בפרק הקודם עסקנו במקרים הרגילים והמצויים, שהבעל מצידו לומד כראוי, אלא שיש חוסר תיאום בין הציפיות של אשתו לבין מה שהוא מבצע. הציפיות שלה מוגזמות אולי, או שסתם היא לא מספיק מודעת לקשיים הגבריים, וכדומה.
אך יש מקרים שאכן הפערים בין השאיפות של הרעיה לביצוע של הבעל – משמעותיים ממש, ואינם בנויים על דמיונות וחוסר מודעות למציאות, אלא על המציאות המאכזבת.
כאב עמוק משאיפה שלא התממשה
דוגמה:
אהרן, איש נחמד וטוב לב, מעולם לא התחבר דווקא ללימוד. הגמרא לא היתה הצד החזק שלו. בישיבה הוא היה גבאי בתפילות, אחראי על קרן הסיוע לחתנים, וממונה על סידור החדרים. לאחר נישואיו הוא הלך כמו כולם לכולל, אבל די מהר הוא מצא לעצמו עיסוקים נוספים, שמילאו אותו בסיפוק פנימי: הוא נהיה אחראי על העירוב בישוב, הקים גמ"ח הלוואות, יעץ לחבריו האברכים הצעירים כיצד והיכן לקנות דירות, ובאופן כללי היתה ידו נטויה על מגוון שטחי החיים.
חבריו אהבוהו והעריכוהו, אבל חנה, אשתו הצעירה, היתה כאובה. בכל הנוגע ללימוד תורה מושגיה היו שונים. אביה היה שקוד על תלמודו מבוקר ועד ערב, ואחיה הגדולים היו המתמידים של הישיבה ובקושי התעסקו בעניני העולם הזה. היא התקשתה לקבל את דרכו של בעלה, ובעיקר התקשתה לכבד אותו. נכון, הוא לומד בכולל, אבל הוא לא מתמיד, אז למה לכבד אותו?
בתחילה היא ניסתה להעיר קצת, פה ושם. בלילות שבת הארוכים של החורף, בגמר הסעודה, היא העזה לשאול פעם אחת: "אתה רוצה ללכת ללמוד?" המבט שעלה בעיני בעלה לא ישכח ממנה. היתה זו תערובת של עלבון וכעס שהיא לא ראתה אצלו מעולם. היא החליטה לשתוק ולהניח לענין, אבל הכאב המשיך לבעור בליבה פנימה.
המשבר חל בתקופת לידת בנם הבכור. הזוג הצעיר הגיע לבית ההורים להתארח למשך חודש. פתאום לא היו סודות, וההשוואות היו בלתי נמנעות. אביה של חנה למד כדרכו בהתמדה, ואילו בעלה הסתובב בחוסר מעש. הכולל היה בעיר אחרת, ולא היה לו חשק לנסוע במיוחד. הוא פתח ספר מידי פעם, אבל לא הרבה יותר מזה.
הימים היו קשים, כמעט בלתי נסבלים. היא הבחינה במבטים של אביה, שלראשונה ראה את חתנו מקרוב, והרגישה שליבו נוקפו על השידוך שהוא עשה. היא חשה את הביקורת באוויר, ולא מצאה לעצמה מקום. כלמודת נסיון, לא עלה על דעתה לרמוז לבעלה שהיא לא מרוצה, אבל בתוך תוכה היא הרגישה שהיא לא עומדת בזה. נכון, הוא בעל טוב, אבל מה עם ההתמדה שלו?
הבאנו דוגמה מ"אברך מאכער" (=עסקן). אך גם במקרים קלים יותר, מצוי מאוד שהאשה רגילה לסטנדרטים גבוהים של התמדה, והיא מקבלת בעל שאמנם לומד, אך ברמה נמוכה יותר. לפעמים אשה גדלה בצילו של אבא עוצמתי למדן ומתמיד, או לצידם של אחים מוצלחים שהם "פצצות" של עולם הישיבות, ואילו בעלה הוא משהו אחר לגמרי: יש לו מינון שונה של כשרונות, ורמה אחרת של התמדה. הוא מאחר לכולל, נוכח רק בחצאי סדרים, ואפילו לא רוצה לשמוע על סדר שלישי.
אי אפשר להתייחס בביטול אל הקושי הזה. הרי לא מדובר כאן על שאיפה לדבר גשמי. אשה שואפת באמת לדבר ערכי, טהור ורוחני. מה היא בסך הכל מבקשת? יותר תורה בבית. שאיפה כל כך יהודית, כל כך נעלית. איך אפשר להשתיק את הקול הפנימי הזה? וכי נגיד לעצמנו "הבה נסתפק במועט ברוחניות"? למה שנסתפק במועט?
העומק של ההתמודדות
לפני שניתן מענה לקושי הזה, חשוב לבדוק אותו. פעמים הוא מורכב מכמה וכמה קשיים נלווים, כפי שנפרט:
א. תחושת אשמה: בגללי בעלי לא לומד כראוי. אולי אם הייתי תומכת יותר / לוקחת יותר על עצמי את עול הבית / מתפללת יותר לפני החתונה / מתלבשת יותר בצניעות, ועוד – אולי בעלי היה לומד יותר טוב. הרי לכל מאורע יש סיבה רוחנית. אם אני לא זוכה שבעלי ילמד – כנראה אני אשמה.
ב. תחושה של כישלון אישי: אני לא שוה ולא מוערכת לפני הקב"ה, אני כנראה לא ראויה לקבל בעל בדרגה גבוהה כמו חברתי / אחותי / גיסתי. כל כך רציתי, אבל כנראה לא מגיע לי. אחותי / שכנתי / גיסתי / חברתי מהסמינר – שווה יותר ממני. אותי הקב"ה לא מעריך כל כך.
ג. אכזבה כללית מהחיים. רציתי כל כך חיים מסוימים, ואין לי אותם. יש לי צימאון אדיר לסגנון חיים רוחני ונעלה יותר, חיים של בעל שלומד גמרא בניגון בבית, מצחו מכווץ מעל רשב"א, ערימת ספרים מתגבהת לצידו על השולחן וכוס הקפה שלו מתקררת. אלו חיים כל כך יפים ואמיתיים, ואני לא זוכה להם. אני חיה חיים מסוג ב', עוברת ליד החיים האמיתיים ולא נוגעת בהם.
אם לא די בתחושות הקשות הללו לכשעצמן, הן גם גורמות לקושי מול הבעל. הרי כל הכאב והאשמה וההחמצה הם כביכול בגללו, וממילא יש במעמקי הלב תחושה של האשמה כלפיו ואכזבה ממנו. הוא כמובן מרגיש בזאת, והקשר נפגע קשות.
מה הפתרון לכל התערובת הקשה להכלה הזו?
השלמות נמצאת במקום שהקב"ה קובע
יש להבין דבר בסיסי מאוד בכל הגישה אל החיים. ההבנה הזו נרכשת במשך החיים, וככל שהחיים מתקדמים האדם מגיע אליה יותר ויותר:
יש מנהל מלמעלה לחיים שלנו. לא רק לחיים הגשמיים, אלא גם לחיים הרוחניים.
האדם בבריאתו קיבל את הזכות לבחור בין טוב לרע. הבחירה היא בידו, אבל השדה שבו מתנהלת הבחירה – הוא לגמרי בידים של הקב"ה. לא אתה קובע מה תהיה דרגתם של הילדים שלך; לא אתה קובע מה תהיה מידת היכולת שלך לסייע לאנשים; לא אתה קובע מה יהיו כוחותיך הפיזיים והנפשיים לקחת על עצמך תפקידים רוחניים משמעותיים; ולא אתה קובע מה יהיה אופיו ודרגתו של בן / בת זוגך.
ככל שהאדם צעיר יותר הוא חושב שהוא זה שקובע את חייו. אם אני אתפלל טוב – יהיה לי בעל טוב; אם אני אשקיע בחינוך – יהיו לי ילדים טובים; וכהנה על זו הדרך. אךככל שגדלים יותר מבינים שזו טעות מוחלטת. בוודאי שיש כח גדול לתפילה ולזכויות, אבל רק הקב"ה קובע את מסלול חייו של האדם. כל מאורעות החיים נקבעים על פי החלטה מגבוה, הוא יודע מה טוב לנו ומה המסלול שבו אנחנו צריכים לצעוד. אנחנו נמצאים בידיו בתלות מוחלטת, כגמול עלי אמו. רק הבחירה שלנו, היא זו שנתונה לידים שלנו. כלום לא מעבר לזה.
לא קל לקבל את ההנחה הזו. ההרגשה הטבעית היא שהכל בידים שלנו. רק נתאמץ יותר – ומיד נצליח יותר. אפילו בגשמיות אנחנו מרגישים כך, ועל אחת כמה וכמה ברוחניות. אז אמנם בעניני גשמיות אנחנו מבינים שזה לא נכון והכל בידי שמים, אבל ברוחניות אנחנו בטוחים שהכל תלוי במעשים שלנו. הרי "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים".
אבל זו טעות.
הבחירה היא באמת לגמרי ביד האדם, אבל רק הבחירה עצמה היא בידי האדם. היכן תתבצע הבחירה, מה המרחב שבו היא תתנהל – זו כבר החלטה של הקב"ה בלבד.
הנימה היא לא נימה של השלמה, אלא של לכתחילה. זה המקום שלנו ואין לנו מקום אחר. כל אדם בעולם צריך לשנן לעצמו: אתה לא אמור להיות החפץ חיים, ואת לא אמורה להיות הרבנית קנייבסקי. כל התפקיד שלנו בעולם הוא להיות הכי טובים שאפשר במסגרת שבה הקב"ה הציב אותנו, עם כל החסרונות והמניעות והתקלות והבעיות, שנראים לנו כל כך מיותרים ומכבידים. זה בדיוק השדה שבו הבחירה שלנו אמורה להתבצע, ורק שם נגיע אל השלמות שאותה אנחנו כל כך רוצים להשיג. במקום אחר ובנתונים אחרים – לא נגיע אל השלמות שלנו שבעבורה באנו לעולם.
אהבת תורת הבעל
הדברים אמורים באופן כללי, ועתה ניגש לדון באופן נקודתי באתגר שבו אנחנו עוסקים. הדברים בנויים על היסוד שהזכרנו בכל הפרקים האחרונים:
הקב"ה לא רוצה מהאשה את התורה של אנשים אחרים, אלא רק את התורה של בעלה. תפקידה הוא להקים בית לתורה, וזה אומר לאהוב את התורה שלו, להיות שותפה בדרכו, הדרך שבה הוא בחר ללכת. הקשר של אשה לתורה הוא דרך התורה של בעלה. זה המקום שלה במערכת לימוד התורה – ליווי, שיתוף עם הבעל בלימודו, עד כמה שהוא בוחר ללמוד. זה מה שהקב"ה מצפה ממנה, ואפילו לא מילימטר יותר.
רק כאן נמצא הניצחון: על האשה לאהוב את בעלה כמות שהוא, לשמוח בחלק שהקב"ה נתן לה. זה החלק שלה בתורה, ואין לה חלק אחר.
התשובה היא לא "תסתפקי במועט". התשובה היא: "תתמקדי בעולם שלך". עיקר התפקיד של אשה בעבודת השם הוא לבנות לקב"ה בית, בית יהודי שיתאים למי שגר בו, ויקבל ויעריך את ראש המשפחה. זה תפקיד עצום שההשלכה שלו היא לדורי דורות. אין שום "בדיעבד" בתפקיד הזה, ואין שום ירידה רוחנית. ההזדמנות להצליח בעבודת השם ולבנות בית לקב"ה נשארה אותה הזדמנות.
נשים אומרות: "אבל החלק שלי בתורה הוא כל כך קטן, כי בעלי לומד מעט. אילו בעלי היה תלמיד חכם החלק שלי בתורה היה הרבה יותר גדול". המדידה הזו של חלק בתורה על פי כמות התורה של הבעל – היא טעות. המדידה צריכה להתבצע לא לפי כמה הבעל למד, אלא לפי כמה משמעותי חלקה של האשה בתורתו של בעלה וברוחניותו הכללית. כמה היא נאמנה לו, כמה היא משקיעה את נשמתה בבית, בבעל ובילדים, וכמה היא אוהבת את הקב"ה.
שם נמצאת ההצלחה, ויש לה ערך גדול, עצום ורב.
עשיית סדר ברגשות הפנימיים
תגובה שהתקבלה לדברים האמורים:
אבל מה עושים עם הכאב הפנימי? אישה רוצה יותר תורה כמו שהיא רוצה כסף, צריך לחנוק את זה? איך בדיוק תצליח להיות מרוצה? היא אוהבת את תורת בעלה, אבל רוצה יותר… (קבלה באהבה היא השלמה עם קושי, לא הערכה.) בכל הסיפורים בתים הופכים להיות בתים של תורה כי האישה בוכה על כך בתפילות, לא מתייאשת, לא מוותרת וממשיכה בשאיפות, ובינתיים מביעה הערכה ולא לחץ איכשהו… והרי אי אפשר להכחיש שגישה כזו היא כן חוסר קבלה. כל איש פיקח קולט מה אשתו מרגישה כלפיו.
האם הדמות הזו מסיפורי אשת ר' עקיבא רועה הצאן שבוכה ומתפללת שבעלה ישתנה – איננה נכונה? אישה שבעלה לא לומד כמעט, צריכה לקבל את הנתון הזה בלי רצון לשנותו?
ובכן, התשובה היא מורכבת.
מותר ורצוי לרצות יותר תורה בבית, ואף להתפלל על כך, אבל עם זאת לא להרגיש שהבעל הוא חסר או פגום. גם אם אנחנו רוצים להיות עשירים, אנחנו לא בהכרח מסתובבים בעולם עם תחושה של החמצה על כך שאנחנו חיים ברמה נורמלית. הקב"ה יודע מה טוב לנו, והמקום שבו אנחנו מוצבים כעת הוא הטוב ביותר עבורנו. ועם זאת, אפשר לרצות יותר. זאת לא סתירה.
הרגש של הקושי הוא מציאות קיימת, ואין לצפות שהוא ייעלם בתוך רגע. אבל חשוב וצריך לעשות סדר בדברים. יש חלק של אכזבה הנובע מהרגש. הרגש רוצה דמות מסוימת של בעל, הווי מסוים של בית, בית שבו האיש לומד בלי הפסקה והתורה היא נשמת חייו. ויש חלק נוסף של אכזבה הנובע כביכול מהשקפת התורה. כביכול על פי התורה אני אמורה להתאכזב כי אני לא מקבלת אפשרות טובה לצמיחה.
ואת החלוקה הזאת צריך לעשות בצורה מאוד ברורה:
על פי השקפת התורה אין מקום לאכזבה מבעל שלא לומד. הקב"ה מנהל את העולם והוא נותן לכל אדם את הכלים המקסימליים בשביל קיום תפקידו. האשה מהסיפורים שממשיכה להתפלל ולבקש על תורה – אינה מאוכזבת מהמצב הקיים, כי היא מבינה שהחיים שלה הם הטובים ביותר בשבילה, בעבור מילוי תפקידה. היא מבינה שבעל תלמיד חכם זה לא מה שהיה מביא אותה אל השלמות שאליה היא צריכה להגיע. היא ממשיכה לבקש על תורה, כי היא מבקשת לזכות לחיבור אל התורה בדרכים אחרות.
לא נשכח שיש גם חלק נוסף של רגש טבעי, אכזבה מהתנפצותו של חלום. עם החלק הזה צריך להתמודד, וזה אכן לא קל, אלא שזו נחלתם של גברים ונשים רבים. כמעט תמיד בן או בת הזוג אינו האדם המושלם שחלמו עליו בשנות הרווקות המנותקות קצת מהמציאות. לכל אדם יש חסרונות, משמעותיים יותר ומשמעותיים פחות. אין להתייחס בביטול אל האתגר הזה, אך יש להתייחס אליו כמו לכל אכזבה אחרת, ללא פן רוחני של הענין, כי אין כאן פן רוחני.
עד כאן הדברים היו אמורים במקרים סטנדרטיים. יש מקרים מאתגרים עוד יותר, שבהם הבעל יוצא לעבוד באופן רשמי, יום שלם, על מלא. בכך נעסוק בפרק הבא.
לסיכום:
כאשר הבעל לא לומד בצורה רצינית כפי שהאשה ייחלה כל שנות בחרותה, הקושי הוא גדול ומורכב מכמה וכמה חלקים. יש לשים לב לרגשות הפנימיים ולעשות בהם סדר.
הקושי הרגשי הוא אכן לא קל, והמענה אליו הוא להעצים את הנאמנות, כמפורט בפרקי השער השלישי. הקושי ההשקפתי יסודו בטעות, שחלקה של האשה בעולם הבא נקבע על פי תורת הבעל. האמת היא שחלקה נקבע על פי הקשר שלה עם התורה והנאמנות שלה לבעלה. עבודת ה' שלה היא להעריך את תורת בעלה.
המאמר נכתב על ידי הרה"ג ר' יעקב בוצ'קובסקי שליט"א, ראש כולל "דורשי ציון" ור"מ ישיבת "תורת רפאל", מחבר הסדרה הנודעת "בעצתך תנחני".
הסדרה לקוחה מתוך ספריו של המחבר, בהסכמתם הנלהבת של גדולי ישראל זצ"ל ויבלחט"א, ובראשם מרן הגרי"ג אדלשטיין זצוק"ל.
להצטרפות לקבלת מאמר שבועי על הפרשה ואקטואליה, ולקבלת החוברת "דרכי ישרים" העוסקת באתגרי התקופה, לחצי כאן >>>
לשמיעת הרצאות לנשים מהרב שליט"א בקול הלשון, לחצי כאן >>>
מאיר עיניים ונותן כוח!
תודה רבה