היי, שלום. קוראים לי הדס, אמא של יעל ואורי.
רואת חשבון, אוהבת את המטבח מאד,
מחבבת קניות, כמו כולן פחות או יותר…
אבל מבפנים אני קצת אחרת.
קבלתי משמיים התמודדות נפשית. התמודדות לא קלה בכלל.
התמודדות שמקיפה אותי יום יום, שעה שעה.
אבל… יום אחד אני אצא מזה בע"ה.
בינתיים, אני מתפללת שהמסע שלי יהפוך אותי לבוגרת וחזקה יותר.
אז… רציתי בבמה שקיבלתי פה בשבי רגע, לשתף אתכן במה שאני עוברת,
מקווה שהבמה הקצרה הזה תחשוף קצת מה שעוברות נשים רבות כמוני,
שאולי אתן רואות אותן לידכן ברחוב / בתור בקופה / על הספסל בגינה – ואין לכן מושג…
אולי המושג הזה של "התמודדות נפש", נשמע לכן מפחיד מדי, אולי… לא נורמלי : )
מקווה שהשיתוף הקצר שלי יוריד קצת מאפלת "הסוד הנורא הזה", שהרבה נשים יקרות וטובות חוות אותו, חיות לצידו.
תודה לכן על תשומת הלב!
החיים שלי שווים סיפור
אולי אני אכתוב את הסיפור שלי,
את החיים שלי,
אני אכתוב עלי.
על ילדה קטנה ואבודה.
קראו לה הדס לילדה הזאת,
אבל השם לא באמת משנה,
מה שמשנה זה הלב, הנפש.
הלב שלה דימם, נפצע כל יום מחדש,
הנפש זעקה ודממה גם יחד.
…כואב לי לקרוא את מה שכתבתי
זה החיים שלי!
דמעות עולות לי לעיניים, לא, לא באמת,
הכדורים האלה, אין סיכוי לבכות איתם…
הכדורים האלה…
הכל היה בסדר עם הילדה הזאת, עד ש…
בעצם, אף פעם לא.
שום דבר לא היה בסדר.
הכל קרה בתוך עצמה.
כלפי חוץ החיים זרמו,
אבל מבפנים הם התפתלו והסתבכו.
היא נלחמה עם כל העולם,
עם ההורים, החברות, המורות, עם אלוקים.
כלפי חוץ הכל נצץ, היא הייתה מושלמת.
בפנים הכל זעק,
אבל זה נשאר רק בלב שלה,
אף אחד לא שמע את הצרחה שקרעה את נפשה.
היא גם כתבה על זה שיר פעם,
על העולם בו היא חיה.
"חסר חושים"
קראו לו,
"ממשש העולם בידו
שברי ליבי וחריצים
אינו מבחין בסודו
ובפנים עוד מדממים הפצעים"
זה היה אחד הבתים בשיר.
וזהו.
יום אחד הכל קרס.
היא איבדה את עצמה,
איבדה את דעתה,
הסתובבה ברחוב,
שרה לעצמה,
שרה שיר על הכוכב שרצתה להיות,
עצרה אישה.
סיפרה לה בעיניים דולקות –
"אני רוצה להיות כוכב"
היא לא בדיוק יודעת מה קרה מאז.
אף אחד לא מוכן לעמוד מולה ולספר לה את האמת, גם היא בעצמה.
אבל בסוף הגיעו הכדורים האלה,
המרפאים, האכזריים,
היא לא רצתה להתרפא,
היא רק התעייפה מלהציג,
רצתה שכולם ירגישו יש כאן נפש זועקת. לב צורב.
בשבועות הקרובים נעלה פה שיתופים של הדס היקרה.
מוזמנות להגיב, לחבק, וגם לשאול, הדס תענה בשמחה.
אמאלה הדס,
אהובה אחת!!
חיבוק ענק,
כ"כ ריגשת…
סוף סוף במה לכאלו כמוני:)
אלופה וגיבורה שאת!
יש כאלה שלוקחים כדורים לריפוי הגוף וכאלה שלוקחים כדורים לריפוי הנפש..
אין בזה שום פסול ושום בושה.
ויש לי הערכה עצומה אליך שאת משתפת וכך גם מחזקת את כל מי שמתמודד כמוך ויש המון כאלה.
מאחלת לך באהבה רק טוב!
הדס היקרה,
רגשת אותי,
אני אמא למתמודדת נפש,
את אמיצה, מלאת עושר, השראה,
את אדם, אישה ואמא,
עם ולצד האתגרים,
מעודדת אותך להמשיך ולחלק איתנו,
את מחברת, עוזרת לנו,
המלווים את אהובינו,
להקשיב, לחזק, לאהוב עד השמיים ובחזרה.
תודה על הכנות, הפתיחות והנתינה שלך,
מעריכה מאוד.
גם אני מתמודדת נפש, מגיל צעיר כנראה מאוד. את מתארת במעט מילים על-כך הרבה ממה שחויתי. כולל כתיבה של שיר/ סיפור/ שירים.
אני לא חוויתי אירוע שהתפרץ ממש. אבל לאט לאט חילחלה ההתמודדות יותר ויותר לחיי.
עד שיום אחד לפני כשנתיים קרסתי, ומאז לא מצליחה עדיין לחזור.
מצטרפת אלייך לתפילות ומקווה שמעט מן המכסה יהפוך גלוי כי ההתמודדות שלנו לפעמים כל-כך שקופה ובלתי נראית.
ד"ש:)
כל הכבוד על היוזמה החשובה,
אני חושבת שזה ממש ראוי להערכה- האומץ לחשוף חלקים מעצמך- גם אם בצורה אנונימית.
איך יוצרים איתך קשר? אפשר לדבר איתך? יש לי הצעה בשבילך
וואו כל הכבוד הדס!
מחכה ממש לקרוא את השיתופים הבאים, בתור בת משפחה של מתמודדת שבוחרת להסתיר ולשדר ענינים כרגיל (והם ממש לא…)
שאלתי לכל המתביישות בזה שנעזרות בטיפול תרופתי,
למה להתבייש?
אם אני צריכה משקפיים ואני אתעקש להסתדר בלי – האם אהיה חכמה יותר? מוצלחת יותר? האם זה יגרום למישהו לפספס את זה שיש לי קוצר ראיה?
אני מבינה שלא נוח לפרסם, ואולי גם אין צורך,
אבל בעיני הקטנות, החוכמה הגדולה היא לדעת להיעזר,
ואם בוחרים להימנע מתרופות, רק שזה לא יהיה בגלל הסביבה, כי רב הסיכויים שהסביבה תרגיש דוקא את חוסר הטיפול…
בברכת בריאות שלמה לכל עם ישראל!
הדס תודה על השיתוף החשוב
את מדהימה השראה כל אשר אם
הייתי שמחה לשמוע ממך עוד……
את גיבורה ומהממת!!
שהשם יתן לך מלא כוחות לעמוד בניסיון הכל כך לא פשוט הזה
מדהים כמה שזה נפוץ וכמה שזה מוסתר
רק מהתגובות פה אפשר להבין שאנשים רבים מבינים אותך
תמשיכי לשתף
מחכה לקרא
וואו!!
המון כח!
כמי שמכירה אותך מקרוב–
רוצה לומר לך תודה❣
את מעוררת השראה בהכנעה שלך להתמודדות, מלמדת את כולנו
ואת בטוח תצאי חזקה!! כמו שאני מכירה אותך
הפוסט שלך ריגש אותי מאוד, במיוחד השיר "חסר חושים". הבתים שציטטת כל כך חזקים ומתארים בצורה נוגעת ללב את הכאב הפנימי. שולחת לך חיזוקים ואהבה.
💝