"ואז אני קולטת שהאישה המוזנחת היא…"

כל הסיפורים במדור אמתיים לחלוטין, רק הפרטים טושטשו.

גולדי נראית כבת שישים, אבל שום דבר לא מצליח לטשטש את הזיק השובב שיש לה בעיניים, ההוא שמלווה אותה עוד מאז שהיא ילדה. לא התבגר.

היא פותחת את הפה ואנחנו מרגישות מיותרות. כל כולה מנוע של חיוניות ואנרגיה שמחה, ופה ושם מתפלקות לה כמה מילים באידיש עסיסית.

”אני חיה במטבח, אני אוהבת לפנק את מי שנמצא ומי שמגיע, כל ילד נשוי יודע שכשהוא בא לאמא יש עוגה להוציא מהמקפיא, לקחת לאישה, וגם לגנוב קצת לעצמו, מה יש, ילד נשאר ילד. און א מאמע בלייבט א מאמע.”

מי שלא מבינה זה בעיה שלה. כך או כך הקהל נשבה בקסמה גם אם לא מבין כל מילה.

"יום אחד אני מפעילה את המיקסר בהתלהבות, מיקסר חייבים להפעיל בהתלהבות בלי זה העוגות יוצאות חיוורות,  אלא שמרוב התלהבות ערבבתי את דמי בבצק והפעם במובן הפשוט של המילה.

לא עליכן ועל כל שונאי ישראל נחתכה לי האצבע במיקסר.

העוגה הלכה, אבל כדי שלא תלך גם האצבע הוצרכתי ללכת לאיזושהיא תוכנית שיקום שתטפל באצבע ההיפרקטיבית ותושיב אותה חזרה במקום.

הלכתי בדחילו ורחימו כשהאצבע חבושה היטב, הראש שלי קצת היה בעננים כנראה ממחשבות יתר על העתיד הקרוב, וכשאת מתמקדת בעננים את לא רואה את העמוד חשמל שמולך….

בום – נתקלתי בעמוד המדובר. זה היה חתיכת היתקלות, כי התוצאה שלה הייתה שנפלתי בעוצמה כזאת שגרמה לי לשכוח מקיומה של האצבע ולהיזכר בקיומם של כל מיני חלקים אחרים בגוף.

הצרה הגדולה הייתה שבשבריר השניה שהיה לי בין המפגש עם העמוד ועד רגע המפגש עם הרצפה המחוספסת – מחשבה אחת העסיקה אותי: רק לא ליפול על האצבע! המסכנה הזאת כבר חטפה מספיק.

 נו, דער מענטש טראכט און דער אייבישטער לאכט.

מרוב ששמרתי על האצבע נפלתי בצורה עקומה לגמרי וריסקתי את כל הגוף. רק אחרי זמן והרבה זמן, כשחזרתי להכרה הבנתי מהרופאים שמה שקרה לי מכונה "זעזוע מוח".

נו, שוין העיקר האצבע.

אחרי שאספו לי את כל האיברים, ניסו להדביק ולסדר מה שאפשר, נשלחתי אחר כבוד לשיקום. לא בית מלון בכלל, ובטח שהוא לא מתחיל אפילו להתקרב לבית המטופח שלי, שלא לדבר על כך שקיבלתי צו הרחקה מהמיקסר האישי שלי לחודשים רבים קדימה.

לא עליכן, ושלא תדעו אף פעם, בבית השיקום מצאתי את עצמי כבולה לתוכניות שמכתיבים לי אנשים אחרים, מוקפת בהרבה נשים סובלות ולא מאד זזות, ורואה מסביב מראות שהלוואי ויחולו על שונאי ישראל.

אותי זרקו במחלקה סיעודית.

ככה מאישה שמחה, מתפקדת, ואופה עוגות הפכו אותי לאיזה שמאטע "עובר בוטל".

היה לי מאוד קשה להשלים עם הסיעודי הזה.

אמרתי לעצמי: ׳גולדי, את אישה עצמאית ושום דוקטור לסיעודי לא יגיד אחרת, קדימה קומי ועלי בעצמך לקומה של העצמאיות׳. אני בדרך כלל מקשיבה לעצמי וככה מצאתי את עצמי בשעה ריקה אחת כשהצוות עסוק באוכל הסינטטי של הבית חולים, עולה במעלית לקומה מעל הסיעודית.

הקומה היוקרתית – קומת העצמאיות.

אני יוצאת מהמעלית מסוקרנת, והנה כבר קבלת פנים: מולי מתקרבת אישה בכיסא גלגלים, הראש שלה שמוט קדימה, המטפחת שלה זרוקה בצורה מוזנחת על הפנים, לבושה בחלוק בית חולים מהוה, אפילו זיהיתי שהכפתור הרבעי רכוס בחור השלישי.

היא מסתכלת עליי, אולי היא רוצה לדבר איתי, אבל אני ממש לא רוצה לדבר איתה.

המילים היחידות שיש לי בראש זה: ׳נעבעך, איזו מוזנחת, למה בני אדם לא דואגים במינימום לטפח את עצמם ולהראות בני אדם? קצת כבוד עצמי! אז מה אם היא בשיקום? זה עושה לי ממש עקעלדיג’.

תוך כדי כל הדיבורים האלה הלא יפים היא הולכת ומתקרבת אלי ואני – מרגישה יותר ויותר דחיה, כבר החלטתי בליבי שהיא סתם אחת לא ברמה שלי ואין לי כח אפילו להגיד לה שלום, קודם שתלך ותסדר את עצמה כמו שצריך, יש מקלחות בכל חדר".

בשלב הזה אני מתחילה להרגיש אי נוחות בקהל, אמנם האנרגיות של גולדי זורמות על תדר חיובי אבל זה גולש למחוזות לא כל כך ראויים, אני שוקלת להטות את הנתיב של הסיפור. אבל גולדי שנהנית מכל רגע, עושה את זה בעצמה:

"אני רואה את האישה המוזנחת נדבקת אליי יותר ויותר, ובדיוק בזמן שהיא מישירה אלי עיניים עצובות כאלה ואני מתכוננת להסיע את הכסא הלאה משם – אני מגלה תגלית מרעישה: מסתבר שכל קומת העצמאיות היוקרתית מחופה כולה במראות! מישהו שם שאחראי על העיצוב חשב שזה יפה או מרגיע להכפיל אנשים רצוצים בגופם.

ואז נפל לי אסימון מצלצל ביותר: האישה ה… הזאת – היא בעצם אני!!! אני רואה את עצמי במראה!

אוי גוועלדיק!

באותו רגע הבנתי כמה אני שיפוטית, ואיך אני מסתכלת על אנשים מן הצד בלי לנסות אפילו לבדוק או לתת צ'אנס. אפילו שלום נורמלי לא אמרתי לה, כלומר לי.

עמדתי מול המראה של עצמי וזה לא היה לי נעים.

מול המראות המעוצבות של העצמאית התחלף לי הדיסקט בראש והוא השמיע לי כאלה משפטים: ׳גולדי, ירחם השם תראי לאיפה הגעת! את לא מסוגלת להסתכל על אנשים סנטימטר מעבר לחלוק? לראות מישהו בלי לשפוט? יופי של הסתכלות יש לך! ככה את רוצה שיסתכלו עלייך למעלה? לפי כל הלכלוך של החיצוניות שלך? הרי אני רוצה שהאייבישטער יסתכל עלי בעין טובה גם אם אני קצת עייפה בתפילות או נופלת באיזה לשון הרע עסיסי. תסתכלי קצת יותר פנימה! תראי את הבן אדם!׳.

התגלגלתי חזרה לסיעודית, המטפחת והלב שמוטים.

חושבת שתוכנית השיקום שעשיתי שמה מבפנים הייתה יותר חזקה מהשיקום שעשיתי בגוף.

חוץ מזה הכל נארישקייט”.

מהבמה

השחקניות מגלמות איברים שונים בגוף ומנהלות דיון עמוק בשאלה – על איזה איבר כדאי ליפול ועל מה בשום אופן לא.

בסופו של דבר כולם נופלים בגורל.

אחר כך נועה בדמות גולדי מתבוננת סביבה ורואה דמויות שונות קפואות.

היא משחררת משפטי ביקורת לכולן.

הדמויות מתחילות "להתעורר" לחיים ולהתחבר אליה עד שהיא קולטת שזו היא

בעצמה.

מירי עוצרת את הסצינה ומתחילה לשכתב אותה מחדש.

הביתה

הקבוצה עומדת במעגל.

צריכים לספור ביחד ולהגיע עד הספרה 21

הכללים: בכל פעם רק אחד מכריז מספר.

אם שניים ביחד הכריזו את המספר הבא מתחילים  את הסבב מתחילה.

כשמישהו מקריא מספר אסור לזה שצמוד אליו להקריא את המספר הבא.

עבודה קבוצתית שמלמדת להקשיב ולאלתר ברגע הנכון.

משפט פלייבקיסטי

הקשבה היא הטקסט המדויק ביותר

התחברת? צחקת? רוצה לראות את זה קורה בלייב?

אם את רכזת תרבות – את מוזמנת לדבר איתי.

ואם את לא – פשוט תשלחי את הפוסט הזו לרכזת בקהילה שלך ותבואי למסור ד”ש במופע : )

​אוהבת לקרוא על הרגעים מהחיים וחושבת לעצמך "איך הופכים את זה לסצנה?"

​אם מסקרן אותך ללמוד איך לקחת סיפור פשוט ולהפוך אותו על הבמה לקסם חי, מרגש ומצחיק – הקורס הזה בשבילך!

​אני פותחת בעז”ה מחזור שביעי של קורס תיאטרון פלייבק לנשים, שבו נלמד את סודות האלתור, נפצח מיומנויות הקשבה, ונלמד לשחרר ולצחוק מהלב.

​ מתאים לכל מי שרוצה שעתיים בשבוע של שחרור וכיף, ורוצה להרחיב את סל המיומנויות שלה. 

התקשרי לתפוס את הכסא שלך, מספר המקומות מוגבל.

הקורס מתקיים אחרי החגים במודיעין עילית, לפרטים נוספים – 0527639377