כאשר סגר את הגמרא, היה בית הכנסת הומה בקולות לימוד עירניים של תחילת הלילה.
ליבו של יחיאל נחמץ כאשר יצא לרחוב. הלוואי שהיה יכול להחזיק את עצמו ער. כל כך קיווה עכשיו לכמה שעות רגועות של לימוד, גם בשביל השקט הנפשי שהוא זקוק לו אחרי השבוע הקשה הזה.
אבל אין מה לעשות. הוא עשה בשבוע הזה מה שהיה צריך לעשות.
אנשים בודדים נראו ברחוב. כמה מהם פנו לסמטה צדדית, שניים אחרים יצאו מבית כנסת גדול ומואר שמעבר לכביש, ומהמשך הרחוב הגיע לקראתו בחור צעיר בכובע וחליפה.
"גוט יום טוב." אמר יחיאל כשזיהה אותו. היה זה יהודה, הבן של חזקי.
"גוט יום טוב."
"מה נשמע?"
"ברוך השם." אחיינו ענה ללא חיוך.
גם בסעודה יהודה נראה מסויג. מה הוא שמע בבית על כל מה שקורה?
גם הוא מרוגז על כך שהם שתפו פעולה עם ההחלטה של ההורים של דיני להסתיר את הפטירה עד אחרי הלוויה?
דיני אולי הייתה לוקחת עכשיו ללב. הוא עצמו מספיק 'מבחוץ' כדי לקלוט עד כמה מגוחך שליהודה תהיה איזושהי עמדה כלפיו בעניין.
"פגשת את שיר?" תוך כדי השאלה, תפס יחיאל שיהודה לא היה אמור לפגוש את שיר. הוא לומד בבני ברק וגר במודיעין עילית, מן הסתם הגיע לאלעד היישר מהישיבה בערב החג, ולא הטלטל חינם באוטובוסים הלוך ושוב.
"כן." ענה יהודה. "אבא שלי חזר איתה היום בצהרים."
אתמול בבוקר עוד ישבה שיר על ברכיה של דיני, והייתה לו תחושה כאילו היא נהיית חלק מהבית. עכשיו נראה כאילו היא שייכת למשהו רחוק שהיה ונגמר.
"איך היא הייתה?" הוא שאל את אחיינו.
"בסדר. ברוך השם."
"היא בכתה?"
"לא. לפני זה בבית שלה היא בכתה הרבה."
"והיא מדברת?"
"כן."
פנס הרחוב הטיל אור על פניו העצורות של יהודה.
"פגשת אותה לפני כן בשנים האחרונות?"
"קצת."
"טובה הייתה באה לבקר אתכם?"
"לא."
לפי איך שהאחיין שלו חוסך במילים, נראה שהוא משלם על כל אחת מהן.
"אתם בקרתם אותה?"
"כן."
"נסעתם אליה לבאר שבע?"
"בעיקר אבא שלי. לפעמים כולם נסעו. בחגים."
יחיאל הנהן.
'למה לא סיפרתם?' זה מה שהוא היה רוצה לשאול, אבל את זה הוא ישאל את חזקי, אם ישוחח איתו על כך שוב. לא את הבן שלו.
"יפה מאד." אמר במקום זה.
יהודה נשאר לעמוד כאילו הוא מחכה לעוד מילים מצידו של יחיאל.
"טוב שלפחות אתה הגעת." אמר לו יחיאל. "להתראות מחר."
הוא המשיך ללכת, ואז קלט שהגינה הקטנה שלימינו מוכרת לו. לגינה הזו הוא נכנס רק לפני כן, עם דיני.
יהודה שהה שם עד עכשיו?
לבד על ספסל???
דיני צודקת שמוזר שיהודה הגיע לשמחת השבע ברכות, לבדו מכל המשפחה. לא נראה שהוא נהנה במיוחד עם המשפחה המורחבת, ואילו המתח של חג השבועות גם הוא לא סיבה. באופן נורמלי בחור כן רוצה ללמוד בליל החג בישיבה.
יחיאל העיף מבט בגינה הריקה. עברו קרוב לשעתיים מאז הוא נכנס לכאן עם דיני.
כנראה שאחיינו לא היה מסויג מהם בגלל שהם הסתירו שטובה נפטרה, לא זה העניין. הוא עובר משהו עם עצמו.
הכניסה לבניין הפנימיה הייתה מוארת, והבניין שקט.
יחיאל עלה את המדרגות לקומה שבה נמצא החדר שלהם.
שקט היה מעבר לדלת.
בשבוע האחרון דיני בקושי הצליחה להירדם, למרות שהיא צברה עייפות מיום ליום.
יחיאל לחץ על הידית חרש, ואז נזכר שהדלת נעולה. דיני העדיפה שהוא יעיר אותה כשיחזור מבית הכנסת.
שהוא יקיש עכשיו על הדלת?
לא בטוח שהיא תרדם שוב.
הבוקר פגש את הילדים רעננים ומצפים לחוויות של היום הזה, ואותה – עייפה ומרוקנת. חוסר שינה של שבוע לא מתפוגג בלילה אחד.
המיטה של יחיאל נשארה ריקה. נראה שבסופו של דבר הוא כן הצליח להשאר ער כל הלילה. אם כך, הוא אמור לחזור עוד מעט מוותיקין.
ארי הושיט את ידיו כדי שהיא תוציא אותו מהלול הזר. ריקי ואלישבע היו מוטרדות מכך שמברשת השיער של שבת נשכחה בבית. דיני אספה את שערותיה של שושי לקוקו מסודר ככל האפשר. "אתן נראות נהדר גם ככה," היא אמרה לבנות. "וכולם יודעים שהיום חג."
"את אומרת לנו סתם." התלוננה אלישבע, להרף עין הדמיון בינה לבין שיר בלט וצף בתודעתה של דיני.
"את באמת נראית נהדר." דיני הצמידה סיכה חגיגית לקוקו של שושי ונשקה על מצחה. "כדאי לכן לרדת למטה." היא אמרה. "יש בר של עוגות, ובטח יש שם עוגות גבינה טעימות."
"טוב, בואו נלך." קולה של ריקי התמלא ציפייה. "שניקח גם את ארי?"
"לא. אני ארד איתו עוד מעט."
עדיף שריקי תרד בלי עול. מספיק שאילה מצטרפת אליה. דיני שטפה את פניה של אילה, וסדרה את חולצתו של יונתן.
נשימת הקלה השתחררה ממנה כשכולם היו בחוץ. כמה שהיא זקוקה עכשיו לשקט, אפילו רק פיסת זמן של להתארגן ולהתפלל בלי כל הילדים סביבה.
הלוואי שיחיאל יחזור, ויהיה לה קצת זמן איתו.
–
יחיאל לא חזר גם כשסיימה שחרית. היא ירדה למטה, ומצאה את הילדים בחוץ עם בני הדודים. על מכנסיו של יונתן היה מרוח פס מרהיב של עוגת גבינה בריבת חלב. שושי באה אליה. "אין לי מה לעשות." היא הוציאה את האגודל רק כדי להגיד את המילים האלה.
"קטרים באים!" רבקי של יעל הכריזה בקולי קולות.
גדולה בשנה משושי, בסך הכל.
"תוציאי את האגודל מהפה." הזכירה דיני לשושי, משתדלת לומר את המילים בעדינות. "רוצה לבוא איתי?"
"לאן?"
"קודם כל לאכול משהו. אחר כך אולי לראות איפה סבתא נמצאת."
"היא ליד איפה שהקידוש."
"אז אולי נלך אחר כך לגינה. את תרצי לבוא איתנו?"
הסיפור מאוד יפה,
הקטעים מידי קטנים,
אין מספיק בשר
וחבל
זה ממש מוציא את הטעם הטוב מהסיפור
חבל להרוס סיפור כזה יפה 🙁
גמני חושבת
כל פרק קצרצר ממש
לא נעים לקרא
לאחרונה שמתי לב שהאריכו את הפרקים. תודה על זה
היום שוב קצר. אוףף
בולללל
עד עכשיו היו בתקופה האחרונה פרקים ממש ממש יפים
פתאום זה חסר בשר לקררוא רק את זה!!
אבל שרייייי
את כותבת שלמותתת
אנחנו מתלוננת רק כי אנחנו רוצות עוד ועוד
טובה הייתה בהלל, נראה לי שהיה לה קשר עם יהודה
היא באה לנקום
טובה היתה בהלל כשהיא יצאה מהבית, לפני עשרים שנה
ולמה לנקום דרך יהודה אם דווקא אבא שלו הוא זה שיצר איתה קשר?
יש אחינים גדולים מיהודה, ישי הרי מחתן עכשיו…
נשמע לי לא קשור
יהודה כנראה נשלח ע"י חזקי כנציג המשפחה, ויתכן שהוא כועס כי הוא שמע דיבורים שאולי לא היה צריך לשבת שבעה, ולמרות שלדבריו הוא לא נפגש עם טובה הרבה, הוא עדין הכיר אותה בשנים האחרונות יותר מהדודים שלו.
ואולי, אולי הוא יודעה שטובה דווקא כן שמרה שבת בשנים האחרונות? צניעות כנראה שלא, דיני ראתה גופיות של שיר כשהיא לקחה לה חפצים. ואולי בגלל בעית צניעות חזקי הגיע אליה ברוב המקרים לבד. אבל אם הוא כן לפעמים הגיע עם המשפחה אליה לחג, אז היא שמרה חגים…
אני דווקא חושבת שהמצב רוח של יהודה הוא משהו מעבר.
מרגיש לי שהוא לא בנוי מספיק ולא טוב לו בישיבה
מי יודע אם שרי לא זוממת כאן עוד סוג של נשירה…
הפוך
אני נהנת שזה קצר
במסך לא נח לי לקרוא ארוך
תודה!
לא יודעת איך נשים מעיזות להתלונן על תוכן חינמי
נהנית? תגידי תודה.
לא נהנית? לא חייבת להגיב.
תודה על הסיפור המדהים!
מתלוננות?
מאירות, אני חושבת שזה מצוין להאיר,
רק ככה בעל מקצוע יכול להתקדם, ללמוד ממה שהקהל שלו מרוצה.
לנקום במי?
דווקא בבן של אח שלה שהשקיע עבורה והכל?
נשמע רחוק…
תודה שרי שכתבת שוב על שיר,
התגעגעתי אליה!
יש משהו בכתיבה שלך שמחבר אותנו רגשית לדמויות…
אני חושבת שהמטרה של הפרק הזה הייתה להעביר את התחושה העמומה הזו,
את חוסר הוודאות שמלווה בסוג של חוסר אונים,
או לפחות תחושת עשייה חמוצה ולא מספקת.
מתוך נקודת המבט הזו, נהניתי מאד מהחוויה הזו.
סיפור מדהים ונוגע
עמוק ומדוייק
לדעתי האורך מעולה, יותר מזה זה כבר כבד רגשית
לדעתי יהודה עובר תקופה קשה עם עצמו בלי קשר לכלום, לא בטוח בכלל שאבא שלו יודע שהוא בא לשבת שבע ברכות אולי אולי נסע מעצמו כדי לברוח מהישיבה בחג
כואב איך שכל אחד חווה את עצמו ומתקשה להסביר את עצמו, מקומות של חיבור, מקומות של בדידות. חיים.
הרבה יוצאים, יש להם הנאה או רצון שעוד משהו יצא.
אולי תחושת נקמה אולי ממקופ אחר
תחושת ניצחון.
אבל איפה חגית הרגישה את זה?
אולי זה סוג של כשלון לחזקי להבין שהדרך שלו לא היתה נכונה….
(ד"א באמת הכעס שלו והצורה לא מראים כ"כ שזה ממקום טהור. מי שבאמת פתוח, פתוח גם לקבל אחרים שחושבים אחרת)
באופן כללי מעניין לדעת כמה קשר היה לילדים של חזקי עם בני הדודים
הם הרי גדלו מתוך ידיעה שיש להם עוד דודה שאסור לאף אחד לדעת שהם מכירים אותה
איך זה השפיע עליהם?
עכשיו בעצם יהודה חווה נפילת מתח, פתאום כולם יודעים מה שהוא תמיד הסתיר, וגם כועסים על אבא שלו מאוד, זה מבלבל…
הוא מבחינתו כרגע כועס על כל העולם, איפה הייתם בשנים האלו? למה רק אנחנו התמודדנו עם דודה מוזרה שלא מספרים עליה וחגים בבאר שבע?
הוא בטוח זוכר ששיר נולדה, אולי הכיר את אבא שלה… היתה שם חתונה בכלל?