כבר יותר משבועיים שהוא כאן.
יושב.
הולך.
מסתכל עלי.
מנסה לדבר משו.
אבל אני?
לא מדברת מילה.
הוא מסתכל עלי חזק.
מידי.
הוא שומע מה אני מדברת.
מה אני אוכלת.
לאן אני הולכת.
הוא לא עוזב אותי לרגע.
כמו איזה אורח שרואה כל פגע.
הוא מטייל לי בכל החדרים,
רואה איך אני מתכופפת להרים,
שאריות מהרצפה.
הוא רואה מתי אני ישנה
מתי אני מתעוררת.
איך אני נראית אחרי שהסרתי את האיפור.
הוא עלה עלי לגמרי.
על כל הסיפור.
חח
אני לא יכולה ככה יותר.
אני לא פתחתי לו את הדלת!!
הוא הגיע לבד!
פרץ לי אל החיים ככה בסערה.
כולם מדברים עליו
כאילו מי יודע מה קרה.
מזמינים אותו לכל מקום.
מארחים אותו בכל פינה.
עושים עליו הופעות בכל עיר ושכונה.
אני לא מבינה,
למה הוא לא מבין לבד???
למה כל פעם מחדש הוא מגיע עד אלי במיוחד?
אני
לא רוצה אותו.
אני
לא יכולה
לשמוע אותו.
אני לא יכולה
לראות.
לא לדבר איתו מילה.
אם רק יכלתי לברוח לאיזו מחילה.
הייתי נשארת שם עד שיילך—
אבל תגידו איך?
הוא לא מבין לבד ופשוט הולך???
שיילך!
שיפסיק לחכות לי ככה בצד.
חח
אני רוצה להיות לבד!
לבד!!!
ללכת.
לחזור.
לקנות.
לנקות.
לחיות.
לאפות.
לבכות.
לרצות.
לבהות.
לחיות.
לבד——
אני רוצה להיות לבד!
מה אתה לא מבין?
לא!
אל תחכה לי כאן ככה בצד!
אני לא חוזרת
אני לא באה
אני לא מקשיבה
אל תדבר איתי מילה על תשובה!!!
חח
טוב לי לבד–!!!
חח
פתאום.
פתאום.
בכיתי נורא.
חח
הוא שמע את זה מיד.
לא רצה להשאיר אותי לבד.
אז הוא החזיק לי את היד.
חח
אני בכיתי לו את כל הריחוק והבהלה,
את הייאוש והנפילה,
את הבריחה מהתפילה.
חח,
בכיתי לו את גן אהובה והמאזניים,
והספר של הרשעים,
בכיתי לו את כל האסונות של השנה,
ואת הלב שלי שלא עומד בלחץ של החיים.
חח
אמרתי לו שאני אוהבת אבל רועדת—
מפחדת,
והנשמה שלי מצולקת,
מעשרות "אלולים" מרעידים.
אז במקום לפתוח לו את הדלת.
אני בורחת וקונה עוד בגדים.
—
הדמעות מילאו לי את העיניים,
ולא הצלחתי עוד לראות אותו,
אבל פתאום שמעתי אותו.
מנגן לי מנגינות.
חמות.
חח
הוא שר לי על אהבה גדולה.
וים של רחמים.
הוא ניגן לי מנגינה חדשה של חיים.
שאין בהם לבד.
ואין בהם פחדים.
פתאום הוא עמד ליד,
ופתח לי
שער
חדש לאלוקים.
חח
חח
לפעמים אנחנו צריכות משו שיעיר בנו את הניגון והגעגוע.
משו שיפתח לנו שער חדש לאלוקים.
מוזמנת לבחור לך את אחד מהאירועים,
הלוואי שאהיה שליחה טובה –
אפרת
חח
קרית גת- היום יום רביעי בהיכל התרבות עם האחיות ברון—-

ירושלים!!
בחרי לך מה שהכי מדבר אלייך –
יום שני במתנ"ס יובלים.

יום רביעי גבעת שאול עם הבר-אוניות הצעירות:

וספוילר קטן:
בקרוב ממש בס"ד.
לבקשת כולכן אני פותחת רשימת תפוצה,
מסקרנת.
מעניינת.
ומלאה בתוכן אמיתי. אמיתי. אמיתי.
כמו שאתן כבר מכירות.
בקיצור,
יש למה לחכות.
נכון שאתן בפנים?





נכון!!
וואו איזה שם בחרת לך……..
וודאי!
דמעות
אפרת,
תודה שתימללת אותי!!!!
רגשת!
מדהים!
אני הרבה זמן חושבת- למה באמת זה ככה?
למה כשאני נזכרת באלול הזיכרון הראשון שעולה לי זה המשלים המפחידים מבית הספר על האנשים שהחמיצו את ההזדמנות, המאזניים המלחיצות, דגים שבים רועדים, היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו…
הרי זהו חודש הרחמים והסליחות, ואחר כך בשנות הסמינר צריך לעבוד קשה כדי להסביר לבנות שזה ימים הכי טובים לנו והמלך בשדה ואוהב אותנו, וגם כשאנחנו גדלות אחר כך עדיין קשה לנו עם זה…
כי החוויה הכי ראשונית כמו שכתוב בספוקן בצורה יפה כ"כ- זה חוויה של פחד.
ואני שואלת למה?
למה ילדה ממוצעת מעדיפה לדלג על כל הטוב הזה ולהגיע כבר לסוכות,
ולמה גם אני אישה גדולה לפעמים חושבת ככה?
לא היה עדיף שהחוויה הראשונית תהיה של קרבה ואהבה גדולה כמו שאלול באמת, ואחר כך ללמד אותנו על אימת יום הדין?
למישהי יש תשובה על כך?
דוקא אני זוכרת שממש אהבתי את חודש אלול
בטוחה שזה קשור להורים שלי שממש השפיעו עלינו בחודש הזה. זכור לי ממש איך הם התחזקו ברוחניות בחודש הזה
הסיפורים של אמא שלי. הרגש של אבא
(החגים הם לא של המוסדות לימוד… ובתור הורים חובה עלינו להשפיע ללמד ולתת את הרגש)
אני שומעת קו למען אימהות
לומדת עם בעלי ספר מוסר (של הרב פינקוס)…. חוץ מזה שזה מחזק זה נותן לבעלי הזדמנות להשפיע עליי רוחנית
אם אישה רוצה לדלג על חודש אלול כנראה שבאמת לא יודעת את המשמעות האמיתית (אולי אם נרצה לדלג גם הילדים שלנו ירצו לדלג על זה)
בהצלחה ושבאמת נצליח התחבר להקבה ולחזור בתשובה שלימה
זה מקסים שאצלך זה ככה, שמחה בשבילך.
אבל כנראה שלא הזדהית עם המילים של אפרת… ויש כן הרבה נשים שהרגישו את עצמן.
נכון שהחגים הם לא של מוסדות הלימוד, אבל עדיין יש להם חלק ניכר וגדול.
הלוואי והייתי מרגישה מיד שאני אוהבת את אלול אבל מה לעשות שזה לא ככה.
ותסלחי לי קצת כואב שאישה מציפה את הכאב ומיד עונים לה שהבעיה היא בה או בהורים שלה…
אני מחפשת לראות איך כן אפשר להאהיב על עצמינו וילדינו, ולהבין למה זה מושרש אצלינו כל כך חזק נגד.
לקנא בנשים שאוהבות את אלול אני כבר מקנאה מספיק…
סליחה , לא רציתי להכאיב לך או משהו ולא כתבתי שהבעיה בך או בהורים שלך
כתבתי מה לדעתי גורם לאהוב ולהתחבר. ברור שצריך להתאמץ בשביל זה
החגים הם לא של המוסדות לימוד- נכון.
אבל למוסדות יש חלק גדול מאד בחגים!
כל מסיימת י"ד ממוצעת מתקשה עכשיו בלי כנס תשובה וכו…
למה זה ככה?
כי להורים לא היה חלק בזה? כי מתקשר לנו במח לאלול התוכניות המרגשות? אולי נגדל קצת?
קו למען אמהות עונה לי על הצורך ולא חסר לי אירועי אלול בשביל להתקרב לאבא
אז גם אני שומעת הדוקה של קו למען אמהות, ועדין השנה תודה לקל שוכנעתי לבוא לכנס שמורה
הרבה הרבה שנים אחרי סמינר, והכנס הזה פשוט טלטל אותי, הלב נפתח שם לאט לאט כשהשיא היה מעמד קבלת עול מלכות שמים [כמו כנסי הסמינר]
לעמוד שם בבניני האומה 4000 נשים ביחד ולהתפלל מכל הלב, בלי ילד שמתעורר באמצע / בלי לרוץ לכבות תבשיל שנשרף / להחליף מכונה / לגלות שנגמרה הבטריה ….
זו היתה חויה שאני מאחלת לי ולכל אישה גם שנה הבאה בעזרת ה׳ בבריאות ובשמחה!!
ילדות לא תמיד מצליחות להרגיש את הקרבה למלך.
אבל אני חושבת שהתפקיד של מורות ואמהות
(ומנסיון בתור תלמידה, רב המורות-גם של מקצועות חול-עושות את זה מושלם)
זה לנסות לתת לילדה, גם מגיל צעיר, את הרגש של הקריבה, של האהבה.
והלוואי וכולנו נזכה!
מה מלחיץ אותך באלול? שלא תצליח לחזור בתשובה שלא חזרת בתשובה מספיק?
אני הייתי כזאת בסמינר כי תמיד אמרו לנו צריך לחזור בתשובה ולא ידעתי איך…. ידעתי את 5 שלבי התשובה אבל לא ידעתי איך עושים את זה….
עד שהיתה לנו מורה מדהימה!!!
שהסבירה לנו בפירוט עד דרכי התשובה ואיך חוזרים בתשובה
לימדה אותנו הלכות תשובה של הרמבם
ופשוט הראתה לנו כמה זה קל ומעשי וממש נתן חשק להתקדם בלי לחץ
אמרה לנו שגם לחזור בתשובה מספיק בעיקרון 5 דקות
אולי כדאי לך ללמוד עם בעלך את זה וזה ייתן לך רוגע
אני כל שנה חוזרת עם בעלי על זה וזה נותן המון כח ולא ייאוש
אם תרשו לי
היו לי מורות מדהימות. והורים. וספרים וכנסי התעוררות וכל זה.
וכבחורה בסמינר וגם אחר כך זכיתי שאלול היה בשבילי חודש של קרבה מדהימה, והתעוררות, וכיסופין וגעגוע והכל—
עברתי כמה דברים מהסמינר, וכמה תחנות בחיים. ואני רואה אנשים סביבי. ו-בואו, העולם הזה הוא נווה התלאות. וראש השנה הוא יום הדין. והכל נחתם בו. מי יחיה ומי ימות. ואיך יחיה והכל. ואנשים עברו כל כך הרבה בשנה הזו, מכל הבחינות.
זה מפחיד אותי.
וקראתי מאמרים וספרים וחיזוקים, ואני משתדלת לחזור בתשובה ולזכור את השלבים ולדעת שזה מעשי. ועדין הפחד קיים. לא קשור לסמינר ולא למורות.. קשור למהות של היום הזה.
יש לזה תשובות, אני יודעת ומשתדלת להשים אל הלב. והפחד הזה הוא נכון כשלב ביניים עד שגדלים ומנתבים אותו נכון. 'ים של רחמים' שאפרת כתבה דיבר אלי עמוק וחזק. אבל לא חושבת שהפחד קשור דווקא למוסדות הלימוד או לחינוך.. הוא קשור ליהודיה שמאמינה ביום הדין ויודעת שבריות בו יפקדון.
אוי איזה מקסים.
אולי תבואי לבית שמש?
הלוואי
מיוחד! תודה!!
מוכשרת
תודה רבה
כמה זכויות יש לך
אפרת, אשרייך שאת לפחות מרגישה שאת רוצה לברוח…
אני אפילו את זה לא מרגישה, לא מרגישה שום הבדל בין חודש אלול לבין כל חודש אחר:(
אלול עובר לידי בלי שאני בכלל מרגישה…
[אל תתנפלו עליי, אבל אני מורה… כך שקשה לי מאוד להעביר לתלמידות שלי מסרים על חודש אלול, ה' יהיה בעזרי]
ואוו
אמלה כנ”ל עצוב לי שחודש אלול עובר עלי ככה , רוצה כ”כ להשתנות ולא יודעת איך.
תוכלו אגב לפרט לי את 5 השלבים ומה עוזר לכם להתקרב!
ארבעת שלבי התשובה, הם: א. עזיבת החטא. ב. חרטה על העבר. ג. וידוי. ד. קבלה לעתיד שלא ישוב עוד לכסלה.