סיפור לחג: ארעית בעולם

ערב חג. הנייד מצלצל ניגון נוגה ששמור רק למקום העבודה שלי. אני נאנחת אנחה כבדה. "קראו לי" מבשרת בעצבנות לסלמון הפרוש על השיש, שמביט בי בעיניים ורדרדות. לאסתי הכלה שלנו שמזגגת שוקולד לבן על פטיפור בוטנים מדוגם. לרותי ששני הקטנים שלה לא נותנים לה מנוחה מהבוקר, והיא מנסה לרצות אותם עם מלפפונים קלופים.

רצה איתו לחדר. לשמוע מי החליטה לעבור עולם בערב חג. ומה, למען השם, אני הולכת לעשות. עונה. קולטת פרטים במהירות: רבקה זהבי, ישישה בת תשעים. צריך להזדרז. ההלוויה בשלוש.

"באמת קראו לך?" רותי ממאנת להשלים עם רוע הגזרה. גזיר מלפפון נוחת על הרצפה. "בערב חג? כשמירי עוד שעתיים מגיעה עם כל השיירה שלה? איזה דבר זה לקרוא בערב חג? איך נסתדר? ומה עם דודה נחמה?"

איזה דבר זה. באמת. למה בחרה המנוחה לעבור עולם דווקא עכשיו? דודה נחמה לא תמחל על העלבון. דודה נחמה, בת דודה של אמא, אישה גלמודה וערירית. כל האחיות נוטלות חלק באירוחי החגים שלה. דודה נחמה צריכה יחס והמון סבלנות. היא גם סובלת מחרדות וקריזות קלות. ואסור להזכיר לה סיפורים עצובים, ובפרט לא על היום האחרון. אף אחד לא נפטר בשלושת השבועות האחרונים, ולכן הייתי אופטימית. מה הסבירות שדווקא בערב חג יקראו לי? בשמחה הזמנתי אותה.

"משמיים" אני עונה לה, לי, לדג המתחנן לבישולו, לבית שזקוק לי, לנכדים, לבעלי, לבנות. הם יצטרכו לקחת פיקוד. הלוויה בשלוש, אני חייבת להזדרז. אולי אחזור במונית.

נעליים, בקבוק מים, שקית עם קרקרים – והנה אני כמעט בדלת. השם מנהיג את עולמו. והוא יעזור שדודה נחמה לא תיפגע. דודה נחמה, עם הלב החמקמק שלה, לא צריכה לשמוע על עולם האמת, ועל שום דבר שמתקרב לשם. מהר אלך ואחזור. הכול יהיה בסדר.  

אני פותחת את הדלת ורגליי נתקלות במזוודה שחורה בינונית, אני מזיזה אותה, וכמעט מעיפה את דייבי הפליפינית שמברכת בבהלה "שלום עליכם!" אחר לוטשת בי אישונים מזועזעים. דודה נחמה בז'קט החג החגיגי שלה, ובכובע פרוותי עצום ממדים עומדת אחריה ופניה המומות.

"דודה נחמה! סליחה, לא ראיתי אותך, כלומר, אתכן!" אני שואגת בבהלה. מה אעשה עכשיו?

 "למה את צועקת, דיתי? ככה מקבלים את דודה? לא תכניסי אותנו פנימה?" היא גוערת, מפלסת דרך עם ההליכון. הלב שלי פועם בחוזקה. חייבת לצאת כבר. קראו לי! כשקוראים מתייצבים, יהיה מה שיהיה. אבל איזה ברירה יש לי? הדודה הקדימה!

אני מורחת על פניי את החיוך הכי רחב והכי שמח. חייבת לתקן את הרושם הקודם. "דודה! איזה יופי שבאת! בואי, בואי, כולנו מחכות לך, תראי את התינוקת החדשה של רותי ואת שני הקטנים שלה, ותכף תבוא גם מירי עם החמודים, יהיה נהדר". אני משליכה את התיק בחוץ, שיחכה לי. תכף אגיע. רק אכניס את הדודה, אושיב אותה, ואראה שהבנות מעסיקות אותה.

"אני לא רוצה להטריח אתכם" פוצחת דודה נחמה מיד אחרי שהיא מתרווחת על הכורסה האפורה בסלון. רותי שלי מטה אוזן בנכונות. "אני רוצה רק תה עם קצת לימון, חצי כפית סוכר, חצי כפית סתוויה, וקמצוץ קינמון. אם יש זגוויל טחון גם טוב. לא חייב רותי. את לא צריכה לגרד במיוחד. את יודעת דיתי, כמה זה בריא קצת זגוויל בתה? רותי, תכיני גם לאמא. איזה חמודה המיידלע שלך, איך קראתם לה? פייגי?".

"אביגיל" רותי מתקנת, מניחה את הקטנה בסל-קל ולוטפת את ראשה הקירח. הדודה עוברת לדבר על שמות מודרניים. מה פתאום לקרוא אביגיל? רותי מתקוממת. אביגיל המקראית חייתה לפני 3000 שנה. זה לא מודרני. אפילו לא קצת. אסתי הכלה מנסה להחליף נושא באלגנטיות: "דודה, אולי טעימה קטנה, הסלמון יצא סוף הדרך!"

אפילו לא שמתי לב שאסתי גאלה את הסלמון. כלה מקורקעת זה נכס. עכשיו הדודה מתחילה להתלונן על הסלנג של הצעירים. סוף הדרך? השם ירחם! עד מאה ועשרים לכולם. אני רואה בכך אות. חייבת ללכת למקום ההוא שהוא סוף הדרך ואין בכך שום סלנג. אני חומקת חרש מהבית. מקווה שאיכשהו יהיה בסדר. הקו הגיע מהר, עולה עליו, נוסעת על קוצים, שועטת לבית החיים שמחכה לי בדומיה אופיינית. המשפחה עדיין לא הגיעה.

בלהה ואהובה מחכות לי ליד חדר ההספדים. אין לנו הרבה זמן. אנחנו נכנסות לטהר את הנפטרת. מבקשות מחילה. תמיד מתחילים בבקשה מחילה. עושות הכול כדי לשמור על כבוד המת. עובדות על אוטומט, בדממה. רק הוראות קצרות מותרות בו בחדר הזה. ורק הגוף (שלנו) גונח מדי פעם מכובד העבודה.

בסיום המנוחה מחכה בתכריכיה על אלונקה. בדרך כלל כשאני בתפקיד- אני מנתקת את המוח מכל דבר אחר. הפעם מחשבותיי נודדות להן לבית. לדודה שהשארתי מאחור. איך הבנות מסתדרות? רק שהדודה לא תשמע לאן הלכתי ומה אני עושה. רותי יצירתית, אפשר לסמוך עליה. אולי סיפרה לה שאני במכירת המצעים. שמישהו ביקש בדחיפות סטים לחג. זה גם קורה לפעמים. כמה שזה נשמע נורא, לא מתים מספיק אנשים בשביל משכורת נורמלית…

"סליחה, אפשר להיכנס?" דמות צנומה ומבוגרת מגיחה מאי שם. "מי את?" אהובה בוחנת אותה בחשדנות. "קוראים לי דבורה. אני חברה שלה" מצביעה על הדמות העטופה לבן. "אני צריכה להחליף עם המנוחה כמה מילים".

אחד הכללים הם שאין פטפוטי סרק בחדר הטהרה. למה בדיוק היא מתכוונת?

"תכנסי" אנחנו מראות לה דרך. נדיבות. מי יודע מה עוללה לה זו. אם אזרה אומץ והיא מבקשת להיכנס, צריך לאפשר לה.

"רבקה, אני לא אשכח אותך, תדעי לך, אני חברה שלך לנצח" אני שומעת אותה מבטיחה בפאתוס.

"אמרתי כבר לתרצה שנעשה הפרשת חלה לעילוי נשמתך, נביא כיבוד לבית הכנסת. את תראי שגדודים של מלאכים יבואו אלייך, נשלח לך המונים לשמיים, עד שימאס לך. ואני כאן בשבילך, את יכולה לבוא אליי כל יום בחלום, רק ברחמנות, רבקה".

"אולי תוכלו להשאיר אותנו ליחידות?" מבקשת. כשרואה אותי ואת אהובה מטות אוזן למונולוג הסוער.

אני מסתפקת אם להותיר אותן לבדן. איך נדע שהיא נוהגת כבוד ראוי בנפטרת? ובכל זאת אנחנו מצייתות ויוצאות.

"רוצה קפה?" בלהה שואלת אותי. מזיזה אותי מהפתח. "קפה זה טוב".

אנחנו שותות ושומעת את דבורה מספרת לרבקה בדיחה. בחוץ מתאספים מספר אנשים. תכף מתחילים ההספדים, צריך לסלק את דבורה הזו. כמה היא מדברת! אני מתקרבת שוב, אהובה אחרי.   

"אז מה הוא אמר לה, את שומעת רבקה? זה בסדר שאת לא מהנהנת, תרגישי בנוח. הוא אמר לה שכמו שיש מניעות להגיע לבית כנסת, כך יש מניעות לחזור הביתה לאישה! זה טוב שיהיה לך שמח. את יודעת? למעלה יש רק שמחה וחדווה"

לא הבנתי את הבדיחה. אהובה צוחקת. אני מאגרפת אותה. מה זה צריך להיות? ממתי אנחנו צוחקות כאן? יש כאן זילות. לא. אני לא אתן לכך יד.

"גברת דבורה, זהו. צריך לצאת. תכף הלוויה".

"אני כבר יוצאת. תגידי, יש אפשרות לראות אותה? הפנים יספיקו לי" מצביעה על הדמות המכוסה.

"לא!" אנחנו עונות לה ביחד. שלושתנו. נחרצות.

דבורה לא מתפעלת מאתנו. "לא נורא רבקה" מנחמת אותה. "זה לטובתך. מה זה העולם הזה? הבל הבלים. עוד מעט תחיית המתים. קשרו לך חלש אני רואה. קשר פרפר. שטויות ממש. כשתגיע העת- ברגע את בחוץ, רבקה. מתירה את הקשרים ויוצאת. אם את מסתבכת, רק תעדכני".  

המשפחה נכנסת להיפרד. דבורה נרמזת ויוצאת. אני מחכה עוד קצת. שמה על עצמי את שריון עב. אי אפשר לשמש בתפקיד הזה בלי השריון. אוויר נעים מקבל אותי. אני מנערת את הראש חזק. חוזרת הביתה. חמש. עוד שעה יתקדש חג. מירי כבר כאן, הארבעה שלה משתוללים על הספות תוך צווחות גיל. היא עצמה בסוכה, כנראה עם הדודה. הדודה! אני חייבת לראות מה קורה איתה.

"סבתא הבאת לנו משהו?" הם רואים אותי, ובאים כולם. אני מתחלחלת. מבית העלמין לא מביאים שום דבר. נזכרת בארון הגבוה. מדווחת: "סבתא קנתה הפתעות, המון הפתעות, והיא ושומרת אותם לסוכה". מחבקת אותם. והם מדלגים ממני והלאה, ממשיכים לקפוץ על הספות. אני מוחלת על כבודן של הספות, מתעלמת מהכול. פוסעת חרש לדודה נחמה.

מה אומרים לה, ריבונו של עולם? זו שתמיד היה לה מה להגיד. ובסוף נשארה לגמרי לבדה. רק שלא נפגעה… רק שלא תשמע לאן הלכתי בערב חג… שלא תחטוף התקף חרדה…  

"דיתי! הנה את. גם אני עבדתי בחברה קדישא בלוד, ידעת את זה? לפני שלושים ושתיים שנים בדיוק. למה לא סיפרת לי?" מפתיעה אותי. נועצת בי עיניים חודרות.  

"וגם אמא שלי ע"ה. היא בעצם הקימה אותה". ממשיכה לשלוף שפנים לא מוכרים מהכובע.

"אבל דודה, איך ידעת?"

"אמא, זה לא אנחנו" רותי ואסתי מבטיחות.

"אז מי כן?"

"עוף השמיים הוליך את הקול" הדודה מזדעפת. "יכולת לספר לי בעצמך דיתי. אני מתפלאה עלייך!"

"דודה, חיים ארוכים לך" אני מרגישה נורא. לא רציתי לצער את הדודה. היא הבינה מהלחשושים של בעלי והבנות שאני בבית העלמין.

"הייתי נותנת לך עצות טובות. עשר שנים לפחות עסקתי בזה, עד שהלב שלי לא הכיל את זה יותר, לא פשוט לעסוק עם המתים ואני לא מסוגלת לחשוב על זה עוד. אבל את עושה את זה. לא האמנתי שתצמיחי לכזו ילדה מוכשרת!"

הילדה המוכשרת, היא אני, חוגגת שישים בעוד חודש.

"וזו סגולה לחיים ארוכים, תמשיכי, כמה שרק תצליחי. אמרתי לבנות, לא נורא, אמא הולכת, לא סוף העולם. להכניס עוף לתנור? להכין תה לדודה הזקנה? בשביל זה להילחץ? חבל. חבל שלא שיתפת אותי. הילדים של היום לא יודעים להבין מה זה חסד של אמת, אבל לא נורא, אני הסברתי להן כמו שצריך". היא חולשת בעיניה על שלושת בנותיי המשועשעות.

החג עובר עלינו בנעימים. הדודה מספרת את סיפוריה הרגילים. על אותה תקופה- היא לא מספרת עוד. כמו כיבתה את השלטר על עולם האמת, עד הודעה חדשה. חצי שעה לפני צאת החג היא פתאום פולטת:   

"מזמן לא תרמתי לדבורה משהו למבצעים שלה עבור המתים, היא עברה לאשדוד. בגלל זה", אני נזכרת בדבורה הזו, שהגיעה, הבטיחה לשלוח גדודים של מלאכים, סיפרה בדיחה לנפטרת.

"את מכירה את דבורה?" אני מתארת לה את מראה הדמות, הדודה מהנהנת נמרצות.  

"זו היא! אין עוד דבורה כזו בעולם. לכל נפטרת היא דואגת, מגיעה. היא מחשיבה את עצמה חברה של כל מי שעבר עולם ולא יכול לעזור לעצמו עוד. היא הייתה מגיעה אליי ללוד, כשעבדתי שם לפני שלושים שנה. עכשיו עברה לגור באשדוד לידכם, בדיור מוגן. את עוד תפגשי אותה הרבה. יש לה קטעים קצת מוזרים, אני מודה. אבל תאמיני לי שהיא צדיקה אמתית, היא באמת יודעת להבין לנפשם של המתים, ואם היא שומעת על מת שאין לו משפחה, היא מתגייסת עוד יותר".

ואני החיה, עד מאה ועשרים, מבקשת להבין לנשמות החיים. לא לשפוט, להסתכל בענווה. על כל יציר, גם על עצמי.