"סליחה תלמידה שלי, שלא נתתי לך סיכוי"

אני שמחה לראות שהנושא הזה חם ויקר לליבכן
מבהירה רק דבר חשוב מאד-
כתבתי אותו מהמקום שלי גם כמורה וגם כתלמידה
אחרי שהתקבלו תגובות ראינו צורך להוסיף את ההדגשה הזו:
***
אני הייתי הבחורה שעמדה שם (אמנם אין לי תלתלים…)
וכשראיתי את המורה, דמיינתי מה היה אם הסיטואציה הזאת הייתה קורמת עור וגידים.
***
אבל חד משמעית כתבתי את הקטע הזה ממקומי כמורה היום (מורה טובה ורחמנית, לא לדאוג)
שבינינו, לתלמידות קשה יותר לראות את התמונה הרחבה, להבין את הצד של המורה
בתור תלמידה לא הבנתי שאני מחריבה לה שיעורים והורסת כיתה שלמה
רק היום, כשכבר ב"ה אני מלמדת בעצמי- אני מסוגלת להבין את זה.
ו-שירה, אהבתי מאד את ההדגשה שלך!

כמורה,
וכתלמידה שבילתה די הרבה בחוץ…
שפכתי את הלב שלי, הרבה שנים של תלמידה-מורה עושות את שלהם והפרספקטיבה מתרחבת.
יש לי מראש 2 הסתייגויות:
א. צריך לזכור שההבנה בתחומי הקשב התפתחה רק בשנים האחרונות ממש. לא מצפה ממורה שלי מלפני 2 עשורים ממה שמצופה ממורות היום. יש כלים, יש ידע. ודרך לבנות הרבה נפשות שבעבר לא היה להן מענה.
ב. אני לא מדברת על מורה שהשפילה בת בכל דרך שהיא, מול כיתה, ביודעין, ולא התנצלה.
ג. אני נאלצת להחריג חלק מהמורות שקרובות לגיל הפרישה שלרוב קשה להן לעשות את השינוי החשיבתי מול הבנות.

לבנות עם קשיי קשב יש, לרוב, עיוות כלשהו בהסתכלות הסביבתית. (ספרות מקצועית, לא אני, כן?!)
הן לא מצליחות לראות את התמונה השלמה כי המוח שלהן רואה בגדול, בענק, את הדברים שמעסיקים אותו כרגע.
לרוב בשעות הלימודים אלו יהיו דברים דרמטיים כמו: חברה שפגעה בי, לא למדתי עדיין למבחן שבשיעור הבא, אולי נצא בצהריים, החתונה, איזה בגד מוזר יש למורה, לאה עשתה היום צמה, אני עייפהההה…

קורה שבת עם קשב מבטיחה לי שהיא לא דיברה עכשיו. וכולן שמעו אותה ואומרות לה את זה…. וזה בת שלא תוציא דבר שקר מפיה! היא באמת ובתמים בטוחה שהיא לא דיברה.
או ש'כולם דיברו' (עיוותי תפיסה)
או ש'המורה מעירה רק לי' (עיוותי תפיסה)
או ש 'כל השיעור הייתי בשקט רק הוצאתי מילה והמורה צועקת דווקא עלי. תמיד'. (אמת. אני גם אמורה לנהל חוץ מהשיעור גם מעקב באיזה חלק בסיפור את אוחזת, האם הוא התחיל בהפסקה, בשיעור, או הרגע? ניסית פעם ללמד היסטוריה? נביא? אנגלית? מדעים? את יודעת שצריך להתרכז כדי להורות את החומר בצורה ברורה בלי לדלג על אף פרט חשוב?)
או 'המורה אמרה לא לדבר, נכון, אבל רק גמרתי סיפור' (אימפלסיביות)
או 'מה המורה עצבנית רק סיימתי לאכול את הסנדוויץ, זה לא נקרא לאכול בשיעור' (אימפולסיביות עם עיוותי תפיסה)
או 'המורה מתי יוצאים לטיול' באמצע שיעור יהדות… בהרמת אצבע ובד"א, כן? (אימפולסיביות)
או 'המורה שונאת אותי' (רגשי)
או 'המורה שמה עלי עין' (רגשי)
או 'המורה פוגעת בי שהיא מזכירה את שם שלי' (רגשי)

כמורות אנחנו מתמודדות (באהבה! אני אוהבת את ההוראה ואת האתגרים בה!) עם יותר מבת או שתיים עם הפרעות קשב מאובחנות(!) לפעמים גם 8-9 בכיתה של 40 בנות!
היו כאלו שהזכירו בניצחון שיטות שעבדו במקום 'כדור' וזה נכון.
יש כלים שמאד עובדים על בנות עם קשב 'מקל' או 'גזר' ודברים שיש בהם תחושה (לרוב כאלו עם הפרעת קשב שיש בה רכיב היפר-אקטיבי יש גם בעיה עם הויסות החושי) מבצע ענק, אביזרי תחושה, לצייר, התעמלות, עונש מפחיד, ללכת למנהלת, השהיה, זימון הורים, וכיד הדמיון הטובה או הרעה)

כמורה, בכיתה של מעל 40 נערות, אני צריכה לתת מענה לא רק למספר הבנות הללו אלא לעוד 30 וכמה.
חלקן עם קשיים לימודיים, כמה עם קשיים רגשיים ומשפחתיים, כאלו שקופות, כאלו שרוצות ללמוד ולהחכים, כאלו שיש בהן קצת מכל דבר… וכו')
לא תמיד את יכולה לצאת במבצעים בומבסטיים על הקשבה בשיעור בחודש חשוון…
כשבת מתנהגת במופרעות חסרת תקדים (והיא לא אוחזת את זה! מבטיחה!) לפעמים כמורה (שמתייעצת עם הדרגים הגבוהים, והיועצת, וההורים לפעמים) אין לך ברירה אלא לדאוג גם לחברות שלה. לא רק לה.
כשבת משתפת פעולה, מתאמצת, רוצה להקשיב, מנסה להשתפר. אנחנו הכי איתה! פה כדי לעבוד.
אבל כשבת (ולפעמים גם ההורים) משליכה על הצוות את האחריות ולא מתכוונת להזיז אצבע, לפעמים אין ברירה.

המורה באה ללמד והבנות באו ללמוד. מי שמסוגלת, ומעוניינת, למה היא צריכה לסבול מדחיסת חומר שיעור לפני המבחן כי רק אז הבנות ה'קשובות' מסוגלות ללמוד כי הן ב-ל-ח-ץ וככל שהוא חזק יותר הן באמת מצליחות להתרכז. (או בדברים שהן אוהבות מאד)
בת עם הפרעת קשב בזמני לחץ מסוגלת ללמוד 8 שעות ברצף לפעמים!
ואז אמא שלה טוענת שאין לה הפרעת קשב כי היא לומדת כך וכך שעות, וקוראת המון ספרים.
אם היא ב"ה מוכשרת מעל הממוצע, היא לא צריכה את כל השיעורים במחצית כדי לעבור את ה90%.
ולכן בשיעורים היא יכולה להרשות לעצמה 'לדבר' כי היא כבר תסתדר.
אני שואלת אותך – מה עם רוב שאר הכיתה? למה בת 'ממוצעת' ואולי 'ומטה' אמורה ללמוד בתנאים-לא תנאים בגלל חברות שלא מאפשרות לה למידה. כמובן שיש בין בנות ה'קשובות' גם 'ממוצעות' ומטה' שכמובן נכשלות הרבה בבחינות.
אני חוזרת ואומרת: הבנות הללו באמת לא מתכוונות להרוס, לפגוע, להפריע, ולעבור על הלכות בין אדם לחברו. הן בטוחות באמת ובתמים ש'כולם ככה וזה בסדר'.
ובאמת?

כשקראתי את מה שכתבה בעלת הפוסט חייכתי בעצב, כי איך היא מדמיינת שאני כמורה אעביר שיעור ולימודים ובחינות חיצוניות עם בת שמתקשרת עם 15 בנות במקביל בשיעור, אוכלת, קמה, צוחקת, מתווכחת עם כל מי שמסביב, מעבירה, מעיפה או מטיסה חפצים או פתים מגרים ומסקרנים את כל אלו שבדרך ליעד, מפריחה הערות בלתי אפשריות, לא מסוגלת להיות בשקט גם בשיעור שחברות מתחננות אליה שתרגע כי יש על החומר מבחן, ענק. ואם מעירים לה היא נפגעת עד עמקי נשמתה!!!
האמת – היא לא, היא באמת(!) לא קולטת את זה.

ועוד עניין – לרוב, כשאני יושבת בשיחה פתוחה עם בת על נושא הקשב היא משוועת לעזרה. הכל מבוגלן לה בשכל, היא לא מצליחה ללמוד, אין לה ניהול זמן תקין (קלאסי גם) גם כשהיא בשקט לפעמים אין לה מושג מה המורה אומרת עכשיו.
אני לא אכריח בנות לקחת תרופות לקשב. אני אציע כשאני חושבת כשהרווח גדול מהתועלת. לפעמים מה שיעזור זה אימוני קשב שמאד נכנסו היום. לפעמים גם סדרה של טיפולים רגשיים. או שיעורים פרטניים למוסחות-מאד שבינהן.

אבל, אבל,
בת שלא מאפשרת לי ללמד בצורה הכי מכובדת, אחרי שימוש בכל האמצעים וכמובן הידברות מכבדת,
לעיתים אני גם איאלץ לשחרר אותה באופן קבוע או חלקי משיעורים מסויימים. בכבוד, באהבה, בלמידת השטח באמת.

ולגבי הקושי הרגשי שתמיד היה צף, ועולה, ומתמרמר, וכועס על כל המערכת ומאשים אותה ורק אותה.
לבנות עם הפרעת קשב לרוב יש באופן נלווה גם קושי רגשי אמיתי. שחייב טיפול.

תלמידה יקרה מאד!
אולי לא ידעת כמה המורה האמינה בך שיצא ממך משהו גדול? בעיניים של תלמידה לפעמים המורה נראית לנו חלק מהקתדרה…
יש לה גם ילדים, וחברות מהעבר, והיכרות וניסיון שמכל אחד יוכל לצאת משהו מפתיע ביותר.
אולי לא הקשבת לה כשהיא אמרה לך את זזה?
אולי אמרת לה 'בסדר' 'בסדר' ונפנפת אותה בשיחות מוטיבציה.
אולי רק לא נתת לה לומר לך את זה, כשראית אותה?
אני מאמינה במופרעות הקשב היקרות שלי הרבה יותר מכל בת אחרת בתחום הקריירה. יש להן כלים ועוצמות לא מצויות!!!
כתלמידות בכיתה של 40 בנות הן בלתי אפשריות לפעמים.
כתלמידה – ייתכן ועלה בך הכעס והמרמור (כשבינינו ייתכן ואת היית זאת שלא הייתה בסדר, ולא המורה) וממילא כבר ראית בצבעים שחורים את כל מה שהיה בינכן בעבר. צאי משם, גדלת:)

ואגב,
קשב הוא תורשתי. אולי לא כל הילדים, אולי לא בגיל הילדות.
תרחמי על הילדים שלך,
תלמדי מראש איך לגדל אותם בטוב בתוך המציאות הלא פשוטה הזאת בחיים של חינוך כל כך לא מותאם לציבור מופרעי הקשב.
ועד שירימו לנו את הכפפה, ויפתחו בתי ספר מותאמים ושווים תהיי שם בשבילם ותלמדי אותם לראות בטוב,
לא רק לחכות לגדול ודי.