פעם כשהיינו צעירים, קרי זו"צ, חשבנו שאין לנו כסף.
לא שלא קנינו גבינה צהובה או כריות,
אבל נופש או טיול זוגי מושקע היה ענין ששייך לחלומות.
כי אם נבזבז את מה שיש בעובר ושב, חלילה, אולי נתקע עם חשמל ומים של החודש הבא.
אז היה לנו כסף, אמנם מעט,
אבל בעצם לא היה לנו.
וגרנו בשכירות, ולא קנינו רכב ובדקנו מבצעים כמו כל משפחות האברכים,
אבל הרגשנו ממש על הקשקש,
אחר כך עברנו דירה,
ואז באמת לא היה לנו כסף.
ס'תומרת סיימנו את כל העובר ושב,
ועם ה-50 שח מזומן שנשאר בכיס האחורי, שמנו דלק, והרגשנו מיליון דולר לטייל באזור מגורים החדש.
את המתנות מ'פוקס' שקיבלנו לרגל המעבר, החזרנו תמורת זיכוי, ושוב הרגשנו טוב על הלב שיש בידינו לערוך קניות של כלי בית.
אח"כ היו ניסים.
כל יום וה-100 200 שקל שצצו עד שעבר זעם, והתחילה שנת הלימודים ואיתה המשכורת.
אבל אחר כך באמת כבר לא היה לנו כסף,
כי היינו צריכים טיטולים לשלושה ילדים, ומטרנה לתאומים ואחר כך מעון לכל השלושה, שגם ההנחות היפות של משרד העבודה לא מצליח לנרמל את הסכום ההזוי שצריך לשלם כדי לצאת לעבוד, כדי לשלם, כדי לאכול וכו'.
אבל הכנסנו טוב ולא ראינו שקל.
לחסוך היה חלום באספמיה.
ולארנונה לווינו כמה אלפים טובים שעד היום לא הוחזרו למלווה האדיב שלא צריך בהם.
אחר כך, לא הרבה זמן אחר כך,
עדיין בטיטולים (מטרנות נחסכו לטובת הכיס).
אחר כך כבר באמת לא היה כסף.
ואז הבנו שתמיד יכול להיות גרוע יותר.
כי המינוס נגמר, והחודש הבא לא הביא איתו בשורה.
והשבת שהתקרבה היתה כל פעם חידה,
על איזה נס ייתקימו הקניות.
וראינו ניסים של דור המדבר.
ככה פה 100 פה 200,
מעשרות מאחים, תווי קניה מראש הכולל,
שורדים את הסופר הבא ואת זה שאחריו,
ולא מוותרים על גבינה צהובה,
רק כדי לא להרגיש עניים מדי.
אבל זהו. הסתיים הכסף.
ואיתו כל הצריך והחייב.
החשבונות יחכו,
הנעליים ימשיכו להיקרע,
הבגדים מהשכנה,
הדלק מהנס הבא,
הנופש מהחלומות,
והקניות מהשאריות,
והעיקר הבריאות,
הבעיה זו ההתנגשות,
של הארנק עם הטיפול שיניים,
והתרפיסטית והמאבחנת והמשקפיים.
והאשליה שלכולם כן,
והקנאה הקטנה בדשא של השכן.
והזוגיות והמתח והמחנק בגרון,
כי מה כבר ביקשתי?
עוד קצת מזומנים בחשבון : (
זהו,
חוצמזה,
תדעו כלל,
תמיד יש יותר גרוע.
למשל,
המשכנתא שמחכה לנו בסיבוב,
הרכב 7 מקומות כדי שגם הילד הבא יכנס למשפחה (ולאוטו).
בסוף,
נותר לנו רק לצחוק,
איזה ז'אנר של עניות הקב"ה ברא בעולם הזה—
עני עם רכב של 17 אלף,
דירה של מיליון שמונה מאות,
משכנתא על סך ככככל ההכנסות,
וגבינה צהובה במקרר,
(בשר נניח כבר לא, יש גבול)
ובת שחוק על הפנים שלא ברור מאיפה היא באה.
אם לא ניסיון החיים שאומר,
שמי שעשה לנו ניסים הוא יגאלנו ויושיענו שנית.
כי איזה יועץ כלכלי ייתן הסבר מניח את הדעת,
כשההכנסות הן לפחות חצי מההוצאות,
ובכל אופן הגלגלים עוד נעים על פני הכביש.
אומנם הצמיגים קצת שחוקים,
אבל נוסעים,
מתפללים,
משוועים,
ואל תצריכנו לידי מתנות בשר ודם.
וקחו את המשפט הזה לסיום:
"אם הבעיות שלך זה כסף
ואין לך כסף
אז אין לך בעיות 😊"
הלוואי!
מזדהה? מחכה לתגובה שלך ומצדיעה לך!
במאה שערים היו אומרים
,אני עשירה…בילדים ונכדים!
כ"כ יפה.
זאת עניות במיטבה.
זה היופי של האברכים אוכלי צנצנת המן.
אני רואה את זה אצל אחים שלי (וגם אצלינו)
זה כ"כ מדהים לראות איך ה' שולח יש מאין, בלי יכולת להסביר פשוט יש כסף למה שצריך.
אפשר לכתוב על זה ספרים על הניסים והדרכים שה' שולח את הכסף בדיוק בזמן.
הרבה פעמים שבעלי אומר שאין עכשיו באמת כסף, פתאום מישהו עם חוב ישן מחזיר… וכו'.
מאמינה שכל אברכית ממוצעת יכולה לספר את הניסים הגדולים האלו.
לפעמים שמתגנבים אי אילו הרהורים של היצר שאולי עם הבעל יצא לעבוד תהיה יותר רווחה, אני מבטלת אותם מיד, כי בנינו תסתכלו על המגזר הכללי ששם שני בני הזוג עובדים ועדיין אין להם כסף והם חיים עם הרבה חובות.
לאברכים לומדי התורה, הנחת של הקב"ה יש ברכה מיוחדת בכסף.
אגב לברוריה שכתבה על זה שהיא נוסעת באוטבוס אני לא יודעת אם את מעודכנת אבל הנסיעה תעלה 8 ש"ח!!!!
זה פשוט הזוי!!!! אז אני כבר לא יודעת מה עדיף אולי פשוט ללכת ברגל? (בירושלים זה כמובן לא הגיוני )
אני מעודכנת בנוגע למחיר של 8 ש"ח לנסיעה גם היום זה לא מאוד זול אבל ברור שזה יותר זול מלהחזיק רכב וחוץ מזה באמת אפשר ללכת קצת ברגל אם זה מרחק אפשרי וזה גם בריא אני הרבה פעמים עושה את זה אבל אצלינו בחיפה תוואי הדרך לפעמים מורכב.
וחוץ מזה תחזוקה של רכב זה מאוד יקר אני מכירה קצת מקרובי משפחתי בשביל להחזיק רכב טוב צריך חשבון בנק נפוח.
סליחה שאני כותבת כאן שוב אבל בינתיים בחיפה לא העלו את המחיר אולי במקומות אחרים כן
גם אם הבעל יוצא לעבוד לא אומר שיש יותר כסף!!!!!
ולהיות רבה או מגיד שעור או משיב זה לא בדיוק נקרא לצאת לעבוד
הרב שלנו אמר לבעלי שהוא עדין נקרא מאוכלי המן
יש את הזכות ללמוד ויש את הזכות ללמוד וללמד
הזכות השנייה יותר קשה כי כמה שאת משקיעה שבעלך בכולל
זה לא מתקרב להשקעה שבעלך יוצא בנץ וחוזר בשקיעה בטלפונים עם הורים שלא נגמרים
ואז את רואה את המשכורת ומבינה שהוא לא פר השקעה ופחות
אין עזרה בצהרים (חדר שלומדים בו רצוף)
את צהרים לבד השכבה לבד……
וכמובן להתחשב: אי אפשר להשוות זה שהבעל לא היה בבית לא אומר שישב כל היום עם הקפה
אפילו שאשתו גם לא ישבה כל היום עם כוס קפה בה' בבריאות ובנחת
ולא לשכוח את השלמת ההכנסה שמצריכה מחשב בבית (השתדלות, והתפרקות מהיום עם תוכנת אינדיזין)
ה' שולח כל הזמן מתנות חלק לעולם הזה חלק לעולם הבא וחלק משולב
אין על האבא המפנק הזה שאוהב אותנו את המאמצים שלנו (שאנחנו לפעמים חושבים שהם כלום)
ווואווו בעולם הבא אנו נוכל לשבת תחת גפנו ותחת תאנתו בשקט ובשלווה
שנזכה
כייף לקרוא ולהבין שהרבה באותה סירה, של קושי, ושל אמונה, ושוב של קושי…
מעריכה את 'אשת הרבה בחיידר", תודה שהבאת גם את הקול הזה, ובטח עוד מעט יגיע קול של אישה שבעלה עובד בעבודה רגילה שהיא רחוקה מכויילל, ועדיין הם מתמודדים כלכלית, כי זה אחד מסממני דור המשיח…..
רציתי להוסיף, על מה שאני חווה בתקופה האחרונה, רק שלא נעים לי להיות בתפקיד ה'רבנית' 🙂
אבל אולי יועיל למישהי, אז אתגבר —
בקיץ האחרון הייתי לפני לידה, עם הסיוט של "איזה בגד ללבוש היום" כי הכול נהייה קטן מסיבות משמחות.
והיה לי חםםםםםםםםםם!!! הייתי חוזרת מהעבודה- נכנסת להתקלח, חוזרת מלהביא את הילדים מהגן- ושוב אמבטיה… בקיצור סיוט.
שוטטתי בחנויות למצוא חולצות נעימות- לסבול פחות. וכמעט תמיד, הבדים הנעימים- נצמדים יותר.
וזה היה ממש מגרה, כל החולצות הדקיקות האלה, אבל ראיתי שזה נצמד אז בלית ברירה הייתי קונה יותר עבות או עם 2 שכבות או פשוט לובשת חולצת בסיס ועליונית.
לא יודעת מאיפה היה לי כוח להקפיד ככה.
אני מפרטת מידיי, אבל תבינו שבשבילי זה היה סיוט שעה שעה:)
תכל'ס, רק אחרי תקופה, שמתי לב לקשר של זה לרווח הכלכלי שנהייה לנו.
אולי אני סתם מקשרת, אבל עדיין לא מצאתי עוד סיבה (או שכול תינוק מגיע עם כיכרו בידו, אבל בשאר הילדים לא הרגשנו את זה).
אני אשת אברך, ותמיד חיים על ניסים, אבל מה שקורה לנו מאז- הוא הזוי.
ולא משנה מה אני עובדת, כי היה חודש שלא עבדתי- ואז היה הכי הרבה 🙂
ועד שהגיע הדמי חל"ד מהביטוח לאומי, הסתדרנו, במפתיע!
והכי הזוי- הלוונו למישהו את כל הסכום של הדמי חל"ד!!! לא יודעת איך!
שוב, בעלי אברך, אלפיים שקל. לא יודעת מאיפה יש למשכנתא ולהוצאות הלידה והברית והחיים.
אח"כ שמעתי אישה שמספרת שניסתה ללבוש בגדים רחבים- כדי שירווח להם כלכלית, והגיעה לה ישועה.. רק אז הבנתי שכנראה זה מה שקורה לנו.
טוב, סליחה שדיברתי על צניעות, זה רגיש 🙂
אבל הייתי חייבת לשתף…
אז בעלי עובד בעבודה רגילה אבל אני לא… אז אנחנו עדיין באותו מצב של משכורת אחת
צר לי לאכזב אבל כשעבדנו שנינו כן היתה לנו רווחה משמעותית, זו דרך הטבע
בשביל לחיות כמו דור המדבר ולחיות על ניסים צריך לחזק ולתחזק את דרגת בטחון בשוטף, גם לדור המדבר זה לא היה קל
עשית לי חשק להעיף מהארון כמה בגדים צמודים/צרים /קצרים
תבורכי!
את פשוט מתוקה
והכנות שלך כובשת
התחזקתי. בזכותך…
יישר כח!!
חיזקת!
וואו.
בא לי בזמן!
חיזקת אותי מאוד!!
מודה לך!
אני באופן אישי ממש רואה לאורך השנים איך שמעשרות עושה ברכה בכסף.
הצלחה ושפע לכולן!
אישה רגילה 🙂 יקרה!
דוקא בגלל שכתבת את השיתוף שלך בכזו כנות,
עם כל הפרטים הקטנים, כולל תחושת האי נעימות להיות 'הרבנית' 🙂
אצלי לפחות הדברים התקבלו על הלב
הצלחת לחזק אותי
וכבר די הרבה שנים, לא פגשתי לצערי, חיזוק בצניעות שבאמת נגע בי
כנה, נכון, מציע.
לא מטיף, לא מפחיד, לא מכריח, לא צעקני
תזכי למצוות – כפשוטו!
התגובה שלי גם קצת מהוססת. גם אני לא רבנית, בקושי "אשה רגילה".
רק בגלל שהיו אי אלו רגעים שבהם זכיתי לחיות בהרגשה שעליה אני כותבת, וזה היה באמת שווה. לכן אני כותבת.
לקח לי ולבעלי זמן ועבודה עד שהגענו יום אחד להחדיר לעצמנו את תובנה הזו, שרבותינו חוזרים עליה שוב ושוב:
האמת היא, וזו האמת היחידה, שעל כל אחד יש החלטה משמים כמה יהיה לו, ו…………….
וזה לא משנה אם הוא אברך או לא…
מה???!!
זה כנגד כל מה שהתחנכנו אליו עד היום! שמשפחת אברך מקריבות עולם הזה וכו'….
נכון, למראית העין ה' מסדר שכך זה יראה, ולא משנה כרגע הסיבה.
ואין כאן המקום להאריך. ויש מה להאריך, אבל זו האמת. הכל החלטה של ה' כל רגע.
אבל אפילו שהכל בהחלטה משמים, וזה חלק מהתהליך שה' הכין בעבור כל אחד לטובתו [לא עונש, ממש ממש לא עונש וחשוב להדגיש את זה], אף על פי כן ה' נתן רשות לבקש שיהיה טוב יותר גם בעינינו.
ודווקא לכן מאוד התחברתי למה שכתבה "אשה רגילה". שהרי בוודאי שפעולות רוחניות – צניעות לדוגמא – הן האמצעים היותר אקטיביים 'לשכנע' את ה' לתת לנו יותר. אבל הבעיה החמורה היא שמתי אנו פוגשות את החיזוקים הרוחניים? דווקא בצמתים מלחיצים [לרפואת… לזיווג… וכדומה, או סתם כך כל שנה באלול… :(]
ואם כבר יש הזדמנות לקחת חיזוק לא בגלל סיבה מלחיצה, אלא סתם כדי להפוך מ'עניה של שנות 2024' לקצת יותר 'עשירה', אז באמת גם אני מצטרפת לרשימה של ההיא שהתחזקה מהתגובה שלך "אשה רגילה"…
פתחת נושא שחשבתי עליו המון בזמן האחרון, ואפילו שקלתי לשלוח על זה דיון לכאן 🙂 אבל מפן טיפה שונה…
אם דיברת על מעשרות מהאחים
אנחנו ב״ה לא עשירים אבל ב״ה כן סוגרים את החודש ומצליחים גם קצת לחסוך
לאחרונה היתה לנו הכנסה חד פעמית וחשבנו למי לתת את המעשרות,
והאמת שזה היה קשה מאד להחליט,
יש כאלו שרמת החיים שלהם נראית מבחוץ לא רעה בכלל, יכול להיות שחיים יותר טוב מאיתנו אפילו,
אבל מצד שני אני יודעת שהמצב הכלכלי שלהם לא משהו…
לא נכנסת לאף אחד למקרר לבדוק אם יש גבינה צהובה או לא 🙂 למרות שאני אישית אוותר אם ניצלתי את תקציב המכולת להשבוע.
אנחנו מתנהלים בתחב״צ אבל מאמינה שלהחזיק רכב יכול להיות צורך הכרחי בתנאים גיאוגרפיים/ משפחתיים/ בריאותיים שונים משלי
אני לא משתגעת על ביגוד לילדים (סטים אחידים וגיוון) ויש כאלו שמשקיעים יותר ממני כי זה חשוב להם
והתהיה שלי – האם רמת חיים משקפת מצב כלכלי? או שאין קשר?
במקרה שלנו חילקנו את המעשרות (סכום לא רע) לכמה שחשבנו שצריכים
ואח״כ שמעתי מאחי שאשתו כבר שנה לא עובדת והם לא סוגרים את החודש 🙁 כל כך הצטערתי שלא נתנו להם…
אשמח לתובנות…
ושתמיד נהיה מן הנותנים
תודה לכל המגיבות
כיף לחשוף חולשה שלך ולקבל עוד חברות ל"צרה"
אפשר לפתוח מדור רק על הניסים שבכל יום
מפאת הצנעה אני נמנעת מלפרט אבל באמת "אין עוד מלבדו" כגודל האמונה גודל הישועה"
והלוואי ונמשיך לחייך גם בקושי וגם בישועה.
"אחת" יקרה!
את מציפה נושא מאוד חשוב
אגב התפעלתי מהמשפט הזה
"למרות שאני אישית אוותר אם ניצלתי את תקציב המכולת להשבוע."
זה אומר שאת חיה מחושב וזה מדהים
יש ענינים הלכתיים לגבי צדקה שעשיר שירד מנכסיו צריך לתת לו לפי מה שהורגל
אני לא מדברת על חיי ראוה אבל מי שרגיל לרכב או שחי בדירה יקרה ואין לו מה לאכול הוא עדיין עני וזה שאולי הוא יכול להפחית מהרכב ולעבור לאוטובוס או דירה פשוטה זה לא בטוח שלא נכון לתת לו צדקה.
בנוסף לענין צדקה צריך לבדוק את ההלכה ,יש עניי ערך קודמים ויש סדר מאוד ברור
קודם הורים ואחים ואחכ בני עיר וכו וכו
אנחנו מביאים מעשרות בין האחים ומברכים אחד את השני בשפע:)
אגב ממליצה לא לפספס מעשרות ולא לדחות לתת כי זה מביא שפע גדול
מנסיון!!!
תודה למי שציינה שזה אחד מסממני דור המשיח
ההבנה הזו תורמת להתמודדות עם יוקר המחיה וחוסר הממון.
לגמרי מסכימה,
מה שבאתי לאמר זה שאני אכן נותנת מעשרות גם לכאלו שנראה שיש להם
אבל זה בטח גם גורם לי לפספס כי יש כאלו שיותר משדרים את הצורך (כמו משפחות מאד גדולות, אורח חיים חסכני ומחושבן)
וואו כל כך נכון הקטע הזה של עניות עם דירה של יותר ממיליון!
יש משכנתא ענקית… ואין כסף לכלום- כי יש דירה!
צריך לזכור את זה. גם אם הדירה היא יותר של הבנק…
אנחנו ב"ה סוגרים חודש יפה, בעלי אברך, אבל אני מכניסה משכורת יפה,
לא בעלי שפע, אבל סוגרים חודש.
הקב"ה נותן לנו כל מה שאנחנו צריכים, נכון, לא תמיד קונים בשר לחג.
לא קונים טינקו.
ובכל אופן, בכנות, אני מתביישת משכנות שלי…..
כשאני קונה בגדים לילדים אני מסתירה את השקיות,
אנחנו חונים רחוק מהבית כדי שאנשים לא יצפו בנו יום יום נוהגים ברכב.
יש לנו רהיטים יד 2, והם הכי טובים לנו בעולם.
אני מתביישת, ממש מתביישת לתת את המעשרות לאחי.
יש יופי כל כך גדול בלהיות אנשים יראי ה' ומצומצמים כלכלית!
אולי אני רואה את היופי כי לא חוויתי מספיק את הלחץ.
ועכשיו, אחרי מה שיהודית כתבה, נוסף גם פחד גדול:
בניי, חיי ומזוני, ממה הקב"ה יחסיר לנו????????
למה מתביישת לתת לאחיך? כי הסכום גבוה? אפשר לחלק בין כמה אם לא רוצים לנקר עיניים.
וחס וחלילה לחשוב שהקב״ה יחסיר
בברכת המזון אנחנו אומרים – מידך המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה
הקב״ה יכול לתת את כל השפע שבעולם, אין אצלו גבולות! בטחון בטחון בטחון
הי, קצת מזדהה איתך בקטע שיש לנו יותר ממה שיש לאחים שלנו… אנחנו משתדלים לנהוג בפשטות מתוך מקום של אמיתי, מה שצריך – יש לנו ב"ה, מעבר לכך – אנחנו קונים הרבה הרבה פחות האפשרויות שלנו, לא רוצים לגדל ילדים עם עיינים גדולות מידי, וכן הייתי מאד רוצה להעביר לגיסתי את המעשרות, אני יודעת שהיא צריכה את זה מאד מאד, אבל אני גם יודעת שהיא תתבייש נורא, ואנחנו מחפשים דרך לעשות את זה, (ניסינו דרך ההורים אבל זה לא היה מוצלח…) בינתיים נותנים לאנשים קרובים אחרים, אבל הלוואי והיה לנו דרך לתת לאחים שלנו בלי לבייש אותם.
רבקי,
אני אומרת שזה מעשרות שהצטברו
אבל תכלס הרבה פעמים נתתי מעשרות כשלא נשאר לנו שקל לקניות
ואת לא צריכה להתבייש כשיש לך ממה לחיות
לא דיברת על מותרות
את חיה מחושב
ואם הקב"ה החליט לתת לך אז תגידי תודה תשמחי
ותעזרי לאחיך. לא יפה שבגלל בושה הכסף לא ילך אליו
תגידו למה אנחנו מתבישים שיש לנו?
יש לי חברה שההורים שלה אמידים מאוד
היא לא הזמינה חברות הביתה כשהיינו נערות
כאילו ההורים שלה חטאו שיש להם
לגבי הבושה לתת מעשרות לאחים:
בתור אחת שלא עובדת כבר תקופה ארוכה (עקב לימודים גבוהים) ובעלי אברך
האמת שאני ממש מצפה מאחים שלי שיש להם יכולת כלכלית ידועה (רואים את הסכומים שהם מרימים לקמפיינים באזור המגורים או בקהילה, ומדובר בעשרות אלפים) שיתנו לנו אולי קצת, לא באופן קבוע,
אבל אולי בערב חג, או אחרי לידה, בהזדמנויות כאלו…
מרגישה קצת קטנונית לחשוב ככה, אבל באמת שזה לא יפגע בי, נכון, זה לא נעים, אבל זה מחמם את הלב כל כך.
וכמובן עוזר עזרה ענקית, מי שלא חווה לא יודע, המחנק הכלכלי, המינוס בבנק שאת יודעת שאין וגם לא צפוי להיות מאיפה לכסות, החובות, העניות הנוראה הזו שמקשה לנשום
משפיעה על כל מעגלי החיים, על הבריאות ועל הנפש, על איכות השינה, על הזוגיות ועל חינוך הילדים.
לא נראה לי שיש מקום שהלחץ הכספי לא נוגע אליו.
אז עכשיו נתתן לי כיוון של כף זכות לבני המשפחה שלי. אולי הם פשוט חוששים שאנחנו מתביישים לקבל.
שירי
זה מענין, כי את מספרת על מצב כלכלי שמגיע מתוך בחירה (בחרת ללכת ללמוד, כנראה מקצוע שאמור להכניס טוב בעוד כמה שנים, ולא לעבוד עכשיו, אולי בשל לימודים תובעניים שלא מאפשרים עבודה במקביל)
האם האחים שלך מודעים בכלל למצב הכלכלי שלכם?
האמת שאני לא בטוחה שהייתי מבינה לבד שזוג שבחר בכזה מהלך צריך עזרה כלכלית,
הייתי מניחה שאם הבעל אברך והאשה סטודנטית, כנראה שיש להם גב כלכלי אחר (מלגות/ הורים/ וכו)
אני חושבת על מישהי במשפחה שבחרה מקצוע שדורש הרבה מאד שנות לימוד, האם היא מצפה לתמיכה כלכלית מהמשפחה כדי לעזור לה להתמודד בשנים הללו? (כל האחרים מסתפקים במקצועות פחות נוצצים, אבל כולם עצמאים כלכלית)
מה השטויות האלו?
הפכו את העניות לאידיאל. וזה ממש לא נכון.
יש אידיאלים שלפעמים התוצאה שלהם היא צמצום ואפילו עוני, אבל אם ה' ברך אתכם – תגידו תודה ותחיו בשמחה!
אחת,
ואם הייתי מספרת שאני עובדת בטלמרקטינג או מטפלת במעון (שאלו אגב 2 האופציות שלי כרגע)
אז כן היית 'מסכימה' לאחים שלי להביע קצת השתתפות ותמיכה?
משום מה נראה שאת כותבת את הדברים ממקום לא מספיק אובייקטיבי.
הדגשתי שמדובר בכאלו שנותנים לצדקה סכומים גבוהים מאוד. לא מדברת על אנשים רגילים שסוגרים חודש פחות או יותר כמו כולם.
וכן חשוב לי להוסיף כאן, שעבדתי כמה שנים במקצועות פחות נוצצים כהגדרתך, ואכן, למרבה ההפתעה – הרווחתי אפס אחד עגול. (כלומר מעט יותר ממינימום).
האם לא נראה לך הגיוני כהשתדלות, לאחר התייעצות עם הרב שלנו, לשקול הסבת מקצוע? שאמנם דורשת מספר שנים של קושי, אבל יש לה תקווה בהמשך?
נכון, זה קושי שבחרתי בו, אבל זה עדיין קושי.
לא בחרתי בו באמת, פשוט לא הייתה לי ברירה. אם היית שואלת אותי, הייתי מעדיפה צ'ק משמים כל עשירי לחודש.
(על אותו משקל אולי לא נעזור לאימהות שמחתנות ילדים, כי הן בחרו לחתן אותם?!)
ועוד משהו –
לדעתי, מי שלא עוזר כי 'בעיה שלהם שהחליטו ללכת ללימודים גבוהים'
גם לא יעזור אם הם יעבדו במקצועות פשוטים מידי, כי 'בעיה שלהם שהם לא מגדילים ראש ולא עושים משהו כדי לצאת מזה'.
מסכימה איתי?
לשירי
לגמרי מסכימה איתך,
ולא נכנסתי לדיון האם הבחירה שלך מוצדקת או לא, נצא מנקודת הנחה שהיא סופר מוצדקת 🙂 הערתי שהיא בחירה מודעת.
ולכן, (ולא רק) לא בטוח שהאחים שלך מודעים למצב הכלכלי ולצורך שלכם
אישית קרה לי ששמעתי בדיעבד על אנשים קרובים שהיו במצב כלכלי מורכב בזמן שיכולתי לעזור אבל לא הייתי מודעת שהם זקוקים לעזרה.
ואגב מעון או טלמרקטינג הם דווקא תחומים מאד קשוחים כדי לשלב אותם עם לימודים, לא מכירה אותך כדי לדעת מה רלוונטי עבורך, אבל ממה שאני מכירה אנשים בד״כ עובדים תוך כדי תואר בעבודות יותר גמישות
איזה יופי? תגידי לי!
יש יופי בהסתפקות במועט. לא בעניות.
איזה יופי יש בבגדים משופשפים לילד, כי כל מכנס שלו מכובס פעמים בשבוע.
איזה יופי יש בלערבב פצפוצי אורז בחביתה, כדי שישביע יותר?
איזה יופי יש בפיאה לא מסורקת כי אני דוחה את החפיפה כמה שיותר, עד שכלו כל הקיצין.
ואיזה יופי יש במשקפיים, שכשסוף סוף קניתי חדשים, החמיאו לי על הקיצוניות לעומת הקודמות?
אני לא צריכה בוגבו, ולא בית שיצא מהקטלוג, גם לא כזה שעוצב מאלי אקספרס.
אני רק רוצה שלא יהיה חסר. שלא יכאב לי הלב כל פעם שאני אומרת לבעלי שנגמר מלפפונים עגבניות מטרנה (וניסיתי להניק כמה שיותר… לא הלך).
איך אני רואה זוג אמא מורה אבא אברך והילדים שלהם לבושים, ע"פ הערכתי 500 שח כל ילד. וזה לא הסט היחיד שלהם. גרים בבית שהוא הדירה השניה שלהם ונראה כמו המילה האחרונה בקטלוג.
רק תסבירו לי איך זה קורה.
חיבוק! זה נשמע כל כך קשה! מעריכה אותך על האומץ לב והמסירות. מזכירה לי את הנשים בתקופות קשות שהיו אומרים עליהן שהצליחו להוציא מכלום סעודה..