היי, שלום. קוראים לי הדס, אמא של יעל ואורי.
רואת חשבון, אוהבת את המטבח מאד,
מחבבת קניות, כמו כולן פחות או יותר…
אבל מבפנים אני קצת אחרת.
קבלתי משמיים התמודדות נפשית. התמודדות לא קלה בכלל.
התמודדות שמקיפה אותי יום יום, שעה שעה.
אבל… יום אחד אני אצא מזה בע"ה.
בינתיים, אני מתפללת שהמסע שלי יהפוך אותי לבוגרת וחזקה יותר.
אז… רציתי בבמה שקיבלתי פה בשבי רגע, לשתף אתכן במה שאני עוברת,
מקווה שהבמה הקצרה הזה תחשוף קצת מה שעוברות נשים רבות כמוני,
שאולי אתן רואות אותן לידכן ברחוב / בתור בקופה / על הספסל בגינה – ואין לכן מושג…
אולי המושג הזה של "התמודדות נפש", נשמע לכן מפחיד מדי, אולי… לא נורמלי : )
מקווה שהשיתוף הקצר שלי יוריד קצת מאפלת "הסוד הנורא הזה", שהרבה נשים יקרות וטובות חוות אותו, חיות לצידו.
תודה לכן על תשומת הלב!
החיים שלי שווים סיפור
אולי אני אכתוב את הסיפור שלי,
את החיים שלי,
אני אכתוב עלי.
על ילדה קטנה ואבודה.
קראו לה הדס לילדה הזאת,
אבל השם לא באמת משנה,
מה שמשנה זה הלב, הנפש.
הלב שלה דימם, נפצע כל יום מחדש,
הנפש זעקה ודממה גם יחד.
…כואב לי לקרוא את מה שכתבתי
זה החיים שלי!
דמעות עולות לי לעיניים, לא, לא באמת,
הכדורים האלה, אין סיכוי לבכות איתם…
הכדורים האלה…
הכל היה בסדר עם הילדה הזאת, עד ש…
בעצם, אף פעם לא.
שום דבר לא היה בסדר.
הכל קרה בתוך עצמה.
כלפי חוץ החיים זרמו,
אבל מבפנים הם התפתלו והסתבכו.
היא נלחמה עם כל העולם,
עם ההורים, החברות, המורות, עם אלוקים.
כלפי חוץ הכל נצץ, היא הייתה מושלמת.
בפנים הכל זעק,
אבל זה נשאר רק בלב שלה,
אף אחד לא שמע את הצרחה שקרעה את נפשה.
היא גם כתבה על זה שיר פעם,
על העולם בו היא חיה.
"חסר חושים"
קראו לו,
"ממשש העולם בידו
שברי ליבי וחריצים
אינו מבחין בסודו
ובפנים עוד מדממים הפצעים"
זה היה אחד הבתים בשיר.
וזהו.
יום אחד הכל קרס.
היא איבדה את עצמה,
איבדה את דעתה,
הסתובבה ברחוב,
שרה לעצמה,
שרה שיר על הכוכב שרצתה להיות,
עצרה אישה.
סיפרה לה בעיניים דולקות –
"אני רוצה להיות כוכב"
היא לא בדיוק יודעת מה קרה מאז.
אף אחד לא מוכן לעמוד מולה ולספר לה את האמת, גם היא בעצמה.
אבל בסוף הגיעו הכדורים האלה,
המרפאים, האכזריים,
היא לא רצתה להתרפא,
היא רק התעייפה מלהציג,
רצתה שכולם ירגישו יש כאן נפש זועקת. לב צורב.
בשבועות הקרובים נעלה פה שיתופים של הדס היקרה.
מוזמנות להגיב, לחבק, וגם לשאול, הדס תענה בשמחה.
מדהימה ומרגשת כל כך!!!!
איזה אומץ,
ואיך פתחת ככה חשוף ופתוח!!
ד' יתן לכולנו כח!!!!
מתוך החוויה של למעלה מעשר שנים שאני זוכה ב"ה לחיות לצד בעלי, המדהים, הנהדר והמתמודד באומץ ובכנות עם מאניה דיפרסיה וכפיתיות.
רציתי לומר מס' דברים:
א. אף אף אף אחד בסביבה, הורים, אחים שכנים לא יודע על ההתמודדות, אני משלמת את מחיר ההסתרה, וזוכה בזה למחיר הכבוד, זה מאוד חשוב לבעלי, ואני מכבדת אותו. וגם לי זה חשוב, אני יודעת שהצורך להיות משפחה 'רגילה' נותן לי אנרגיה להמשיך לשרוד גם כשקשה. נכון שהשיתוף הוא נחמד, נושא בעול, אבל מצד שני החברה שלנו מאוד שיפוטית, וכן בשידוכים עדיין זה באג, אי אפשר להתעלם מזה. גם אני הייתי בהלם לגלות את היקף ה'גם אני מתמודדת' כאן. גם סתם, אני חושבת לעצמי גם אחרי שאפתח את הקלפים, ואשתף, כמה עזרה כבר אקבל? הסובבים יצקצקו, יהיו איתי, והכל, יציעו כמובן צרור עצות, אבל תכל'ס כל אחד בעומס היומיום שלו… (יש לי יועצת אחת שאני מתייעצת איתה לפעמים בשאלות קונקרטיות)
ב. בחיים אל תנסו להפסיק לבד לקחת כדורים, חודשיים כאלו כמעט גמרו לנו את החיים (המשותפים). נכון יש תופעות לוואי מרגיזות-מאוד!!!! צריך להיות עקביים עם בדיקות דם, ואי אפשר לצום יום כיפור ועוד, ועדיין, עדיף על פני ההתמודדות בלי הכדור. רופא טוב, שאתם סומכים עליו (ממליצה על פרופ' סגמן מהדסה), מעקב ניטור תרופה טוב, באמת, אהבתי את הגישה שמישהי אמרה כאן: תרופות הן מתנות!!
ג. קצבת נכות-לא צריך ללכת לחברות מימוש זכויות!! הרב גולדנטל מ'דגל התורה' נותן עיצות זהב! בחינם! בשמחה! לכל אחד! (ממש לאו דווקא אם את שייכת למפלגת 'דגל התורה'…) עד הקורונה עוד היית צריכה לחכות שעות בתור שם, היום הכל בטלפון, ממליצה מאוד. משפחה עם 2 ילדים ומעלה זכאית לסכום חודשי העולה על 7,000 שח לחודש-שזה נותן מרווח נשימה כל כך חיוני דווקא לריפוי הנפש!! בנוסף אפשר להשיג סל שיקום, הנחה בארנונה בלי מבחן הכנסה, סיוע בשכ"ד למי שאין לו דירה על שמו, ועוד.
ד. מהספר 'זכור שהייתי' (התמודדות של חולה סכיזופרניה) למדתי לרכב על הגלים 'הטובים' כדי להשאיר טעם טוב לזמנים היותר קשים, של התפרצויות, התקפות. לתת דגש ובמה לזמנים הטובים, לתת להם לעמעם את הרושם של הזמנים הקשים, ולא ההפך! במיוחד מול הילדים.
ה. לסיכומו של עניין, כל אחת שהניחה את כבודה, קבעה תור ובאה לפסיכיאטר, רוכשת תרופות ומתמודדת עם תופעות הלוואי שלהן, וכל זאת כדי לשפר את איכות החיים שלה ושל היקרים לה, מגיע לה צל"ש ענק!! תדעי לך שכמוך בדיוק יש עשרות, שהחיים שלהן ושל המשפחה שלהן יהפכו גיהנום אבל היא-אצל-פסיכיאטר-לא-תדרוך-בחיים (או במוות….). הזוי איך פעם, כשהייתי בסמינר המושג 'כדורים' היה מושג שנלחש ברטט ובצמרמורת: כאילו יש אנשים "נורמלים" ויש אנשים… "כדורים", והנה גיליתי, שה"נורמליים" הם אנשים שמוכנים לאזור כנות וענווה, לבוא לרופא ולומר: תן לי מה שיש לך להציע לי כדי לשפר את איכות החיים שלי, ואילו ה"משוגעים" הם אלו שיתהפך העולם, והם לא יעשו את הצעד הזה, הכנות מהם והלאה, הם האנשים הנפלאים ביקום אם יש בעיה זה רק אצל הסובבים אותם, שלא מבינים עד כמה הם מושלמים…
מדהים
יו איזה אישה חכמה את!!!!!!!לא רואים דברים כאלו…
לא היה לך טוב לשתף מישהו אנונימי בקושי שלך במצבים הקשים, או שאת יכולה לשתף את בעלך…לא יודעת או שיפגע בו
אישה שמכניסה משכורת ויש לה ילדים גם זכאית לקיצבה?
מעריצה את חוכמת חייך באמת ואתכם כזוג!
אשה! נקודה ה' שלך היא ה-דבר, צריך לשכפל אותה בכמה אלפי עותקים ולהושיע את ישראל.
בתור אחת שלא מרגישה פחיתות כבוד לטפל אצל פסיכולוגית ואם צריך, גם פסיכיאטר, ואני ממש אישה מוצלחת ומוכשרת 🙂 חשוב לי לעזור לעצמי ולחיות את החיים בטוב.
מסכימה עם כל אות ומילה שלך.
קשה לי לראות סביבי כל כך הרבה כאלו שהסביבה שלהם סובלת בגללם, הילדים, המשפחה, בן הזוג, ועוד.
אבל הם לא ינסו לעזור לעצמם, מה פתאום, הם מושלמים.
נורא.
היי הדס וכולן,
תודה על השיתוף הכנה והאומץ לחשוף חלקים הנתפסים לפחות פופולריים….
אני מתמודדת כבר שנים + כדורים שבהחלט עוזרים, יש תקופות טובות ב"ה ולעיתים נפילות מפחידות…
הייתי ממש שמחה לדעת אם קיימת/ או אולי נקים? קבוצת תמיכה למתמודדות בגבורה
מאחלת לך מכל הלב להגיע לשלווה פנימית וקבלה עצמית שלמה !
יש קבוצת תמיכה במעגלים, מוזמנת.
הדס מאוד מזדהה
וגם לאישה של מתמודד
גם אני מצטרפת
פשוט מדהים כמה כוחות אתם צריכים לכל פעולה פשוטה
ולא מוותרים לעצמכם …
ובאמת נס שיש כדורים שמאזנים .
סיפר לנו פסיכיאטר:
היגיע אלי אדם וסיפר שהוא מנהל חברה בזמן האחרון מרגיש רע [נפשית] הוא מצליח לתפקד אבל חושש שהמנכ"ל ,המתחרה שלו, מתחיל להרגיש משהו והוא חושש. נתתי לו מרשם לתרופה ונפרדנו.
עברו מספר שבועות עם הרבה קליינטים מכל הגוונים. מנתחים, טייס, אדמורים, מנהל, רופא שיניים, רב ועוד
יום אחד היגיע אדם וסיפר שהוא מנכ"ל של חברה גדולה בתקופה האחרונה מרגיש רע אבל עדיין מצליח לעבוד ואף אחד לא שם לב.
רק דבר אחד גורם לו לחשוש. המנהל , שם עליו עין ונדמה שהוא מבין מה קורה לו.
הסתקרנתי ושאלתי באיזה חברה הוא עובד והתשובה הייתה: באותה חברה בה עובד ההאדם מתחילת הסיפור…
אז בואו חברות ככ כיף ומשחרר יהיה להוריד מסיכות…
אני אמנם בת 61 וקל בהרבה להוריד מסכה בגיל בו צברת רקורד עשיר של הצלחות ו….שידוכים מעולים…. ב"ה , עשיתי זאת.
המון נשים נעזרו על ידי בגלל החשיפה הזאת.. וקיבלו אישור שהן נפלאות . אגב, רוקח אמר לחברתי שהוא מוכר תרופות נוגדות דיכאון וחרדה הרבה יותר מאשר אקמול ואופטלגין… . ואם יש כאלה שנבהלות אז הן חסרות ידע בנושא. חיבוק לכולנו