התחלנו את השנה, הלימודים מנסים לתפוס שגרה, וזה הזמן לתת את המקום דווקא למנהלות. כן, לא התבלבלתי, לתלמידות כבר יש מקום, המורות סידרו להן, והמנהלת, זו שעבדה קשה קשה כשאתן הייתן בים, כדי לפתוח שנה עם הכי הרבה מקום בלב לכל אחת, מותר לה לרגע להניח רגל על רגל, לא מטפורית בכלל, לשבת על הבמה ולשתף קצת מאחורי הקלעים.
גילוי נאות, הקהל הספציפי הזה, אהוב עלי במיוחד. כמנהלת לשעבר, אני אוהבת לראות את הדמות החזקה, הבוטחת והמובילה, מתקלפת קצת ומתגלה במלוא אנושיותה ורגישותה בתנאי שהיא מסכימה כמובן…
מנהלת התיכון בפריפריה הפתיעה אותנו בכל זאת.
היא עלתה לספר והתגלתה כאישיות כנה ופתוחה, שלא מהססת להודות בטעויות ועוד עושה את זה בחיוך כזה שמרגיע אפילו את המאובחנת ההיא.
אוקי, חייבים לתת לה את זכות הדיבור, בכל אופן מנהלת…
”כידוע לכולכן, למנהלת יש אילוצים, ואין לה אפשרות לקבל כל תלמידה שמתדפקת על הדלת. כך קרה שלפני ארבע שנים הגיעה נערה שנקרא לה שרה, וביקשה להתקבל לתיכון המצוין שלנו. לצערי הרב מהמידע שקיבלתי עליה חשבנו שהנערה הזאת לא מתאימה לכאן.
אל תחשבו שעשיתי את זה בקלות. קשה לי מאוד להוציא את המילה ׳לא׳ לתלמידה פוטנציאלית שאולי יכולה לצמוח כאן, אבל כשאני עושה את זה אני חושבת בעיקר עליכן” .
וכאן היא פונה לתלמידות שיושבות בקהל ופוערות עיניים סקרניות, כמו אלה שהולכות לגלות עכשיו סודות מהקודש פנימה.
”אני רוצה שאתן תלמדנה במקום ששומר עליכן, ולא תצטרכנה להתמודד עם השפעות לא טובות”.
בקהל יש כמה צקצוקים נסתרים, נראה שהבנות קצת פחות מתחברות להסברים.
אבל משהו בדרך שבה היא מדברת, בחום, בשקט, מלמד על אהבה ואימון שעוברים מהמנהלת לבנות ומהן בחזרה.
המנהלת נהנית מהמתח הקל שנוצר וממשיכה.
”בסופו של דבר כמו שקורה הרבה פעמים התלמידה והוריה לחצו מאוד, היה לי קשה לעמוד בלחצים וקיבלתי אותה.
אני רוצה להגיד לכן, בנות אהובות שלי, עכשיו שרה הזאת בכיתה י”’ב, ואני, המנהלת, מורידה בפניה את הכובע! טעיתי במחשבה הראשונה שלי, לא הסתכלתי רחוק. אבל שתדעו לכן שהנערה הזאת שיושבת כאן עשתה עם עצמה כזה שינוי מדהים, איזו יראת שמיים, איזו עבודת המידות, עבודה עצמית! היא יכולה לשמש סמל ודוגמה לתיכון שלנו. אז כאן ועכשיו מול כולכן אני רוצה לבקש סליחה על כך שלא האמנתי בה מהרגע הראשון אלא רק מהרגע השני. לפעמים אנחנו רואים רק את הקליפה, ולא את האור הפנימי… ולהגיד לכן בנות – מתלמידי יותר מכולן”.
האולם רעד ממחיאות הכפיים של התלמידות המשולהבות, והלב שלי נרעד מלראות איזו רגישות מיוחדת יש למנהלת, שזה סוד ההצלחה שלה.
מהבמה:
חני מתעטרת בכתר המנהלת המכובד ופוצחת במבצע בילוש אחר הנערה המיוחדת המיועדת. מירי עולה על מסלול מכשולים ומגלמת את שרה שמועדת ונופלת על המסלול ולא מצליחה להגיע ליעד.
בסופו של דבר חני פותחת את השער ללב ולסמינר ומכניסה את הנערה.
מהצד נועה מבצעת באמצעות הבדים מיצג של מעבר שנים מהיר, ובהתאמה שרה הנערה עוברת שינוי עם עצמה, בכל שנה שעוברת – עוד שינוי.
השנים עוברות בתנועתיות של שרה יחד עם המיצג של נועה, עד שהיא נכנסת למעגל הצבעוני שמוגדר כ-"יב" ומוכתרת כתלמידת השנה.
————————————————-
לקחת הביתה:
כמובן שגם המנהלת מקבלת את כתר ”מנהלת השנה”, על הגישה המיוחדת.
התרגיל הפעם נקרא “מוביל־מובל”.
מדליקים מוזיקה ומחלקים את התלמידות לזוגות.
אחת עוצמת עיניים ונעה לפי המוזיקה, והשנייה מכוונת אותה.
המובילה צריכה לדאוג שהרוקדת לא תיתקל באף אחת וזאת מבלי לגעת בה.
אחר כך מתחלפים.
בואו תגלו בעצמכן כמה יצירתיות הן יכולות להיות כדי לעזור אחת לשנייה לא להיתקל.
מלמד אותנו קצת לשחרר ולסמוך על השני.
וכשאני מדמיינת אותן רוקדות ככה, אני חושבת על שרה, ועל המנהלת שלה, אותה נערה שקבלה הזדמנות שניה לעצב את הריקוד שלה, והמנהלת שידעה להוביל ולהאמין גם כשהעיניים עצומות.
—————————————————-
משפט פלייבקיסטי:
את יכולה לשכתב את הסיפור שלך מחדש.
התחברת? צחקת? רוצה לראות את זה קורה בלייב?
אם את רכזת תרבות – את מוזמנת לדבר איתי.
ואם את לא –פשוט תשלחי את הפוסט הזו לרכזת בקהילה שלך ותבואי למסור ד”ש במופע 😉
מדהים! נוגע ללב!
יפה ממש!
וכל הכבוד למנהלת, לי לא היה אומץ לעשות את זה, כנראה בגלל זה היא מנהלת ואני לא😃