מהחיים
שוב אני מעלה מנהלת סמינר לבמה. זאת לא הפעם הראשונה.
אני מזהה את הריכוז בקהל-העשרה הנלהב.
הבנות הנמרצות יושבות על קצה הכסא, בטוחות שהן הולכות לגלות עכשיו את אחד הסודות הכמוסים שמעבר לדלת המלחיצה והחשובה.
ואכן, המנהלת חושפת לנו מאחורי הקלעים של הסמינר.
”זכיתי לנהל את המקום האדיר הזה יותר מעשור, ממש מהרגע הראשון שנפתח, שזה בעצמו, תאמינו לי, שווה סיפור בנפרד.
ברוך השם כמו שאת רואה בעצמך מדובר בבנות איכותיות, יקרות ויראות שמיים".
הריגוש בקהל מקבל תרגום למחיאות כפיים עצמיות סוערות, המנהלת מהנהנת בנחת רוח גדולה.
"לקראת שנת העשור לסמינר החלטנו כמיטב המסורת של עולם הסמינרים להפיק ערב הורים מושקע ומיוחד. המטרה היתה שהערב יחבר את ההורים וגם את התלמידות כמובן עוד יותר לחזון של הסמינר ויגבש אותנו כקהילה אחת גדולה.
מי שיודעת מה זה אומר צמד המילים התמים: "ערב הורים" מבינה שהכוונה לצונאמי.
הסמינר כולו הופך לשוק. הבנות מודדות בחדוה תלבושות משונות והרצפה נראית כמו חנות בדים, היוד- בת”יות מנסות לגלות אחריות ודואגות לציוד שכמובן מתפזר בכל בלטה פנויה, השאר עולות ויורדות קומות הלוך ושוב כביכול יש בזה מטרה בפני עצמה. בחדר המורות מתנהל דיון סוער אם במקהלה צריך להניף את הידיים למעלה או בכלל לצדדים.
חדר המזכירות הופך לחדר חירום באופן שגורם לי לחשוד שהטלפון הוא פריט בלתי נפרד מהאוזן של המזכירות.
תקופה מסחררת של התארגנות, חלוקת תפקידים, צוות מגוון ומורכב, ועוד אלפי פריטים קטנים וגדולים שגורמים לי לחשוב מדי פעם ביני לבין עצמי למה למען ה׳ נכנסתי לנעליים האלה. מה היה רע להמשיך תקופת למידה שגרתית, בחינות, ציונים ומקסימום מחנה חורף?
אבל לצד כל זה יש גם הרבה רגעים נהדרים של סיפוק.
לראות תלמידה שבדרך כלל בקושי שומעים את הקול שלה, עומדת על במה בביטחון. לגלות כישרונות שלא ידענו שקיימים. לראות ילדה שמסתובבת כל השנה עם עיניים על הרצפה, מרימה פתאום את הראש ומחייכת בסיפוק. ובכלל, לראות את הסמינר כולו הופך למנגנון אחד של עשייה משותפת, בשביל רגעים כאלה שווה כל כאב הראש.
ברוך השם התברכתי בצוות מורות מדהים ומוכשר, ולכן חילקתי ביניהן את התפקידים.
סיכמנו שהן בוחרות בנות לתפקידים, מאמנות, משיגות תלבושות ושאר ירקות, דואגות לצלמת שתסריט את כל האירוע, כיוון שהחלטנו שעיקר המופע יוקרן על מסך. ולי ולמזכירות כמובן, הן משאירות את העבודה השחורה של כל ההתעסקות הטכנית.
המורות עשו עבודה מאומצת ונהדרת.
במשך חודש שלם הייתה אוירה תוססת ומדהימה בסמינר.
אני סימנתי לי ביומן משבצת קטנה שהותרתי פנויה: שבוע לפני ערב ההורים הגדול והנורא – תאריך בו אני אמורה לשבת ולצפות בתוצר המוגמר מהחל ועד כלה.
ביום המיועד ארגנו לי המורות שעת איכות חגיגית.
צלחת עוגיות, כוס קפה שבידוע שלעולם אני לא מגיעה אליה, והמחשב.
התיישבתי לרגע לנוח מהמרוץ וליהנות מהפירות.
על המסך הופיעו התלמידות המוצלחות שלי.
כל אחת מהן עולם שלם, יפה ופורח.
משחקות באמנות, שרות בטעם.
המורות המאמנות שישבו איתי צפו במסך ובי לסירוגין ומזוית העין ראיתי איך שכל חיוך שלי במהלך הצפיה מרחיב את החיוך המרוצה שלהן, בצדק רב.
ואז הגענו לקטע המחול והחיוך שלי קפא.
לא הצלחתי לראות את הבנות המפזזות, כי היה משהו שצעק לי בעיניים:
התלבושות.
התלבושות המדהימות שהושגו בעמל רב מחברת השכרה יקרה להחריד ויוקרתית בהתאמה היו לא מתאימות.
לא חלילה שהן היו לא צנועות, מדובר בחברת תלבושות חרדית שהרבה סמינרים שוכרים ממנה, אבל לסמינר כמו שלנו, זה היה קצת יותר מדי.
קוראים לזה אצלנו: ”ס'פאסט נישט".
מרגע לרגע התחזקה אצלי התחושה שזה לא יהיה נכון להעלות דבר כזה מול האמהות היקרות. בטח לא בערב שבא להדגיש את הערכים שחשובים לנו.
באותו רגע כבר לא שמעתי את המוזיקה.
שמעתי את הקולות בראש שלי שצועקים:
עוד יום צילום!
עוד תיאומים!
עוד חזרות!
עוד תלבושות!
עוד טלפונים!
ההחלטה הייתה קשה, אבל הרגשתי שהיא נכונה: אנחנו מצלמים הכל מחדש!
הבנתי לגמרי את ההלם על הפנים של המורות, שרק הן יודעות מה המשמעות של המשפט.
לשמחתי, מדובר במורות מיוחדות, בשכל הן הבינו מיד את העניין והצליחו גם להעביר לרגש. דיברנו על כך שזו הדרך העוצמתית ביותר לחזק אצל הבנות את ערך הכבוד העצמי.
נאלצתי לעשות את העבודה השחורה:
עמדתי מול הבנות והסברתי להן את התפנית בעלילה.
אמרתי להן שלפעמים דווקא כשכבר השקענו כל כך הרבה, הויתור שלנו מעלה את הערך גבוה יותר, וערך כמו צניעות וכבוד עצמי מגיע לו מקום חשוב מלכתחילה.
כאן פגשתי אני את השיא האמיתי בעלילה:
הבנות המיוחדות שלנו לא התלוננו ולא התמרמרו, היוד-בת”יות אפילו פצחו בריקוד קטן ספונטני בנסיון בוגר לחבר את כולן לזכות שנקרתה עבורן.
התלמידות רובן ככולן הבינו היטב את העניין, קבלו את ההודעה בבגרות נפלאה, ובגמישות ששייכת לבנות-עשרה הדליקו מחדש את המוזיקה וערכו חזרות בפעם המי יודע כמה למחול.
כשהגיע ערב ההורים, נשאתי דברי פתיחה.
רגע לפני שהוקרן הסרט בגרסה השנייה, שיתפתי את האימהות במופע מרהיב של מידות מיוחדות שזכיתי לראות בין כותלי הסמינר.
מחול של ויתור ויראת שמיים.
תוצאה של חינוך איכותי, מורות יקרות והורים אכפתיים”.
מהבמה
אביגיל נכנסת לנעלי המנהלת, מדברת בשמחה ובגאווה על הסמינר הייחודי, היא מזמינה את ה׳הורים׳ שיושבים בקהל בצלמה ובדמותה של נועה, להנות מערב ההורים שנפתח זה עתה.
לפתע, מירי נכנסת לדמות הבימאית-צלמת, עוצרת הכל בדרמטיות: "קאט! לא, זה לא זה!”.
הכל קופא ונעצר.
ה"הורים" שיושבים בקהל מתבקשים "לחזור אחורה בזמן", הם הולכים אחורה כמו ב׳סלואו מושן׳ וחוזרים חזרה לאולם.
המנהלת מתחילה את הנאום שלה מחדש – הפעם בפורמט נקי ומושלם.
הביתה
תרגיל אלתור שמכניס קצת פלפל.
מזמינים שתי בנות לבמה ומטילים עליהן משימה: לנהל שיחה רגילה לחלוטין (למשל, איך הן הולכות להתמודד עם המבחן בדקדוק).
באמצע השיחה הקולחת המנחה משחילה פתקים לכל אחת מהשחקניות, עם משפטים עצמאיים והשחקנית צריכה לשלב אותם באופן טבעי בתוך הדיאלוג.
דמיינו מישהי אומרת ברצינות תהומית: "ממש באמצע שלמדתי למבחן פגשתי דב ביער".
מפתח מהירות מחשבה, הומור וכמובן גמישות ואלתור.
משפט פלייבקיסטי
לא לדעת מראש – זה כל הסיפור
התחברת? צחקת? רוצה לראות את זה קורה בלייב?
אם את רכזת תרבות – את מוזמנת לדבר איתי.
ואם את לא – פשוט תשלחי את הפוסט הזו לרכזת בקהילה שלך ותבואי למסור ד”ש במופע 😊
