תלמידה שלי, יקרה.
אני לא יודעת אם את בכלל זוכרת אותי
מורה שלימדה אותך לפני שנים, בתיכון.
ניסתה ללמד, יותר נכון.
כי לא תמיד הצלחתי,
ברוב הפעמים יצאתי מתוסכלת מהכיתה שלכן,
עם תחושה חמוצה של כישלון ואכזבה.
תלמידה שלי, השבוע ראיתי אותך,
את לא שמת לב אלי,
אל המורה שלימדה אותך לפני שנים.
בסך הכל הגעתי למסור הרצאה,
באודיטוריום מרוחק, במחנה חורף של סמינר כלשהו.
נדהמתי לראות אותך שם, זו האמת.
לא חלמתי שייצא ממך משהו. כזה משהו.
בחדר הפיקוד שבסוף האולם,
בתוך הבלגן הנוראי שהיה שם,
בין הרכזות הנמרצות שהסתובבו בתזזיתיות, דיברו בקול וחילקו פקודות,
בין המחשבים, והרעש, והחוטים, והקבלים –
את היית שם.
בחורה גבוהה, מלאת אש ואנרגיות, קוקו נמוך ותלתלים שמציצים.
ובבת אחת נזרקתי חמש שנים אחורה,
אל השיעורים המייאשים שניסיתי למסור בכיתה שלכן.
נזכרתי כמה הייתי מנסה לתפוס את המבט שלך,
וכמה את, היית עסוקה בלנאום לכל החברות שסביבך,
מתעלמת בהפגנתיות ממני, המורה המיואשת.
האמת, יותר משרציתי שהשיעור יזרום, ויהיה בו שקט והקשבה,
רציתי שאת תקשיבי, שתביני, שתתמלאי מבפנים.
וכמה התעקשת לדבוק במספריים, בניירות, בבלגן ובקשקושים.
אני זוכרת איך נשברתי.
זוכרת גם למה זה קרה ומי היה אשם בזה.
זוכת איך שילחתי אותך החוצה מהכיתה, פוטרת אותך מכל השיעורים שלי בשנה הקרובה.
זוכרת איך דיברתי עם המנהלת, והמורות, והמחנכת,
ניערתי מעלי כל קשר אליך.
הבהרתי שאין לך מקום אצלי בשיעורים.
זוכרת איך אמרתי לך, ככה מול הפנים,
שאם את רוצה להיכנס לשיעורים שלי – זה רק עם ריטלין. נקודה.
ואיך לשבריר שניה התמלאו העיניים שלך בפגיעות איומה,
ואז הסבת את מבטך ממני ויצאת מהכיתה.
האמת, שכל השנה הזו, כשאת היית בחוץ –
השיעורים התנהלו למופת.
היה קשב, הצלחתי להעביר שיעור, הבנות הקשיבו והתמלאו.
ואני שמחתי. שמחה פשוטה של מורה שמקשיבים לה.
וגם דאגתי. מאד מאד דאגתי.
עמוק בלב לא נתתי לך סיכוי. כבר ראיתי בדמיוני איך את הולכת רחוק.
כי בינינו, תלמידה שהייתה כל כך נגד. ולא הסכימה לשמוע ולהקשיב,
תלמידה שהרסה שיעורים לכל המורות, שהתחצפה ברמות לא נורמליות,
איזה סיכוי היה שיצא ממנה משהו. ממך.
לאט לאט הבנתי שזה לא את. זו ההפרעה שמשתלטת עליך.
ראיתי איך את בוכה בכנס תשובה. איך את מתפללת באמת, כשאף אחד כמעט לא ראה.
ראיתי אותך. בחורה קטנה ונואשת. שהפרעת קשב מתעקשת להוציא ממנה שדים שחורים.
ושמחתי. אולי כן יצא ממך משהו.
השבוע ראיתי אותך,
באודיטוריום מרוחק, במחנה חורף של סמינר כלשהו.
בחורה גבוהה, מלאת אש ואנרגיות, קוקו נמוך ותלתלים שמציצים.
היית אחראית על אלף ואחד דברים, במערכת הקונטרול שלמעלה.
היו סביבך מחשבים וחוטים וטלפונים שמצלצלים בעוז,
תלמידות הקיפו אותך, הרכזות החברתיות התייעצו איתך, מורות ביקשו ממך.
ובאמצע היית את. תלמידה לשעבר.
אני כבר גמרתי את ההרצאה, לא יודעת אם הקשבת לי ואם נהנית.
אבל כשעברתי ליד חדר הקונטרול, קיבלתי את המעטפה ואמרתי לכולם שלום ותודה,
הרגשתי שאני צריכה לומר עוד משהו.
וכיוון שלא היה בי מספיק אומץ, מצאתי את עצמי לוחשת בשקט, אל דמותך העסוקה –
סליחה תלמידה שלי.
סליחה שלא נתתי לך סיכוי.
—
גילוי נאות: אני הייתי הבחורה שעמדה שם (אמנם אין לי תלתלים…)
וכשראיתי את המורה, דמיינתי מה היה אם הסיטואציה הזאת הייתה קורמת עור וגידים.
רות – המקרים שהבאת מזעזעים בכל קנה מידה. מתקשה להתאושש רק מהקריאה שלהם.
הכאב גדול מנשוא.
אולי הגיע הזמן להבין שאין כאן שני עמים:
עם המורות
מול עם התלמידות.
יש א נ ש י ם.
המון אנשים.
מכל מיני סוגים.
המון תלמידות, כולן בני אדם.
המון מורות. כולן בני אדם
בני אדם שרוצים לעשות טוב, ומתמודדים עם מה שהם מתמודדים.
ונפגשים בצמתים מגוונים של החיים מכל מיני צדדים של מתרסים
ולפעמים נפגעים, ולפעמים פוגעים
וגם צומחים, אם הם מצליחים לאסוף כח.
אני מרשה לעצמי לכתוב את זה,
אחרי שאני עצמי התרסקתי בצומת הזו,
בכוונה לא אומר מאיזה צד של השולחן
הייתי חייבת לקחת אחריות על הרגשות שלי ולקום משם
התהליך שעברתי בזכות המשבר הזה חשף חויות ילדות מוקדמות, טלטל אותי מהבסיס
והביא אותי למקום אמיתי ומרפא בכל שטחי החיים.
אנשים, אנשים, אנשים
אנחנו נמשיך לפגוש את הנופים האנושיים האלו לאן שנלך כאן על הגלובוס.
בית ספר הוא באמת זירת תרגול קשוחה לחיים האלה.
רות יקרה!!
הכאב שלך נוגע במקום עמוק בלב.
ואני כמורה- יכולה להזדעזע מהדוגמאות,
לא יודעת איפה למדת, לא יודעת לפני כמה שנים,
אבל את מתארת כאן דוגמאות קיצוניות מאד מאד!!
שאני בטוחה שאף מגיבה לא הגנה על כאלה משפטים,
לא מכירה סוג כזה של דיבורים לא כתלמידה ולא כמורה,
אני כן יודעת שהשיח בחדר מורות כלפי התלמידות
הוא מכבד, בודק ועם יד על הדופק תמיד,
מאחלת לך ריפוי לזיכרונות
התגובה של שירה מדויקת, כל מילה!
ותודה גילי ששיתפת! המון כח!
באמת מאתגר היום מאד להיות מורה! קשה גם להיות תלמידה, תחשבו על כל החידושים והעולם המתוקשר והחוויות ההזויות שעוברות על תלמידה- מלחמה, קורונה, וכד', איך אפשר להתרכז כך? ואיך מורה מצליחה עכשיו לאסוף כיתה של 30 בנות נסערות לשיעור משעמם בדקדוק… כולנו נהיינו באיזשהו מקום עם קצת בעיית קשב, אני על עצמי מרגישה בשנים האחרונות קושי וחוסר פניות להתרכז כמו בעבר.
אז אני חושבת שאין אשמים, בא נצא מנקודת הנחה שכולן טובות ולא רוצות לרשום על שמן פגיעות שנחרטות בלבבות, בתור מורה אני ממש מרגישה אחריות וחשש לפגוע אפילו בהתנהלות קצרת רוח מול תלמידים/ות שיכולים לקחת את זה למקום של פגיעה ובתור תלמידה קונדסית ועוקצנית לשעבר אני מתחרטת על כמה וכמה מעשים ואמירות וממש לומדת להעריך את המורות שלי גם כשלא היו מושלמות…
בואו נגיע ממקום של קצת יותר הכלה לכל דמות בהיררכיה ונתפלל שלא נהיה מהפוגעים או מהנפגעים.
הי גילי תודה על השיתוף! מיוחד.
אשמח לשתף בזווית הראיה שלי.
כתלמידה, הייתי החלום של כל מורה בישראל. כלומר, חלום אימים.
ילדונת מחוננת+ ADHD חמור. אטרקציה…
תלמידונת שוחרת ידע, שנועצת במורה להסטוריה עיניים בורקות ולא מסיטה ממנה מבט, רק מוסיפה על דבריה כהנה וכהנה, מה שמדי פעם הוביל לויכוחים דו כיווניים… (מדי פעם בכמה דקות, כן?)
אם בתחילת שנה המורות לא הפסיקו להתפעל, מתישהו הן מאסו בפורמט והורו- שאלות והערות בסוף שיעור.
אתן יכולות לשער כמה הצלחתי להתאפק. 😉
מעבר לזה- היו השיעורים שלא חצו את סף הגירוי האינטלקטואלי/ הרגשי, שם היתה הקטסטרופה האמיתית…
נדיר שהיה לי הציוד הנדרש, ככה שנקודת הפתיחה היתה גרועה.
בנוסף לזה, בדר"כ היו "עסקים" אם חברות (פעם התארגנויות חברתיות ופעם מריבה סוערת).
השולחן שלי נראה כמו פינת השבת אבדה בבריכה השכונתית.
נעצור כאן. שלא אהיה ח"ו חייבת בדיני שמים.😅
תחשובנה, ובצדק, שרחמנות על המורה האומללה שכל חפצה הוא להעביר שיעור דינים/ אנגלית/ מה שלא יהיה,
ונגררת ל"הורדת ידיים" (מטאפורית!) עם תלמידה-לא-תלמידתית. אני הייתי מרימה ידיים, פונה לתחום הקולינרי נניח.
אממה, שמאחורי התלמידה הזו הסתתרה ילדה, צעירה, עם לב טוב ורצון אדיר להשביע את רצון המבוגרים.
ילדה שראתה את חברותיה יושבות ברוגע, ממושמעות, מצליחות, מתבגרות, והיא- מה?
ילדה שבלילות, במיטה, התחרטה מעומק הלב על אלף משפטים שנפלטו ממנה, בראש שלה היא שחזרה את היום שחלף, לפרטיו, ולא הצליחה להבין למה היא התחצפה למורה, ולמה היא צעקה על החברה, ולמה ולמה ולמה…. ואיך, שניה לפני שהיא נרדמה היא הבטיחה לעצמה שמחר היא לא תתנהג ככה! מחר היא תהיה הילדה הכי טובה בכיתה! ובעומק הלב היא ידעה שלא. גם מחר היא תתנהג ככה, בדיוק ככה. כי היא תינוקת, ולא יודעת לשלוט בעצמה, ובעייתית.
הלילות האלו- הם ה'מאחורי הקלעים' של ההצגות שהפקתי למורות, את החלק הזה הן לא ראו…
הן באו לכיתה, חמושות בספר דקדוק ושכפולים מוקלדים, ומצאו את עצמן מתגוששות עם לוחמת פרועת שיער.
מי מהן חלמה שהאפוד שלבשתי אינו אלא תעתוע, וגופי הקטן חש כאב כל צלקת…
גילוי נאות: לא זוכרת מה רציתי בדיוק לציין בתגובה שלי. סורי באמת. לא התכוונתי. היתה נקודה שממש רציתי להאיר…
אה כן:
אני ממש יכולה לעשות חלוקה ברורה בין המורות שהאמינו בי, שראו אותי מבעד להפרעה, למורות שלא.
יש לי חיישנים רגישים, אני מזהה בשניות.
מורות שראו אותי, את היכולות שלי, את האתגרים, את הרצון הטהור- איכשהו היו בי הכוחות להסתדר איתן, בלי השוואה למורות האחרות… פשוט ככה. זה יצר מעגל קסמים שהועיל לכולן- למורה, לי ולחברות…
היו כמה מורות, נשמות טובות באמת, שאפילו עשיתי אצלן שיעורי בית בקביעות.
לא אזכיר את המורות שלהיפך- לעגו לי פומבית, הענישו אותי באופן לא מידתי, ואני כמובן- מגיבה אימפולסיבית וכן הלאה עד הסוף המר.
מורה, גם לך יש בכיתה תלמידות כמוני, נכון? איזו דמות את מהווה עבורן? האם את המבוגר המאמין, המגדל, זה שמוציא מהן את הטוב? תאמיני לי, שווה להשקיע בנו. אנחנו מחזירות את ההשקעה בכפל כפליים. בהמון אהבה והכרת הטוב.
כתבת את כל מה שלא הצלחתי לנסח
אני יכולה לחלק את חיי בין השנים הטובות לשנים הרעות, בין המורות שראו את הנפש למורות שלא
הייתי חכמה מאוד, ידעתי את החומר הלימודי היטב, אהבתי ללמוד אפילו, אוטודידקטית בשפה מקצועית, בשילוב של ריבוי תחומים. אבל בהרגלי הלמידה ובקשב בשיעור נפלתי שוב ושוב לקרשים.
והיו מורות שידעו להבין את זה, לנסות לראות מה יעזור לי, לבחון אותי על פי הידע ולא ע"פ שיעורי הבית או סידור המחברת, להסכים לי לצאת להתרעננות כשאני מרגישה צורך, לעגל פינות לפי המצב.
והיו גם מורות ש-מחילה על ההגדרה – התעקשו לדפוק את הראש בקיר ולחשוב שהפעם זה יצליח
למה לאסור עלי לצייר להנאתי בשיעור? זה רק יתן לכן שקט! למה לכעוס אם חלמתי? למה זה הציק לכן? פלא שכשאני בלי התעסקות בידים אני מפטפטת עם החברה? למה ציפית? ולמה אם אני לא שותקת בשיעור למנוע ממני תפקידים חברתיים? דווקא שם אני יכולה לפרוח!
חיי מורכבים היום מהמון פיסות אמון ממבוגרים שהאמינו בי, ומהמון צלקות ממבוגרים שראו בי נטו אימפולסיביות ופיזור. יש מורות שאני שמחה מאוד לפגוש. ויש כאלו שאני כנראה ארד מהאוטובוס אם הן יעלו…
אה, ואני בת 25, לא מדובר כאן על מורות מלפני 40 שנה. הן גם היו צעירות יחסית ברובן
צדקה מי שאמרה שבית הספר הוא תמצות של החיים, ובכל מקום יש אנשים טובים ורעים. זה נכון. אבל בבית ספר יש מבוגר וילד – ומצופה שהמבוגר יקח אחריות על העניינים, ולא רק שהילד ילמד לפתח עור שיריון.
הבאת נקודה מאוד חשובה
לצייר ולקשקש בשיעור,
משום מה מורות חושבות שבנות שלא מתעסקות בכלום הן מרוכזות יותר,
זה טעות אופטית
יש הרבה בנות שאם הידיים שלהן לא עוסקות בכלום הן לא רגועות – כל הגוף נהיה קפיצים, רק כשהידיים עסוקות הן רגועות ופניות ללמידה
עם המורות של הבת שלי אני ממש מתעקשת שיאפשרו לה לצייר, אם לא שלא יבואו בתלונות!!
היום רוב המורות נותנות להתעסק בשקט –
זה דברים שכבר לא שמים עליהם
מזדהה איתך
אני גם כזאת
והצעתי פעם למורה אחת, שיוסיפו שיעורי דיון, אולי באמת..?
כי אני לא יכולה ככה שכל היום רק אני השומעת והן המשמיעות..
כמה רציתי שהמורות ייסחפו איתי, יענו לשאלות, יעמיקו עוד, ועוד..
יש מורות שכן, יש מורות ששמו גבול הגיוני, ויש מורות שהיו יותר אימפולסיביות
זלזלו מפורשות (קיבלתי כינויים שמפאת כבוד המקום לא אפרט)
או כמו שאמרתי לאחרונה, כשקראתי כתבה על בית ספר למחוננים בציבור הכללי
שהלואי!!! וזה היה קיים אצלנו בציבור
לטובת התלמידים, וכן- לטובת המורים
אני מזהה אצל אחת מבנותי את הדפוס שלי, וכואב לי הלב-
עליה, וכן, על מורתה
ואם נראה למישהו שריטלין היה עוזר לי-
אז הנה:
הייתי יוצאת סתומה. ככה. נקודה.
השכל לא יכל לשרוד עם הריטלין, שפשוט האיט אותו,
ונס, נססססס
שהורי הקשיבו לי וזרמו עם זה שלא לקחתי.
אני מכירה את מערכת החינוך- דרך אבי, ואחת מגיסותי,
ושניהם יכולים לספר לי על תלמידים.ות. שזקוקים לרמה אחרת של לימוד
למהירות אחרת..
ובינתיים מסתובבים סביב עצמם במערכת הלימודית, חבל!
יש כאן נשים שמגיבות כאילו כל האנשים האטומים הלכו להוראה.
מה זה המשפט "שום מורה לא עומדת מאחורי מה שעשתה"?
כי את תמיד עומדת מאחורי מה שאת עושה? באחריות מלאה?
שאת יכולה לשפוט בהכללה גסה את כללללל המורות?
מכירה אינספור מורות סביבי. נשים מתוקות עדינות אנושיות ואכפתיות מאוד! אמהות לילדים…
אכפת להן מהתלמידות באמת ובתמים
רוצות שיהיה להן טוב
רוצות שיעברו את המבחנים ושיקבלו קצת כישורי למידה וגם ילמדו איך מדברים עם אנשים
משתדלות לא לקחת אישית וחושבות המון איך הכי נכון לדאוג גם לפרט וגם לכלל.
איך זה שיש פוסטים מוצהר נגד עובדי הוראה, בעוד שבשאר תחומי עבודה (מטפלות רגשיות, רופאים וכו') לא הכל חלק, ואין עליהם כזאת תסיסה?
מה קרה שעובדי ההוראה הפכו להיות שטח הפקר???
הרי היום מקובל מאוד לא לשפוט…
אני גם שואלת כמוך
לכל העובדים האחרים יש את הכבוד וההילה
וקשה לבנאדם להכיר טובה יום יום זה פשוט קשה
ובמיוחד האנשים שמושפעים מהציבור הכללי מכניסים לנו את הגועל נפש הזה
ואנחנו גם מושפעים וזה השיח
הכי קל לכבד רם או ראש ישיבה בגלל המעמד מטפלת ו… בגלל הכסף שהיא לוקחת והלימודים שהיא למד והעזרה שהיא עזרה
יותר קשה לכבד את מי שבונה את הילדים שלנו
ובה' שזכיתי ואני יודעת להעריך באמת
ושתדעי שהצוות מרגיש את זה
אני מחמיאה להם בהפוך על הפוך
ואאי איזה כיף היה לך היום את ממש מאושרת
מה הגננת עשתה איתכן? וכו'
אחת הגננות אמרה לי איזה ילד הילד שלך הוא תמיד נזהר לא ללכלך לי בשטיפה
ואני חושבת שזה בגלל שאני מכניסה לילדים שלי איזה גננת או סייעת או רבה יש לך
ואם את חושבת שהילד לא מספר לי גם דברים פחות נעימים אז הוא מספר
לאוזניים שלו אני נותנת גם לו וגם לרבה את המקום הראוי ומבררת עם הרבה מה היה?
בדרך כלל הילד מספר מהמבט המצומצם שלו
אי אפשר לדון אדם בלי לשמוע את 2 צדדים
כמה שהילד יותר קטן הערכה צריכה להיות גדולה יותר
ואם היינו מעריכים יותר הצוות היה פנוי יותר
יש בארצות הברית ארגון הערכה לרבס
הזכרת לי את השיר המדהים והנוגע הזה
https://drive.google.com/file/d/1NlPcO0ekoU3f6xaRIGwow44j_GpR7N7i/view?usp=drive_link
מקווה שהקישור לא ייחסם.
חייבת לומר למורות …
לשים לב גם לתלמידות המעולות.. כמוני:)
שלא מאחרות, לא מדברות, לא מפריעות ולא נעדרות אף פעם!! לא שואלות שלא לעניין, לא מדברות אולי בכלל.. סתם יושבות בכיתה הציונים שלהן בין 90 ל100 הן מסכמות את החומר מעולה (שגם המורות ממנה מבקשות) אבל בעצם…
גם להן יכול להיות קשיים נוראיים…
אלי אף פעם לא הסתכלו…
לא היהלמה.. הכל 'מושלם'
אבל רק אם היה איזו מורה שתסתכל- שתביט לקושי.. שתראה שגם אני צריכה עזרה
בעלי שהוא רבה גם כואב לו שמרוב שיש את הילדים האחרים הוא בקושי מגיע לילדי "הטובים"
כשה ההורים לא רוצים לעזור לילד שלהם אז הוא משקף את הבעיה
הילד שלך מקבל את מירב הצומת לב ולילדים האחרים לא מגיע?
לילד שלך קשה לשבת ולהקשיב ולילד השני קשה לו בגלל שהוא בא ללמוד הוא מרגיש בזבוז זמן (תתפלאו יש גם כאילה)
החלוקה לכיתתות היא מידת סדום כי זה לא לפי רמה או הסבלנות אלא לפי גיל
ומי שלא מתאים לו מקצצים ומושחים רגלים
וזה כואב כואב מאוד
אך הרבה הוא גם בנאדם והוא לא כל יכול
ריטלין הוא רק תרופה למיטת סדום
אם היינו לומדים כמו פעם עם הרבה 5 ילדים (וגם שם לא היה חלק )
היה אפשר לותר על הריטלין כי להורה הזה הרבה יגיד תקשיב כבר אין לי מה ללמד את הילד שלך
הילד השני יכול מידי פעם לראות מה קורה עם התרנגולים שלו והילד השלישי שלישי שלא דומא כלל ל2 הראשונים ישאר אצל אותו מלמד עד שהמלמד יחליט לעבור לעירה אחרת
לבעלי 20 ילדים סך הכל בכיתה
חוץ משבמסיבות הוא נותן לכל ילד תפקיד לפי יכולתו
הוא מדבר איתם כמה חשוב לערב את ההורים בכל דבר
(יש ילדים שה יתומים חיים לצערינו כך אולי הם יקבלו את הוריהם בזה שיערבו אותם בחייהם|)*
ובגלל שהוא לא למד בסטנדרט של הישיבות אז יש לו את השכל לתת לכולם את מה שיש לו לתת
הוא מנסה להגיע לכל הילדים אך הילדים הדורשים לא נותנים לרבה את היכולת לשים לב לאחרים
במיוחד שזה חידר קהילתי אז להורים לא אומרים כלום כי הוא השכן של המנהל וכו'
בעלי למד לפעול ללא המנהל ולהודיע לו אחר כך
(אני לא שולחת את הילד שלי לשם רק בגלל האפשרות שאולי לא יומרו לבעלי את המצב כמו שהוא)
בעלי שאל ילד מכיתה של 30 ילדים +על הרבה הכיתה וכו
הילד אמר שהוא ממשנהנה בגלל שבכיתה זה ממש קיטנה (היום הוא לומד בישיבה הדורשת ביותר בפתח תקוה)
אני חושבת שזה הרס היהדות הכיתות האסטרונומיות האילה
20 ילדים 25 חנוק מה זה ההתעללות של הכיתות הענקיות האלה
זה מפריע לי אפילו שהבן שלי לא לומד בכזו כיתה
ואם משהוא ינסה לשנות את המצב הנוראי הזה אני הראשונה שאחתום
קראתי את הטור הזה בחמישי, וגם הגבתי.
הזדהיתי חדמ"ש עם גילי, כתלמידה לשעבר, עם ADHD (בהווה).
הטור הזה זרק אותי שנים אחורה, לשנות הלימודים. להתמודדות, לאתגרים, לעונשים, לחוסר האונים…
אבל.
אחרי שתי יממות של דמעות צחוק ובכי-
עלתה בי שאלה. שאלה גדולה.
אני חיה את הצד שלי. בעיני, גם כתלמידה- הייתי בעלת דרך ארץ. השתדלתי, באמת, לכבד את מורותי.
בתחושה שלי, עשיתי מאמצי על להתרכז בדברי המורה, ולא בחריץ שעל שולחני (מה זה? מהמספריים שלי? ממתי?)
אני זוכרת את כל הקבלות הטובות, ולא יכולה שלא להתרשם.
אבל- פתאום אני שואלת:
המורות שלי. כן גם אלו שכעסו, שהענישו, שצעקו, שהוציאו מהכיתה. מה איתן? איך הן ראו את המצב? איך הן חוו אותו?
כשדברתי בשיעור- הן הבינו שלא הצלחתי אחרת? כשסרבתי לצאת מהכיתה- הן הרגישו את החרטה, תוך כדי דיבור?
כשלא היו לי שיעורי בית- הן ראו את התסכול? אני יודעת את החומר היטב, תכננתי לשבת על שיעורי הבית בצהריים, איך שכחתי, שוב? כשנשבר הכיסא, בטעות!- הן ראו את הפחד?
הן ראו את כל אלו? הן ראו אותי?
ואולי לא? אולי בני אדם רואים לעיניים, והעיניים שלי הבהבו בצחוק קונדסי, והחיוך הזחוח…
אני כבר לא יודעת מה לחשוב…
נשמע לי מופרך, אבל יש סיכוי שאני זאת שאמורה להתנצל, לפייס?
שבזמן שאני מרגישה שסבלתי מהמורות (בחלקן, כמובן.)- הן מרגישות ממש כך כלפי?
מרגיש לי הזוי!
אני הייתי ילדה קטנה, ורציתי כ"כ, והשתדלתי כ"כ, וניסיתי כ"כ! ומה עברתי ביום לימודים ממוצע!
זה מקומם אותי לחשוב אפילו, שאולי היה מי שראה בהתנהגות שלי חוצפה והתרסה.
כלומר, ננזפתי המון כתלמידה, כמובן, אבל מעולם לא אחזתי שיתכן שהמורות נפגעו?!!
אני מתכווצת רק מהמחשבה הזו…
יש מצב שאני צריכה להתנצל??
אשמח ממש לשמוע את דעתכן הכנה, בפרט העוסקות בהוראה…
תודה!
עוסקת בהוראה-
כל ליבי שם, אצל הבנות!!
מורה בתיכון,
אוהבת אותן מאוד!!
מפטפטת, צוחקת, מלמדת- הספקים!!
וקרה גם שנבהלתי כ"כ ממשפט שאמרתי, לא יכולתי להירגע.
כואב לי מאוד מאוד לקרוא את התגובות השונות,
לא ממקום של התעלמות,
ממקום של הזדהות,
יש מצב?
יש מצב שאם כל האהבה, והחיבור (כי אחרת לא! הייתי הולכת ליהיות מורה! הציונים שלי בתיכנות היו גבוהים מאוד!!)
וכשאמרתי משפט, בתום לב אמיתי, ובשניה הבאה הבנתי שהוא יכול להתפרש גם בצורה שלילית ממש, שגם אני חושבת שלא היה צריך להיאמר- הוא נחרט, וישפיע כ"כ לדורות על הבת? האהבה שלי לא תפצה?
כי לא תמיד יש אפשרות/ נכון/ ראוי לבוא ולהתנצל כי אז ייתכן והיא הבינה את הדברים כפשוטם ולא כחומרתם.
לא יודעת,
התבלבלתי מאוד,
וכואב לי מאוד,
מרגישה את הרצון העז לברוח מהמקום הנוראי הזה של הוראה שיש בו כ"כ הרבה אשמה על כל דבר שלא תעשי ב- 100% לדעת כל הצדדים- ההנהלה, ההורים, התלמידות, אה וכנראה גם בעיני הקב"ה.
ומרגישה גם חיבור חזק ועוצמתי למקום בו אני יכולה לאהוב ולהשפיע כ"כ הרבה בעז"ה.
ואני בנ"א קטן,
מנסה תמיד לעשות הכי טוב, באמת הכי טוב שנראה בעיני,
ולבסוף, לסחוב על גבי כאלו גם צלקות של בנות, שנגרמו מהבנה שונה של הסיטואציה/ האמירה.
לא הצלחתי להעביר את הרגשותי הקיצוניים כ"כ, אולי תיהיה כאן אלופת מילים, שכן תצליח.
מגיעה להוראה, יחד עם חברותיי המסורות, עם מסירות ואהבה אין סופית, אין לכן מושג עד כמה התגייסות בכל מיני זמנים הזויים, באהבה אמיתית לבנות.
ורוצה גם לברוח ממנה.
איך אפשר הכל יחד????
להשתמש במגנט משני כיווניו- הממגנט והדוחה.
אני חושבת שהכוונה הייתה למורות שלא זרקו מילה ובטעות התלמידה הבינה אותו אחרת וכאלה…
הכוונה למורות שזרקו משפט חד וציני שפיזית כאב לי בלב הרבה זמן אח"כ,
על מורות שאמרו מילים שאי אפשר להבין מהם משו אחר טוב… ,לא פרשנות של תלמידות וכו'…
לצערי עברתי כמה כאלה בשנות התיכון, ואני לא מהתלמידות שמחפשות להיות רדופות ע"י מורות,
כ"כ נכון
פרשנות למילים היא דבר מאוד אינדוודואלי,
עניין של הרגל, של תרבות, של חינוך ושל מבנה נפש מולד.
יש כאלה שיפרשו כל משפט כציני וקשה ומכוון ופוגע וישאו את המשפט בליבם לאורך שנים,
אני בטוחה שבאותה מידה יש בליבה הפגוע של התלמידה, שכבר מזמן בוגרת,
איזה משפט שאמרה להם אמא, או השכנה, או הגננת של הבת שלה….
גם בתור ידידה את יכולה לפגוע בטעות בלי לדעת, ויתכן ומישהי נושאת בליבה אבן כבדה.
אבל אנחנו עושים את ההשתדלות שלנו!!!! מנסים להשפיע טוב,
אין לנו שום שליטה על הפגיעות של אנשים סביב.
כמו שיש תלמידות פגועות יש גם תלמידות בנויות לתפארת בגלל אותן מילים.
אני מעולם לא הייתי תלמידה נוחה למורות, למעשה לא היו הרבה דקות ששתקתי בהן.
ואפילו בעקבות הפוסט נזכרתי שמורה אחת פטרה אותי מהשיעורים שלה עד סוף שנה. שמחה וששון:)
אין בי שום שריטה, שום כעס. גם המורות הקשוחות ביותר זכורות לי לטובה,
יש לי טעם מתוק כשאני נזכרת בבית הספר ובסמינר,
הן אהבו אותי על אף, ועד היום זוכרות אותי:)
ואין בי שום דאגה לגבי פגיעה במורה, כי הייתי ילדה, ובאמת שהשתדלתי תמיד לדבר בכבוד למורות.
ויש חלק שהיה מעבר לשליטתי.
כל השיח פה קצת הזוי לדעתי……..
אין פה מורה תלמידה
יש פה טיפוסי אנשים, שומרים טינה ושאינם.
אולי יש פה אנשים שהקב"ה שלח לידם אנשים טובים, וכאלו שהפוך?
שמחה באמת שאין לך חוויות שליליות, אבל זה לא סיבה לסתור טוטלית את אלו שיש להן
מי הם אנשים טובים ומי הם רעים זה עניין של פרשנות……..
חוויה מורכבת גם כן מפרשנות. (מודל אפר"ת מוכר לך?)
לא הייתי קוראת לזה אנשים שומרים טינה ושאינם.
אני בן אדם שמאוד מחליק עניינים, סולחת בקלות ורואה את הטוב בכל דבר.
ועד היום (עברו הרבה שנים…) זכורה לי מורה שאמרה משפט ציני ועוקצני לבת אחת מהכיתה (לא אליי)
יש אנשים כאלו, לצערינו
ותודי לד' שלא נתקלת בהם
מזדהה עם הקריעה.
עברתי אותה על בשרי.
תמיד הייתי מורה מאד משקיעה ומסורה, רציתי בכל מאודי שהבנות יהיו מרוצות ושמחות. ובכל אופן (וכנראה בגלל) נפלתי למערכות יחסים מורכבות עם תלמידות מאתגרות.
היו ימים שיצאתי מבית הספר ואמרתי לעצמי: "מה שווה כל העבודה הקדושה שאני עושה, אם אני יכולה לפגוע, אם אני יכולה להפגע…" ושאלת הנצח: "איך אני יכולה לדעת שאני באמת מורה טובה?"
אלו היו ימים מאד קשים
עד שהקב"ה זיכה אותי להגיע לתובנה מאד עמוקה ונכונה –
הבסיס הוא האמונה בטוב.
אם אני רוצה לעשות טוב – אני כבר טובה.
לא אמורה להיות לי שאלה "האם אני מורה טובה?" כי אני מתבוננת בלב ויודעת לענות לעצמי – "אני רוצה טוב. אז אני טובה".
המקום הזה משחרר מאד להביט גם לכשלונות בעיניים בלי שהם ירסקו אותי.
אני טובה אבל גם טועה לפעמים ויש תמיד אפשרות להתנצל ולתקן. ואם אי אפשר – גם זה רצון ה' שמוביל כל אחת מהבנות שלו בדרכים שידועות רק לו.
אני כותבת את זה עם דמעות בעיניים
נזכרת בזו שעזבה את התיכון בגלל שנפגעה ממני. אחרי המון מחשבה שהשקעתי איך לפעול ואיך לומר ואיך לא לומר – היא פרשה את זה כפגיעה מטורפת (חוץ מזה שהיא טענה שככככככל הכיתה התעלמה ממנה…. היא עזבה והחליפה מיד טלפון שמא ופן מישהי בכל אופן תרצה לדבר איתה… אז אפשר להבין שהבעיה היתה שלה)
אם לא התובנה הזו שה' שלח אלי בדרכים מופלאות – הייתי מסתובבת אכולה והרוסה עד עצם היום הזה.
היום אני מודעת למגבלות השליטה שלי. פועלת בחלקת האלוקים שה' נתן לי, מכניסה את הלב, מכוונת לטוב, מונעת מרצון להיטיב ולא מפחד מכשלון.
זו היתה לא פחות מגאולה אישית
המבחן שלי הוא בחלוקת תעודות ובאסיפת הורים.
לפני השינוי אסיפת הורים היה דבר מ פ ח י ד !!!!!!!
חלוקת תעודות היתה דבר עוד יותר מפחיד!!!!!!!
מה יגידו? איך יגידו? יאשימו? יתקפו? יתמרמרו? הצילו!!!
לא מאמינה עד כמה הייתי עמוק במאסר של המשפט הזה: "סנדלרים עלולים לדרוך על עורות ומורות עלולות לדרוך על נשמות". ולא יכולתי לזוז!!!!!
ברוך ה' שהושיע אותי ואת תלמידותי.
יותר מזה –
אחרי שאנחנו מבינים את נקודת הטוב שבתוכנו גם כשטעינו – מתפנה בתוכנו מקום לראות את הטוב גם אצל התלמידות (והילדים שלנו כמובן) גם המאתגרים יותר.
ויש בזה עוד הרבה מה להאריך………….