תלמידה שלי, יקרה.
אני לא יודעת אם את בכלל זוכרת אותי
מורה שלימדה אותך לפני שנים, בתיכון.
ניסתה ללמד, יותר נכון.
כי לא תמיד הצלחתי,
ברוב הפעמים יצאתי מתוסכלת מהכיתה שלכן,
עם תחושה חמוצה של כישלון ואכזבה.
תלמידה שלי, השבוע ראיתי אותך,
את לא שמת לב אלי,
אל המורה שלימדה אותך לפני שנים.
בסך הכל הגעתי למסור הרצאה,
באודיטוריום מרוחק, במחנה חורף של סמינר כלשהו.
נדהמתי לראות אותך שם, זו האמת.
לא חלמתי שייצא ממך משהו. כזה משהו.
בחדר הפיקוד שבסוף האולם,
בתוך הבלגן הנוראי שהיה שם,
בין הרכזות הנמרצות שהסתובבו בתזזיתיות, דיברו בקול וחילקו פקודות,
בין המחשבים, והרעש, והחוטים, והקבלים –
את היית שם.
בחורה גבוהה, מלאת אש ואנרגיות, קוקו נמוך ותלתלים שמציצים.
ובבת אחת נזרקתי חמש שנים אחורה,
אל השיעורים המייאשים שניסיתי למסור בכיתה שלכן.
נזכרתי כמה הייתי מנסה לתפוס את המבט שלך,
וכמה את, היית עסוקה בלנאום לכל החברות שסביבך,
מתעלמת בהפגנתיות ממני, המורה המיואשת.
האמת, יותר משרציתי שהשיעור יזרום, ויהיה בו שקט והקשבה,
רציתי שאת תקשיבי, שתביני, שתתמלאי מבפנים.
וכמה התעקשת לדבוק במספריים, בניירות, בבלגן ובקשקושים.
אני זוכרת איך נשברתי.
זוכרת גם למה זה קרה ומי היה אשם בזה.
זוכת איך שילחתי אותך החוצה מהכיתה, פוטרת אותך מכל השיעורים שלי בשנה הקרובה.
זוכרת איך דיברתי עם המנהלת, והמורות, והמחנכת,
ניערתי מעלי כל קשר אליך.
הבהרתי שאין לך מקום אצלי בשיעורים.
זוכרת איך אמרתי לך, ככה מול הפנים,
שאם את רוצה להיכנס לשיעורים שלי – זה רק עם ריטלין. נקודה.
ואיך לשבריר שניה התמלאו העיניים שלך בפגיעות איומה,
ואז הסבת את מבטך ממני ויצאת מהכיתה.
האמת, שכל השנה הזו, כשאת היית בחוץ –
השיעורים התנהלו למופת.
היה קשב, הצלחתי להעביר שיעור, הבנות הקשיבו והתמלאו.
ואני שמחתי. שמחה פשוטה של מורה שמקשיבים לה.
וגם דאגתי. מאד מאד דאגתי.
עמוק בלב לא נתתי לך סיכוי. כבר ראיתי בדמיוני איך את הולכת רחוק.
כי בינינו, תלמידה שהייתה כל כך נגד. ולא הסכימה לשמוע ולהקשיב,
תלמידה שהרסה שיעורים לכל המורות, שהתחצפה ברמות לא נורמליות,
איזה סיכוי היה שיצא ממנה משהו. ממך.
לאט לאט הבנתי שזה לא את. זו ההפרעה שמשתלטת עליך.
ראיתי איך את בוכה בכנס תשובה. איך את מתפללת באמת, כשאף אחד כמעט לא ראה.
ראיתי אותך. בחורה קטנה ונואשת. שהפרעת קשב מתעקשת להוציא ממנה שדים שחורים.
ושמחתי. אולי כן יצא ממך משהו.
השבוע ראיתי אותך,
באודיטוריום מרוחק, במחנה חורף של סמינר כלשהו.
בחורה גבוהה, מלאת אש ואנרגיות, קוקו נמוך ותלתלים שמציצים.
היית אחראית על אלף ואחד דברים, במערכת הקונטרול שלמעלה.
היו סביבך מחשבים וחוטים וטלפונים שמצלצלים בעוז,
תלמידות הקיפו אותך, הרכזות החברתיות התייעצו איתך, מורות ביקשו ממך.
ובאמצע היית את. תלמידה לשעבר.
אני כבר גמרתי את ההרצאה, לא יודעת אם הקשבת לי ואם נהנית.
אבל כשעברתי ליד חדר הקונטרול, קיבלתי את המעטפה ואמרתי לכולם שלום ותודה,
הרגשתי שאני צריכה לומר עוד משהו.
וכיוון שלא היה בי מספיק אומץ, מצאתי את עצמי לוחשת בשקט, אל דמותך העסוקה –
סליחה תלמידה שלי.
סליחה שלא נתתי לך סיכוי.
—
גילוי נאות: אני הייתי הבחורה שעמדה שם (אמנם אין לי תלתלים…)
וכשראיתי את המורה, דמיינתי מה היה אם הסיטואציה הזאת הייתה קורמת עור וגידים.
טוב,
גם אם הקטע עורר אמוציות אצל נשות החינוך (וכדאי לבדוק על איזה כפתור הוא לחץ אצלכן, רק אומרת…),
עדיין אין מקום להתקפה!
הכותבת שיתפה בחוויה אישית כואבת שנכתבה באופן יצירתי ומעורר מחשבה. (תראו בעצמכן כמה תגובות הקטע קיבל…)
חבל על ההתקפה וההאשמות.
שאפו גילי, על הכנות והאומץ.
הכתיבה שלך נוגעת ללב (תראי מה עשית פה לחבר'ה…)
לכי בכוחך זה!
רחל אני אשמח להסביר לך על איזה כפתור הוא דרך להן
כבר שנים שמתהלכים כל מיני(כולל השכן שלי אריק) שאומרים שבגלל המורה
הם ירדו מהדרך, ובכל השתלמות של מורות מביאים סיפורים מסמרי שיער כדי שלא נישן בלילה בכלל
ובנוסף יש המון "כבוד" בציבור לעם המורות
ש"אם לא מתאים להם שלא יעבדו בזה"
וכל מיני הורים מאוד מאוד מושלמים מתלוננים על מורות מאוד נורמליות שגם טועות
זה המצב היום בדורינו
לא פלא שאם רק פותחים פה נושא שמדבר על מורות
מיד כווולן קופצות
זה הכפתור.
מקווה שהבנת
בכל אופן גילי היא אלופה, אני לא רואה פה מורה תלמיד אני רואה מערכת יחסים עכורה שגילי בחרה לסלוח בצורה של לדון לכף זכות ברמה הפשוטה.
וזה מה שמדהים!!
תודה.
שלום רחל
בתור מישהי מטפלת רגשית במערכת חינוך, ההבדל בין ילד מטופל לילד לא מטופל זועק לשמים. ילד עם קשב [ADD או ADHD] זה בכלל לא רק עניין של למידה, יש להם הרבה מאוד קשיים כמו: התארגנות, יחסי חברה, הם וכחנים גדולים, הכל קשה להם ומעצבן להם בכיתה, לא יודעים מה לעשות בהפסקה, קושי בויסות חושי, מוצפים רגשית בקלות ועוד.
זה לא משהו שאפשר לומר- שהמורה יסתדר, המורים? מסתדרים, אבל הילד סובל!!! אני לא חושבת שתפקיד המורה בכיתה זה לשרוד.
למה ילד צריך לצבור חוויות מסתכלות? חוויות של חוסר הצלחה? דחיה וחוסר הערכה? חבל!
לא תמיד חייבים ריטלין יש הרבה דרכים לעזור, אבל פשוט אי אפשר להזניח מצב.
הי כותבת כאן בתור מורה:
אני מסכימה לגמרי שמורה צריכה להתנצל על מה שהיא עשתה וזה ברור, תפקידה של מורה זה להתאמץ ולא לפגוע ולא רק ולא לפגוע אלא להעצים כל בת ובת !
אני מאמינה בהרבה מורות שקורעות את הצורה לעשות באמת הכי טוב וחושבות על התלמידות שלהם הרבה מעבר למה שאתם חושבות.
מורה צריכה וחיבת להשתדל אבל היא גם בנ"א והיא טועה ונכון שהיא חיבת להתנצל ונכון שקורה מקים או שלא התנצלו כי באמת לא אחזו את עומק הפגיעה או שהתלמידה במשך יום שלם הפריעה בלי סוף וכמובן שאסור למוררה להעליב אך מותר למורה להעיר גם אם התלמידה נפגעה מכך.
ומורה היא בנ"א גם שהיא בחרה לעבוד בתור מורה יש מקום שהיא לא צריכה ויכולה להתמודד בתור מורה שעובדת בחינוך יש לך 30 תלמידות שאת באמת רוצה להשקיע בהם את כולך.
אבל יש תלמידים שלא מאפשרים הן בזלזול של המורה וגורמים נזק לכולם.
ונכון שהכותבת כתבה על האמון( יכול להיות ספציפי שהמורה הזאת לא האמינה)
אבל יכול מאד להיות שהיא היתה כ"כ פגועה( ובנינו בצדק קשה לא להיות בשיעורים שכמה שזה היה חובה אני מאמינה שלמורה זה כאב(גם אם לא זה אמור לכאוב.
שהיא הבינה את זה כחוסר אמון ומיד לא הסכימה לשדר שום רצון לקבל.
מקווה שהובנתי
הזדהתי פה עם כל כך הרבה…
גם מכיוון המורה,
גם מההכרות האישית שלי עם ילדות הקשב המדהימות.
אבל אני רוצה לכתוב דווקא מכיוון האמא של הילדה שלא רוצה ללכת לבית הספר
כי יש לה בכיתה הרבה תלמידות מאתגרות, ויש מורות שממש לא משתלטות
ופשוט לא לומדים.
הן עדיין ביסודי, אין לחץ של מבחני חוץ,
אבל היא סובלת.
אולי כי יש לה רגישות יתר?
וכן, גם אנחנו ההורים סובלים מכך.
ילדה שכמעט מידי יום צריך לשכנע אותה ללכת לבית הספר,
כי אין ברירה, ולבית הספר הולכים גם כשיש אווירה לא נעימה בכיתה כשהמורות לא מצליחות ללמד,
גם כשמשעמם לה.
בדקתי את המצב,
ב"ה אין סיבות נוספות (ברחמיו וחסדיו ית').
אבל איך אמרה לי המחנכת שלה בשנה שעברה –
כדי לתפוס מעמד חברתי בכיתה שלהם צריך להפריע,
ולא מתאים לה (תודה לד')…
כשהן תגדלנה הן תדענה להעריך גם את הבנות הטובות.
אז כשהורים מתנגדים לטיפול תרופתי,
הם צריכים לקחת בחשבון גם את הסבל של הילדה שלי,
ושל כל החברות שלה.
נכון, יש מורות שכן מצליחות ללמד,
אבל דיברתי איתן, הן יוצאות מהכיתה סחוטות,
זה במאמץ אדיר,
והן לא מגיעות להספקים גבוהים.
ועוד דבר –
ילדי קשב צריכים הרבה פעילויות ואתגרים,
אבל כשהם ממש לא מווסתים, כל פעילות מוציאה אותם מאיזון,
גורמת להם להשתוללות יתר / לפטפוטים וכו',
כך שהמורות נמנעות מפעילויות ומשתדלות רק להכתיב
ולתת משימות שמחייבות את הבנות לשבת וללמוד.
אז שוב השיעורים משעממים וכולן מפסידות…
כמה שאת צודקת…
אני גם מרחמת על הבנות ה'רגילות' בכיתות שלי.
רוב מוחלט של השיעורים עוברים בכתיבה או בלמידה תוך כדי כתיבה.
גם כשאני הכי אשקיע ואכין שיעורים מרתקים ברמה, הבנות הקש"ריות יכולות 'לאבד את זה'.
המחברת והכתיבה עוזרות להן לאסוף את עצמן.
זה עצוב איך החברות שלהן מתחננות 'די, תהיו/תהיי כבר בשקט' וזה לא באמת עוזר.
נאום המורה שאצלה ילמדו, ובכל מחיר.
גם במחיר של למידה משעממת יותר.
התלמידות שלי יודעות ש-אצלי, לומדים. זה כל כך חשוב להן אחרי שיש להן את המורות ש'אצלה לא לומדים'.
ותאמינו לי שניסיתי את כל הדרכים להיות גם מעניינת וגם מלמדת בצורה שפויה.
קש"ריות שלא מטופלות ויש להן רכיב היפראקטיבי משנות את סגנון ההוראה בכיתה. או שמוציאים אותן:(
ואגב, טיפ למורות שרוצות 'מעבר'.
אם תשימו לב, הבנות עם הקשב שאינן מטופלות נוטות לאחר בלי סוף (קשיי התארגנות מלווים לרוב)
את השיעורים המעניינים, הלא-שגרתיים, אני משתדלת לעשות בשיעור הראשון ביום, מיד אחרי התפילה.
בתחילה היה לי אכפת שיש בנות שמפסידות אותו. תמיד זה יהיה שיעור מושקע שווה ורמה מעבר,
בהמשך למדתי שזאת הדרך שלי לתת משהו מעבר לכל כך הרבה בנות שראויות לכך.
אני ממש מתרגשת לשמוע אמא מאוזנת שלא נדבקה במחלת הדור
שרואה את שני הצדדים של המטבע
(אולי בכיתה השניה יהיה לה יותר טוב מסכנה הילדה יש לפעמים במחזור כיתה רגועה יותר ורעשנית יותר
ילדה חייבת חברה לי לא היתה חברה מסיבה אחרת הכיתה שלי היתה רגועה יחסית
אפילו שהמחנכת מדהימה הילדה צריכה שיהיה לה סיבה לבא ללימודים אי אפשר לשנות את העולם
שלילדה יהיה טוב)
קראתי בשקיקה את כל התגובות ואני שוקלת האם להגיב מצד הממלאת מקום שהייתי כמה ימים או מצד התלמידה שהייתי כמה שנים….
הרבה תלמידות וגם קש"ריות כתבו כאן שהמורות לא ראו את הכאב ואת הנסיונות שלהן כן להיות טובות
ואני חושבת שאתחיל מצד התלמידה
הייתי תלמידה טובה אפילו מצוינת חביבת המורות מצליחה ב"ה אוהבת ללמוד ועושה את זה, בכנות אהבתי את הלימודים את הבי"ס והסמינר.
לא סלחתי למורות שלא ידעו להעניש (מטאפורית כן, המורות שכאן יכולות להיות רגועות….)
כן ואני עומדת מאחורי המילים שלי
אני מדברת בעיקר על הגיל הבוגר והגדול של 17 ומעלה שזה גיל שבנות יכולות ככבר לטפל בעצמן להיות אחראיות למה שהן עושות ולשאת בתוצאות.
מורה שמגיעה לכיתה ובמקום לסיים עם סיפור ההפרעות להעיר להזהיר וכן גם להעניש בכל עונש שתראה לנכון בעיני לא אחראית ל30 תלמידות האחרות
למה צריך לתת את היחס הרב ביותר למס' מצומצם של בנות?
אני בתור תלמידה שבאה ללמוד ולא יכולה כי יש כאן תלמידה שלא מפסיקה להפריע מדי יום ומורה שלא עושה בעניין כלום מבחינתי זה לא בסדר
כמו שתינוק יבכה באוטובוס ואמא שלו לא תתיחס בכלל לא תכעסנה?
לגבי מי שכתבה שההפרעות הן כנראה במוסדות ספציפיים הריני להודיעך ממש לא, למדתי באחד הסמינרים המוכרים לא משנה היכן וההפרעות היו מעל ומעבר לגבול היכולת.
היו מורות שניסו והצליחו להשתלט (מה זו המילה למה מורה צריכה להשתלט? זה המצב היום….)
והיו מורות שלא היו מוכנות ללמד יותר את הכיתה מדובר על בנות בגילאי 18 ומעלה נראה לכן הגיוני? לי לא
יש לי עוד הרבה מה להגיב בעניין אבל אין לי ככ זמן
רק נקודה למחשבה מצד התלמידות שכועסות על חברותיהן שמפריעות בקביעות למהלך השיעור יום ביומו שבוע ושנה כל הזמן!!!!
מצד ממלאת המקום שהייתי זה מתיש זה מאתגר זה מייגע
חזרתי אחרי 5 שעורים עייפה כמו שאני לא חוזרת היום אחרי הרבה יותר שעות עבודה
בעיות ההתנהגות והמשמעת שיש היום הם הרבה יותר ממה שהאמהות שלנו הכירו ואני צעירה מאד יחסית למורה
אז תלמידות
לפני שאתן מגיעות למורה בהאשמה שהיא לא האמינה בכן ולא אהבה אתכן
נתתן לה הזדמנות לראות את הטוב שבכן?
אני לא קונה ריהוט לפני שאני מבררת על סוג העץ על המוכר על הצבע-אחרי שאני רואה ושומעת מעלות אוכל להאמין בו
אם מהתחלה את לא נותנת הזדמנות למורה לראות את הטוב איך היא תראה?
אנחנו הרגלנו שמתייחסים ברגישות ובהכלה לכל בעיה שיש
אבל גם לי כתלמידה יש בעיה ואף אחד לא מתייחס אליה………….
אני באה ללמוד ולא מאפשרים לי את זה
אז מי קודמת?
אני בהחלט חושבת שיש מקומות שמותר לנהוג ביד יותר קשה ולהעמיד גבולות
הן להורים והן למחנכים
לא כ"כ מהר ילד יברח מזה מהבית בטח לא בת בריאה בנפשה בגילאים הגדולים…..
בואו נחזור שניה לאיזון….
אני גם חושבת שחלק מהכיתות הם בעיה של הנהלה
בעלי היה ועדין בנאדם מלא חיות
הוא למד איך לעבוד עם הילדים
שיהיה טוב לשני הצדדים
לצערו החידר קהילתי שזה אומר ילדים עם דם כחול והמנהל גזען
שזה אומר שצבע העור הוא השולט (לצערינו הרב יש עדין חולים בנושא)
אז שנה שעברה הוא עדכן את המנהל בכל השהיה או הזה רה או עונש כזה או אחר (בעלי לא אוהב את הטרטורים שמאבדים כיוון שמיצידו זה התעללות ברגשות הילד)
כל דבר צריך להיות בצורה מכובדת
בעלי לפני שנכנס לכיתה היחידה של ה35 ילד(התעללות)
אמרו לו שהוא מקבל כיתה "בנויה "עלק
ושלא יהרוס אותה – יש שם מידי הרבה ילדים שאסור לגיד להם מילה-תנחשו איזה כיתה
הילדים האילה תן להם לקרא קומיקס את הילדים האילה תכיל איתם אל תתעסק
ואילה מסכנים שהם בכיתה "הבנויה בכיתה אחרת הם היו פורחים
איזה תעלולים הם עושים ובזה הם מאוחדים
כל כניסה לכיתה הוא צריך לפתוח את הדלת לחכות כמה דקות
ואז להיכנס עם פנים רציניות אחרת אין כיתה ולא להתיחס למה שהיה (אחרת הכיתה תאבד את יציבותה
חוצפות ושירי זילזול עד ההודעה החדשה
נס שבעלי לא לוקח ללב והוא לוקח הכל כמשובת ילדות
כנראה שחלק מהתעלולים מוכרים לו
אך השבוע המנהל קיבל את אחד החצופות ויצא אבל וחפוי ראש (מהכיתה הבנויה)
מיותר לציין שבעלי המשיך להתנהג כמנהגו כי הוא לא אמור לאכול את כל הצפרדעים ללא יכולת הגנה
אם יש לך ילד שאפשר לצפר אותו בשחרורים כדי שהרבה או המורה לא תתלבט גם השנה אם להמשיך בהוראה מציעה לך !
יש ארגון בארצות הברית להוקרה לרבס
(כנראה שגם שם יש את אותו מצב מחפיר של הכבוד להוראה)
יש לבני פרידמן כמה שירים מיוחדים עם מסר עוצמתי
באחד השנים שבעלי התלבט אם להמשיך אחרי ששמע את השיר הוא החליט להמשיך
וכל המורות שתדענה בעולם האמת יעריכו את עבודת הקודש שלכן
הזילזול הוא מחיקת עוונות כך העולם הבא שלכן תהיה זוהרת יותר
כותבת יקרה זה שאת יושבת בחדר קונטרול עדיין לא אומר שהגעת רחוק כשתצליחי להתעלות על עצמך ולשכוח משפטים לא נעימים שנאמרו לך ותצליחי להבליג ולהתקדם בעבודת ה' אז תדעי שהגעת רחוק ומרות ועל אף…
לתלמידה רק רציתי לכתב לך בתור מורה כמה נתת לי אור על כל התפקיד שלי.
מבינה כל מורה שנעלבה אבל לי זה עשה טוב.
נכון לא תמיד אני מצליחה מקווה מאד שאין לי תלמידה שבוכה בסתר
אבל זה הכניס בי מחדש כמה כל חיוך , מחמאה וסתם לתת הרגשה טובה וחשיבה על כל תלמידה נותנת.
תודה לך, רק עכשיו אני מתפנה לכתב אבל שראיתי את זה לקראת סוף שנה שכבר רואים את הסוף והענינים קצת עייפים לתת לתלמידות שלי את כולי מחכה לשנה הבאה באמת לאחוז מחדש( עד היום גם שמתי לב אבל אחרי הרבה שנות הוראה לקבל כזה מכתב נתן לי להתעורר מחדש
תודה לך
היה קשה לקרא…
לשמוע את כל הקשיים והאתגרים של המאותגרות
ועוד יותר של המורות…
כולי תפילה שעד שהילדים שלי יגיעו לשם יכול איזה שהוא שינוי… או שאולי יבוא גואל…..