פרק 65: פגע וברח

בגינה היו המתקנים עמוסים. ילדים בבגדים חגיגיים התרוצצו בכל מקום.

"אני רוצה קרוסלה." אילה משכה בידה.

"שושי, את מוכנה לקחת אותה?"

שושי הנהנה.

"יופי, נהדרת."

יונתן הצטרף לשתיהן. דיני פתחה את קישורי העגלה של ארי ולקחה אותו אליה.

אמא התבוננה בילדות המתרחקות.

"אני מקווה ששיר בסדר." אמרה.

"אם חזקי הצליח לדובב אותה, אז זה סימן טוב. היא כנראה בסדר, כמה שכבר אפשר להיות."

"ציפי מסכימה לקבל אותה ככה פתאום?"

"כנראה שכן."

עיניה של אמא היו נתונות עדיין לשושי ולאילה. "אם שיר התרגלה לחזקי, זה אומר שהיא יכולה להתרגל גם אלינו." היא אמרה.

דיני תופפה ברגלה על העגלה. אחרי השבת היא תבהיר לחזקי שהוא חייב לספר לאמא את הכל ומיד. אמא הרי תדע מזה, איכשהו, בסופו של דבר. אסור שחוץ מכל שברון הלב הנורא שהיא נמצאת בו, היא תצטרך גם לספוג את העלבון שהסתירו ממנה שהיה קשר בין חזקי לבין טובה.

"אני לא מאחלת לאף אמא לגלות שיש לה נכדה שש שנים אחרי שהיא נולדה." אמא הושיטה את ידיה לארי. הוא חייך ונענה אליה. "אני לא יכולה לחשוב על זה, שאם טובה הייתה בחיים גם לא הייתי יודעת על שיר." אמרה.

"אולי כן היית יודעת." דיני בלעה את רוקה. מה היא יכולה לומר?

"איך?"

"יכול להיות שטובה כן הייתה מחליטה ליצור קשר ולהגיד."

"אם היא לא עשתה את זה שש שנים, היא בטח גם הייתה ממשיכה ככה." נראה היה שאמא מתאמצת להשתלט על קולה. "איך אפשר להבין שהיא לא רצתה שנהיה איתה, כשנולדה לה ילדה?"

"באמת אי אפשר להבין."

"היא גם הייתה לגמרי לבד אז. העו"סית אמרה לנו שאי אפשר לאתר את הבעל של טובה, כי הוא עזב את הארץ עוד לפני ששיר נולדה. איך טובה יכלה להיות אז לבד?"

"אי אפשר להבין את זה." כאילו מישהו אחר אמר את המילים, ולא היא. מחשבה אחרת השתלטה על כולה, כמו הבזק מסמא עיניים. טובה לא הייתה לבד אחרי הלידה של שיר. חזקי היה איתה, וכל הסיכויים שגם ציפי הייתה מעורבת ועזרה.

יכול להיות שאם חזקי לא היה שם, טובה כן הייתה יוצרת קשר עם אבא ואמא?

"היא כל כך כעסה תמיד, כאילו רדפנו אותה." לצידה של דיני, המשיכו המילים של אמא להתדרדר. "כמה שניסינו להתיחס אליה יפה ולוותר לה, כלום לא עזר. אני כל הזמן חושבת וחושבת על מה שהיה, מה הייתה יכולה להיות הסיבה לכעס הזה. היו לי כל מיני מחשבות במשך השנים, אולי בגלל הדבר הזה שעשינו, אולי בגלל משהו אחר. דברים שלא הרשינו לה לעשות, או דברים שהיא רצתה ולא קיבלה, וככל שעבר הזמן, הבנתי שכנראה הכל שטויות."

"מה שטויות?"

"כל הסיבות לכעס שיכולתי לחשוב עליהן. אלו לא דברים שבגללם ילדה צועקת על ההורים שלה שהם אטומים וחושבים רק על עצמם. לא בגלל שהם לא קונים לה עוד בגד לשבת, או אומרים לה לא לחזור הביתה אחרי אחת עשרה בלילה."

פיה של דיני נעשה יבש. "בטח שלא."

"הנקודה היא שאולי כאשר הורים אטומים, הם גם לא מבינים שהם אטומים."

עבר רגע עד שמשמעות המילים חלחלה לדיני. "אמא, אתם לא – "

"הייתה סיבה שזה מה שטובה הרגישה."

"אתם ההורים הכי לא אטומים שיש."

"הלוואי ש-" קולה של אמא נשבר.

אחרי רגע היא דיברה שוב. "הייתה סיבה לכעס הזה של טובה. כנראה רבנו איתה מדי על סתם דברים, עוד לפני שהיא… שהיא התחילה להשתנות. היא הייתה בחורה סוערת יותר, לא כמו שאת היית. ואנחנו היינו צעירים ובלי נסיון."

"כל ההורים הם צעירים ובלי ניסיון, בהתחלה." בטוח שהיא עצמה עושה לפעמים טעויות עם ריקי, וכנראה בעיקר עם אלישבע. אולי גם עם שושי, טעויות מסוג אחר.

אבל הורים אחרים לא?

"אני לא יודעת כמה את זוכרת." המשיכה אמא לצידה." היא… היא אמרה דברים קשים ממש. ילדה לא אומרת דברים כאלה סתם."

"כנראה שזה היה מצב רוח קיצוני של גיל ההתבגרות, ושהיא באמת לא התנהגה בהגיון." אבא היה אומר את זה תמיד. "וגם היו לה חברות שהשפיעו עליה."

"החברות באמת השפיעו עליה. חברה אחת במיוחד."

"חנה?"

"את זוכרת אותה???"

"כן."

"זאת הייתה חברות ממש גרועה." אמא לקחה אוויר. "פגשתי את חנה לפני כמה שנים. היא שאלה אותי מה עם טובה."

ילד שחולצתו מוכתמת בשוקולד נסע ברעש על בימבה.

דיני אחזה בעדינות בקצות אצבעותיו של ארי. "מה ענית לה?"

"לא היה לי מה לענות. אמרתי שלא כל כך טוב. היא המשיכה ללכת בלי להגיד עוד כלום."

"פגע וברח." שמעה דיני את עצמה אומרת.

אמא הסתכלה עליה בהפתעה. "ממש ככה." היא אמרה אחרי רגע. נראה שהמילים של דיני משחררות בה משהו, כנראה בגלל השיקוף שהן הביאו לתחושה הקשה שלה עצמה.

"חנה גרמה לטובה להתדרדר, ואחר כך המשיכה בחיים שלה בלי לקחת אחריות על מה שהיא עשתה." הוסיפה דיני. "איך היא נראתה?"

"די בסדר. לא לגמרי חרדית, אבל גם אז היא הייתה ככה. כל המשפחה שלה כזו. אני לא יודעת אם אפשר להאשים אותה בכל מה שהיא השפיעה על טובה. זה כנראה לא היה בכוונה רעה, וטובה בעצמה כנראה רצתה להתחבר איתה." אמא הנידה בראשה. "רק מה שהיה בסוף… אם לא חנה, יכול להיות שטובה לא הייתה עוזבת את הבית."

"את מתכוונת לכך שהיא הזמינה את טובה ללילה?"

"גם את זה את זוכרת?"

"כן." היא הייתה אז בת שמונה, לא בת שנתיים.

"זה באמת משהו שאי אפשר לסלוח עליו." המילים האחרונות של אמא גוועו, אחיזתה בארי התהדקה. נראה שהמחשבות לוקחות אותה למקום אחר. אולי לבוקר שלפני העזיבה של טובה, למריבה שהייתה בינה לבין טובה באותו יום.

עשרים ושש שנים מהיום ההוא, והזכרונות נוכחים כאילו יש להם חיים משלהם.

ילד בסריג בהיר טיפס על הקרוסלה מאחור, וסובב אותה בחוזקה. שושי נראתה נפחדת. היא שלפה את האגודל מהפה, והחזיקה באילה. דיני קמה אליהן.

"את רוצה לרדת, שושי?" שאלה כשהגיעה.

שושי הנהנה, מציצה אל הילד בחשש.

"הוא עושה מהר." התלוננה אילה בקול.

"אולי כדאי שתלכו למגלשות."

"אני רוצה עוד בקרוסלה." אמרה אילה.

"שושי, את רוצה להשאר?" שאלה דיני.

"לא."

"ואת מוכנה ללכת עם אילה למגלשה?"

"כן."

"כל כך יפה מצידך." אמרה דיני, מנסה להתמקד. "זה מאד עוזר לי עכשיו."

בדרכה חזרה אל אמא צדו עיניה דמות מוכרת על השביל המוליך לגינה, יחיאל.

היא מיהרה אליו.

"ריקי אמרה לי שהלכתן לכאן." הוא אמר.

"חזרת רק עכשיו?"

"בערך. עשיתי גם קידוש לפני שיצאתי."

"למה חזרת כל כך מאוחר?"

"לא התפללתי ותיקין." הוא הסביר. "ישנת טוב?"

"כן." היא ענתה בלי להבין. "למה לא התפללת ותיקין?"

"ישנתי כמעט כל הלילה, אבל לא בחדר שלנו. לא רציתי להעיר אותך."

"וואו. אז איפה היית?"

"בחדר של בחורים מהצד של החתן. מישהו ראה שאני מחפש מקום, והציע לי להכנס לשם."

"יו, הצלחת להרדם שם?"

"כן."

"תודה שככה התאמצת. באמת הייתי עייפה כל כך." היא הייתה זקוקה נואשות לשינה, ובכל אופן גם התאכזבה כשלא פגשה את יחיאל בבוקר. "לא הבנתי איפה אתה. מה אתה עושה עכשיו?"

"באתי לראות מה איתך. אתם תישארו פה עד הסעודה?"