"סליחה תלמידה שלי, שלא נתתי לך סיכוי"

תלמידה שלי, יקרה.

אני לא יודעת אם את בכלל זוכרת אותי

מורה שלימדה אותך לפני שנים, בתיכון.

ניסתה ללמד, יותר נכון.

כי לא תמיד הצלחתי, 

ברוב הפעמים יצאתי מתוסכלת מהכיתה שלכן,

עם תחושה חמוצה של כישלון ואכזבה.

תלמידה שלי, השבוע ראיתי אותך,

את לא שמת לב אלי,

אל המורה שלימדה אותך לפני שנים.

בסך הכל הגעתי למסור הרצאה,

באודיטוריום מרוחק, במחנה חורף של סמינר כלשהו.

נדהמתי לראות אותך שם, זו האמת.

לא חלמתי שייצא ממך משהו. כזה משהו.

בחדר הפיקוד שבסוף האולם,

בתוך הבלגן הנוראי שהיה שם,

בין הרכזות הנמרצות שהסתובבו בתזזיתיות, דיברו בקול וחילקו פקודות,

בין המחשבים, והרעש, והחוטים, והקבלים –

את היית שם. 

בחורה גבוהה, מלאת אש ואנרגיות, קוקו נמוך ותלתלים שמציצים.

ובבת אחת נזרקתי חמש שנים אחורה,

אל השיעורים המייאשים שניסיתי למסור בכיתה שלכן.

נזכרתי כמה הייתי מנסה לתפוס את המבט שלך,

וכמה את, היית עסוקה בלנאום לכל החברות שסביבך,

מתעלמת בהפגנתיות ממני, המורה המיואשת.

האמת, יותר משרציתי שהשיעור יזרום, ויהיה בו שקט והקשבה,

רציתי שאת תקשיבי, שתביני, שתתמלאי מבפנים.

וכמה התעקשת לדבוק במספריים, בניירות, בבלגן ובקשקושים.

אני זוכרת איך נשברתי.

זוכרת גם למה זה קרה ומי היה אשם בזה.

זוכת איך שילחתי אותך החוצה מהכיתה, פוטרת אותך מכל השיעורים שלי בשנה הקרובה.

זוכרת איך דיברתי עם המנהלת, והמורות, והמחנכת,

ניערתי מעלי כל קשר אליך.

הבהרתי שאין לך מקום אצלי בשיעורים. 

זוכרת איך אמרתי לך, ככה מול הפנים,

שאם את רוצה להיכנס לשיעורים שלי – זה רק עם ריטלין. נקודה.

ואיך לשבריר שניה התמלאו העיניים שלך בפגיעות איומה,

ואז הסבת את מבטך ממני ויצאת מהכיתה.

האמת, שכל השנה הזו, כשאת היית בחוץ –

השיעורים התנהלו למופת.

היה קשב, הצלחתי להעביר שיעור, הבנות הקשיבו והתמלאו.

ואני שמחתי. שמחה פשוטה של מורה שמקשיבים לה.

וגם דאגתי. מאד מאד דאגתי.

עמוק בלב לא נתתי לך סיכוי. כבר ראיתי בדמיוני איך את הולכת רחוק.

כי בינינו, תלמידה שהייתה כל כך נגד. ולא הסכימה לשמוע ולהקשיב,

תלמידה שהרסה שיעורים לכל המורות, שהתחצפה ברמות לא נורמליות,

איזה סיכוי היה שיצא ממנה משהו. ממך.

לאט לאט הבנתי שזה לא את. זו ההפרעה שמשתלטת עליך.

ראיתי איך את בוכה בכנס תשובה. איך את מתפללת באמת, כשאף אחד כמעט לא ראה.

ראיתי אותך. בחורה קטנה ונואשת. שהפרעת קשב מתעקשת להוציא ממנה שדים שחורים.

ושמחתי. אולי כן יצא ממך משהו.

השבוע ראיתי אותך,

באודיטוריום מרוחק, במחנה חורף של סמינר כלשהו.

בחורה גבוהה, מלאת אש ואנרגיות, קוקו נמוך ותלתלים שמציצים.

היית אחראית על אלף ואחד דברים, במערכת הקונטרול שלמעלה.

היו סביבך מחשבים וחוטים וטלפונים שמצלצלים בעוז,

תלמידות הקיפו אותך, הרכזות החברתיות התייעצו איתך, מורות ביקשו ממך.

ובאמצע היית את. תלמידה לשעבר.

אני כבר גמרתי את ההרצאה, לא יודעת אם הקשבת לי ואם נהנית.

אבל כשעברתי ליד חדר הקונטרול, קיבלתי את המעטפה ואמרתי לכולם שלום ותודה,

הרגשתי שאני צריכה לומר עוד משהו.

וכיוון שלא היה בי מספיק אומץ, מצאתי את עצמי לוחשת בשקט, אל דמותך העסוקה –

סליחה תלמידה שלי.

סליחה שלא נתתי לך סיכוי.

—

גילוי נאות: אני הייתי הבחורה שעמדה שם (אמנם אין לי תלתלים…)

וכשראיתי את המורה, דמיינתי מה היה אם הסיטואציה הזאת הייתה קורמת עור וגידים.