דיסוננס בן אלפיים שנה

אבא אוהב,
מותר להגיד שכואב?
כואב לי ששוב,
בפעם המי- יודע- כמה
גנזת את התוכנית.
אני בטוחה בוודאות מוחלטת
שכואב גם לך.
מאוד.
שוב בית המקדש לא עומד על מכונו,
שוב לוויים לא משוררים בהיכלו,
שוב עשן הקטורת לא יתנשא מעל הרי ירושלים השגיאים.
אבא,
ירושלים שלך עדיין חרבה.
רעבה.
כל כך רצינו. רצינו באמת.
אנחנו אפילו לא יודעים מה לרצות.
לא יודעים לדמיין איך נראה בינהזמנים אחר.
אבל רצינו אחר!
שוב,
כמו ברוטינה קבועה, מוכרת,
מנקרת,
אנחנו נאנחים ובוכים בזמן הנכון,
ומשמתקרב סיומו של צום
מרגישים הקלה גדולה לצד כאב.
הילכו שניהם יחד?
כן.
אנחנו מעורבבים. מבולבלים כל כך.
מבקשים נחמה
לאומה
למודת מלחמה.
כל המלחמות של העם הזה
קורות קודם כל בתוכינו פנימה.
המאבקים האינסופיים
להישאר
בדרך נאמנה
בת אלפיים שנה.
בהירות
מול טישטוש גבולות.
אטימת אזניים
מול רעשי רקע ומגבלות.
אוקיינוס של מאמצי על
להמשיך לעלות.
אנחנו בדיסוננס הזה
בין כאב לתקווה
איך אנחנו עוברים בקלות
לחיים קלילים מאבלות?

אנחנו לא באמת, אבא.
זה חלק מהגלות
דלות
הדעת.
זה חלק מהמקומות
שאנחנו לא יודעים
איך
לגעת.
הילדים האבודים שלך,
בכל העולם
צריכים אותך.
צריכים את הבית הגדול והקדוש
שנקרא שמך עליו.
מותר להגיד שכואב, אבא, נכון?
שוב מתחיל בינהזמנים,
והמועקה הבלתי נסבלת של שלושה שבועות,
מתחילה להתפוגג.
מכבסים. מבשלים. מנקים.
מתכננים. מחכים. מחקים.
לאיפה ניסע. ואיפה נשהה.
אבל
מה
יהיה
על הבית
הזה?
עולים לירושלים,
א בל לא לרגל.
יש ברכת כהנים,
אבל לא בעזרה.
יש שכינה,
אבל אין לה בית.
אולי
אבא
בכל אופן,
הפעם הזאת?
כן, תשעה באב עבר,
אבל אנחנו עדיין כא ן,
מוכנים שזה יקרה בכל רגע נתון—
נמסים מגעגוע ורצון
וצפייה אינסופית של גלות
ארוכה
עמוקה
הלוואי תיהפך למתוקה!
מאמינים שאנחנו לא סתם במסע הארוך הזה
אל עבר תיקון העולם
בטוחים שהחורבן
הוא ראשיתו של בניין!

© אפרת סער (ירחי)
Efraty096#gmail.com