בעקבות היצירות בסמטה: האמנית שמקשטת את רחוב מיוחס

שלום לך.
ושוב יצאתי לטייל לאיבוד.
איך מטיילים לאיבוד? פשוט מאוד.
מתחילים ללכת. וזהו.
בקבוק מים, טלפון על שקט.
וכמה ציוני דרך שכתבתי לי מתוך ספרי ההיסטוריה, כדי לבדוק איך העבר נראה היום.
וזהו.

פוסעת ברחוב יפו. מחפשת את עיקוליה של מסילת הרכבת היפה.
אני תמיד נהנית לחפשעיקול בדרך.
הם מספרים סיפור.
בסופו של הטיול הזה, אני אולי גם אבין למה…

הפעם התחלתי בכיכר חיים ולרו.
אחד הבנקאים העשירים של אז.
בית קטן עם גג רעפים אדום מחייך אלי.
בעוד תקופה קצרה, הכיכר הזו תהפוך לשוק ארבעת המינים הומה ותוסס.
לצלם לכן?

אני פונה שמאלה. רוצה להיכנס לשכונת מקור ברוך.
היום היא נקראת כך.
אז, היא נקראה שכונת מחנה יהודה.
כן, כן, ואז הגיע השוק, בלע את שמה,
והותיר אותה, שכונה קטנה בתוך מובלעת גדולה – מקור ברוך.
את בטח יודעת, שאם תמשיכי מכאן ישר ישר ישר,
תגיעי לגאולה, השכונה (לא, לרחוב לא קוראים גאולה, את בטח גם יודעת גם את זה…)

סמטה ירושלמית צרה.
סורגי ברזל ירוקים.
עצים שסוככים מלמעלה.
קשה להאמין שאני נמצאת דקות בודדות מכל הבלגן.
אבל כזו היא ירושלים.
סוערת, וכל כך שקטה.

דלת פתוחה. בית כנסת.
יהודים של צורה, עם כיפה לבנה,
מתנדנדים על הסטנדר.
אינספור בתי כנסיות מנקדים כאן את השכונה.
חלקם הם ההנצחה היחידה לבעלים שנפטרו ללא ילדים. הקדש.
לא יימכר ולא יגאל לעולם.
חפשו את הכיתוב הזה, הוא מופיע כאן על חלק מפתחי בתי הכנסיות והמדרשות.

אני בדרכי לציונם של האדמורים מגו”ר ה”אמרי אמת” ובנו “הפני מנחם”,
זה המסלול שלי, כרגע.
ידעתן שהם קבורים כאן? ברחובות הצרים שמול שוק מחנה יהודה?
אני רוצה להיכנס, לנשק את הכותל.

להיעמד לתפילה קצרה,
ולצלם את קיר הלבנים האדומות שבחזית.
האם אגיע לשם היום?
עוד לא ידעתי – שלא.

רחוב – או שמא נכון לומר יותר – סמטת מיוחס,
מקדם את פני בשתיקה.
מאות, ואולי יותר,
יצירות מחומרי מיחזור –
עומדים כאן.
דמויות מחייכות מבקבוקים,
פרחים מרשימים, בקבוקי אקונומיקה הפוכים,
שהפכו לפרצופים קשוחים.

בסיורים שלי אני לא מוותרת על סמטת ההשראה הזו.
כאן הכל מתחיל.
לפעמים הדמויות משתנות, מתחלפות, מזדקנות, מתיישנות,
ואז מגיעות חדשות.
אין פעם שאני עוברת כאן, ואני לא מגלה דמות חדשה.
וכל פעם מחדש, אני נהנית.
יש לי חלום, יום אחד,
לעלות לבית שלמעלה, ולדבר עם האומנית שאחראית על כל היופי הזה.

גרם המדרגות הלבן מחייך אלי.
קומקום מבוגר, שממנו צומחים גבעולים בודדים,
מסתכל עלי אף הוא.
מלמעלה נשמע קול של אישה מבוגרת.
“שרה, תעלי למעלה. תדברי איתה!”
אני מזהה את הקול הזה. אצלי.
אבל מה. סתם ככה, לעלות, לדפוק, לומר שלום?
אני מתביישת. מתפדחת, כמעט מוותרת.

אבל יצר הסקרנות, ואולי קצת ההרפתקנות,
גובר עלי.
ואני עולה במעלה המדרגות.
ככה. סתם. כי הלב שלי מבקש (זה נשמע גרוע לפי כללי המוגנות, סורי… אבל זאת אני…)
גם כאן אינספור יצירות מלוות אותי בדרכי,
למעלה.
צמחים, קדרות, בקבוקים.
אי אפשר לספור. אי אפשר אפילו לראות את הכל.

אני דופקת על הדלת.
אישה מבוגרת. נעימה. עם שביס כחול על הראש, פותחת לי את הדלת.
“שלום. אני שרה. אני מעבירה כאן סיורים
ותמיד נהנית לראות את היצירות שלך.
האם אוכל לשוחח איתך?”
זהו. עשיתי את זה.
הכי גרוע, היא תצעק “לא!”
ותטרוק את הדלת.
להפתעתי היא מחייכת אלי. מסדרת את המטפחת.
“בשמחה. תכנסי.”

אני בפנים.
מביטה מקרוב בבית הכי אומנותי שפגשתי אי פעם בחיי.
אי אפשר לתאר את זה.
המטבח מלא. מלא. מלא ביצירות.
הפעם אלו הם לא רק בקבוקים, אלא יצירות רגישות, קטנות ואומנותיות יותר.
אין מקום על הקירות, על השולחן, או בכל הרדיוס שמסביבי.

קוראים לה גברת טובה.
היא מתגוררת בירושלים כבר חמישים שנה.
לפני כשבע שנים, היא רצתה להכין יצירה לסוכות.
ככה הכל התחיל.
לאחר מכן היא עברה בשכונת גאולה, ושם היא נתקלה בעציץ מפרחים מלאכותיים.
וזה היה הרגע שהיא החליטה – שהיא רוצה
לקשט את הסמטה שמובילה לביתה –
אבל לא בפרחים חיים. הם דורשים הרבה מדי,
נהרסים.
היא תעשה את זה מיצירות למיחזור.

היא לא מרשה לי להקליט אותה.
"את תזכרי,” היא מחייכת אלי.
מדי פעם היא שואלת אותי “ממה נראה לך זה עשוי?”
היא לא מגלה, היא שואלת – כי היא רוצה שאני אנחש.
מזזה את הקפסולות של הקפה, את אגוזי המלך השלמים, ניירות עיתון,
בקבוקים מכל הסוגים והמינים, פקקים בטכניקות שונות, פסיפס, חוטים.
לא הכל אני מצליחה לזהות. לפעמים גברת טובה עוזרת לי.

על הכורסא יושבות בובות חייכניות.
ג’ינג’ית לוהטת יושבת זקופה.
אני שואלת אותה איך היא יודעת איך ליצור מכל חומר,
והיא אומרת לי שהיא מעולם לא למדה.
היא פשוט ניסתה והתנסתה. להרגיש את החומר, וללמוד איך מתעסקים איתו.
אני אומרת לה שהיא אוטוטדידקטית,
היא מחייכת, משתלבת בתוך החלל עמוס היצירות.

היא מצביעה על זר פרחים ששוכב על השולחן הקטן.
“את יודעת כמה שעות זה לוקח?“
אין לי מושג. היא מפרטת על הגיהוץ, הצביעה, הפיסול, ואני מתפעלת.
כל כך מתפעלת!
היא אוהבת את מה שהיא עושה. זה בולט.
שאלתי אותה אם כולם אוהבים את זה,
החיוך קצת נמחה מהפנים,
והיא מספרת על יצירות שנגנבו, על העירייה שפחות התחברה,
אבל בסוף הכל הסתדר, והיצירות נותרו במקומן.
מוסיפות נופך לסמטה הירושלמית הצרה. המקושטת. הצבעונית.

אני חייבת לשאול אותה אם היא אוהבת את ירושלים.
היא עונה לי שכן. היא אהבה פעם.
את ירושלים של אז. של דמויות ההוד שהסתובבו בשכונות.
רחוב יפו, שהיה מתעקל ומתערבל עם שאון האוטובוסים הנוהמים.
“כל כל אהבתי לשבת באוטובוס, ולהמתין לעיקול,
לראות עוד פיסה מהיופי של ירושלים שפתאום מופיעה לי מול עיניי”
ערגה מופיעה בעינייה.
געגוע לירושלים שלא אכיר מעולם.
היא כבר לא אוהבת את ירושלים של היום.
את המגדלים שמסתירים את השמים.

פעם הייתי יושבת במרפסת ורואה עד הר הרצל.”
אני מאמינה לה. ירושלים שינתה פניה.
אך היא עדיין נותרה כל כך יפה!
היא ממשיכה לספר לי על הספריה שפתחה מתחת לביתה,
ספריה של ספרים ודיסקים! היא לא שוכחת לציין.
על החומרים השונים, על איך היא מחליטה מה ליצור היום,
“זה לפי מה שיש לי,” היא טוענת,
הזמן שלי אוזל. הטיול שלי לאיבוד מתארך,
ואני אפילו לא חציתי את רחוב מיוחס עד סופו.

“אמאאאא”
נשמעת צרחה חדה.
“זה התוכי שלי,” היא צוחקת. ניגשת אליו.
מלווה אותי לדלת.
אני מנופפת לו לשלום,
מעיפה מבט אחרון לסלון, למטבח ולאינספור היצירות שממלאות כל חלל פנוי בחדר.
גברת טובה מחייכת. עיניה טובות.
אני נפרדת לשלום.

יורדת במדרגות הפונות לרחוב.
רוצה לומר לשבי – (כן המדהימה, זו שדואגת כאן בשבי רגע לתוכן הכי איכותי שיש, אני עדה!)
– שאני מצטערת, אין לי טור! תכננתי ללכת לקברי האדמו”רים מגור,
לחפש את בורות המים שמתחבאים, לצלם את השכונה הנעלמת שמתחבאת כאן, רגע מכל ההמולה.
אבל אין לי. לא הספקתי!
ואז אני מבינה, שזה בדיוק הטור שאני רוצה לכתוב כאן היום.

טור על אישה שטיילה לאיבוד, ראתה מדרגות ונשאבה לשעה של קורת רוח,
של סיפורים ירושלמים, של אומנות ויצירתיות.
כי ככה, בדיוק ככה, מטיילים לאיבוד.
ואם שבי תשאל אותי שוב –
שרה, על מה את הולכת לכתוב בטור הבא שלך?
אני אענה לה מה שאני עונה לכן –
אני לא יודעת.
לאן
אטייל
לאיבוד.

איכא בשוקא – סיורים לנשים במחניודה והסביבה.

אוהבת את האווירה, הניחוחות והסיפורים של ירושלים והשוק?

הצטרפי לתפוצה של איכא בשוקא, וקבלי מדי פעם (מבטיחה לא לחפור!)

גלויה ירושלמית קצרה עם תמונות מיוחדות, פינות נסתרות בעיר, המלצות קולינריות

ועדכונים ראשונים על הסיורים שלנו, בלחיצה כאן >>>

לפרטים, שרה: 058-3666789 / [email protected]

מוזמנים להציץ באתר: בלחיצה כאן >>>