מי הבוגר האחראי פה? כשטראומות מהילדות מונעות מאיתנו לחנך

ממש מזמן מסרתי הרצאה שאני מאוד אוהבת להיזכר בה, יותר נכון בקהל היעד שלה: אלו היו נשים גמלאיות מסלתה ומשמנה של החברה שלנו, גננות, מורות ומנהלות חינוכיות שנרשמו לתוכנית "עוגנים" שהכשירה אותן להיות 'סבתא בגן', כלומר להשתלב בטבעיות בגני הבנות ולתת לבנות את הערך המוסף שיכול להיות רק לסבתא…

אני זוכרת ששברתי את הראש על מה לדבר, כי מי אני הקטנה שבקושי הספיקה לגדל עד גיל ההתבגרות (אז) שתבוא ותנאם בפני נשות חינוך מופלאות אלו?

ארך לי קצת זמן, ואז הבנתי שנקודת היציאה שלי אמורה להיות השוני בין מה שהיה נקרא פעם 'לחנך' לבין מה שזה אומר היום. כי בסוף, אותן נשים מיוחדות אמורות לשהות בגן שבו לומר 'לא רוצה' לגננת לא מפיל את השמיים, ולפעמים יש מילים לא הכי יפות ומכובדות להתבטא בהן, והגננת 'רק' תאמר: 'ככה לא אומרים אצלנו', וזה אולי לא יספיק בעיניהן בכלל! והן תזדעזענה ותצקצנה בלשונן ושיניהן תיקושנה על ירידת הדורות הנוראית ועל החינוך של היום שהוא לא מה שהיה…

אז דיברתי על הסמכות הישנה מול הסמכות החדשה ועל האמצע ביניהן, וכמובן עיקר השיח היה על מה שהיה, ועל מה שנכון ועל איך ההורה השיג בעבר סמכות על ידי זוג עיניים נוקב בלבד ואיפה אנחנו ואיפה הם.

נזכרתי בהרצאה הזו השבוע בעקבות שיח עם זוג הורים קצבי שדווקא התייעץ לגבי הילד האייצ'די שלו.

הילד שלהם בן ה-10 עושה ככל העולה על רוחו לא רק התנהגותית אלא גם בקטע של לבוש ותעסוקה – הוא מסתפר באופן שונה מהאוירה המשפחתית כי ככה הוא אוהב, מתלבש בשבת בבגדי חול או נשאר בפיג'מה כי לא נח לו האלגנט, תובע כל יום כוס של ברד או אייסקפה וכו'.

הם באו אלי אחרי ייעוץ עם מנחת הורים שאמרה להם שהדבר הכי חשוב עם הילד זה הקשר ואם זה לא הפרת גבולות בוטה ובאופן ברור נגד התורה אז יותר חשוב לא להעיר את ההתנגדות של הילד אלא הפוך, לזרום איתו ולהכיל את הדרישות החריגות שלו.

ואז היא אמרה משפט חתימה חשוב בעיניה: אתם צריכים להתמקד במה שקורה עכשיו. לא לדאוג מה יהיה כשהוא יהיה גדול, הכי חשוב זה שעכשיו יהיה לו איתכם תקשורת וזרימה רק כך זה יוכל להסתדר בהמשך.

אני לא יודעת מה אתן מרגישות למקרא השורות הללו אבל לי התעוררה כל ההתנגדות שהם מנסים לכבות בילד הזה.

בהקדמה לספרו 'חובת התלמידים' של האדמו"ר מפיאסצנה הוא נותן הקדמה מרתקת שבעייני זו חובת קריאה להורים ומחנכים ומסביר את כל העיקרון התורני שעומד מאחורי הפסוק "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה".

הוא מדבר כמו ראשון הפסיכולוגים על נפש הנער העדינה ומנבא בדיוק ענק את אופן ההתמודדות שתיהיה לנו בדורנו – דוגמא קטנה: "שבשביל זה על כל מדריך מלמד ומחנך מביט הנער כעל עריץ זר, שבא למשל עליו ביד חזקה ולשלל ממנו שלטון עצמותו דעתו ורצונו, ומין התנגדות אף שנאה מתעוררת בקרב הנער פנימה אל מלמדיו ואביו, עד שאינו נותן לב לשמוע את דבריהם ואיך לקלטם בלבו, רק איך להתפטר מהם ולצאת מן ידיהם."

הוא פשוט מתאר אחד לאחד את ההתמודדות מול ההתנגדות הטבעית של המתבגרים בימינו שמפילה חיתתה על הורים ומחנכים.

וכאן בא לידי ביטוי ההבדל בין מה שנהוג לקרוא היום – הסמכות הישנה לחדשה.

הסמכות הישנה קיימת מעצם היותך המבוגר האחראי. זה שאתה אבא או המחנך בכיתה, זה ברור שהמושכות בידיים שלך ואתה זה שמחליט וקובע. (גם לכן עולה עכשיו המשפט ש'המילה לא היתה לא!'?) אין ויכוחים ואין שאלות. "כשתגדלי תביני".

הסמכות החדשה נבנתה על נפגעי הסמכות הישנה ועל שינוי המצב הרגשי של הדור היום. הדור היום חכם ומבין והוא רוצה שידברו איתו ויסבירו לו. אנחנו לא מסכימים יותר לשפת הכוח והשליטה ואנחנו מפרשים אותה לפעמים בצורת מלא מילים מפוארות כמו 'אלימות', 'אטימות' ו'נכות רגשית'.

תשאלנה למה אני כותבת בכזו אריכות על חינוך כשבכלל הטור שלי עוסק בזוגיות של קצב?

כי אני מזהה איזו שהיא מגמה של פחד אצל הזוגות הקצביים. יש להם ביטחון עצמי מאוד נמוך כשהם עומדים מול התפקיד של חייהם: חינוך הילדים.

אני חושבת שיש לזה מלא סיבות כמו שהרבה מהם שמעו כל החיים כמה הם כישלון מהלך ולמה שעכשיו הם ינחלו הצלחה?

וכן חוסר סבלנות לתהליכים ועקביות, שאלו דברים קריטיים כשמדברים על חינוך!

וכמובן, הקטע של הטראומה האישית וההבטחה לעצמם שהם בחיים לא יעשו לילדים שלהם את מה שעשו להם…

בקיצור, אם נחזור לזוג שמתמודד עם בן העשר שעושה מה שהוא רוצה, ושומע מהמטפלת המומחית שתפקידם הוא רק לשמור על קשר חיובי ולדאוג שהחמודי לא ירגיש את חוסר ההבנה והתסכול שהם חשו בילדותם וליהודים היתה אורה ושמחה, הרי שהם מפספסים את כל הרעיון שנקרא חינוך וסמכות.

האדמו"ר מפיאסצנה אומר שכדי להצליח לחנך, על המורה או ההורה לרדת אל עולמו של הילד. אי אפשר לדבר אל נער מגובה העיניים של אדם מבוגר. המחנך צריך להקשיב לילד, להבין את הרצונות שלו, את הקשיים שלו ואת השפה שלו, ומתוך המקום הזה להעלות אותו למעלה.

אני יוצאת במילים אלו בקריאה לכל זוג הורים באשר הוא, אבל בעיקר לאנשי הקשב שאני מכירה ומזהה את הפחד שלכם מהפעלת הסמכות:

הקשר החיובי עם הילד הוא קריטי! הוא חשוב מעין כמותו! הוא הבסיס, הוא התשתית, הוא כמעט הכל. אבל כמעט.

מעל הקשר חייבת לבא הסמכות וחייב לבא בחשבון תפקיד העל של ההורה!

אז נכון שקשה לכם יותר, כי שמעתם כל כך הרבה פעמים 'לא' והתנגדות, ולא הבינו אתכם והבטחתם לעצמכם שאצלכם זה יראה אחרת, ואתם תהיו הורים כיפיים וזורמים ותעשו צחוק מכל מה שכבד יותר מדי, ותקלילו את הדברים המשעממים והארוכים.

אבל זה לא עובד ככה! כזוג שמנהל אורח חיים חרדי ועמד מתחת לחופה והתפלל להקים בית נאמן בישראל אתם צריכים לגדול.

וגם אם קשה לכם לשבת ולהתפלל מתחילת התפילה ועד סופה, או שהתלבושת החרדית הספציפית שלך לא נוחה לך בכלל ואת רק רוצה להקל על עצמך, תזכרו שיש לכם תפקיד.

והתפקיד הזה הוא חינוך.

והילד שלכם שאוהב אתכם הכי בעולם, ומקשיב לכם עדיין ברצינות, רוצה לשמוע שאתם מבינים ומזדהים עם הקושי שלו, כי בכנות, מי אם לא אתם יודעים כמה זה קשה ולא נח לנעול נעלי שבת מדוגמות, והכי פשוט לעבור לנעלי בלנדסטון וזהו, ועדיין, אתם הסמכות, ואתם הגדולים.

לא המחליטים, הקובעים, השרירותיים, חסרי החמלה וההזדהות, אלא האלה שהכי מבינים אותו, דווקא כי הם גדולים והם מסוגלים להתרומם מעל הרגשות, ההשלכות והחוויות מהעבר.

האלה שמובילים אותו בביטחון בדרך הקשה כי הם מכירים אותה הכי טוב בעולם, והם בעלי הסמכות האמיתיים והמקוריים ששתל הבורא בעולם כדי לעזור לכל הילדונים המתנגדים והמפחידים הללו לצלוח את שביל החתחתים הקצבי. 

ואל תקשיבו למי שאומר שלצלוח את היום בחיוך ובקשר חיובי זה הדבר הכי חשוב, כי זה עיקרון שסותר לגמרי את "גם כי יזקין לא יסור ממנה".

והכי חשוב – זה לדעת שכל ההתנהגות שלי כהורה וכבן זוג היא דרך חינוך לנער שלי דווקא לעתיד! אם הוא לא יסור ממנה בעתיד זה סימן שהיום חינכתי אותו.

וכרגע זה ממש מפחיד, כי אני צריך לומר לילד לא. והוא יצרח ויכעס ואפילו ישנא אותי. וכל הפסיכולוגים והמנחים והמטפלים הדגולים יאמרו לי שאני חייב לצאת מהאגו שלי, ושזה לא נכון להתעקש על דברים לא קריטיים ותמיד אפשר למצוא דרך להתיר. וזה יעיר בי את כל מה שעשו ואמרו לי.

אבל עדיין אני אזכור שהוא כולה ילד. והוא צריך גזע חזק להישען עליו. גזע רך, מכיל, אוהב, מבין. אבל חזק. סמכותי ונחוש.

ככה נראה קשר שלא סותר חינוך: היכולת לומר לא ועדיין להישאר החברים הכי טובים.

מי אני?

נחמי פרנקל, נשואה לקצב וריקוד כבר 17 שנים תוססות.

אמא ל-7 מתוקים, שכמה מהם ממש דומים לאבא המדהים שלהם.
מהפן המקצועי – מרצה, מנחת סדנאות עם כלים מעולם הטיפול, יועצת נישואין, ובעלת תואר במדעי החברה והתמחות בהפרעת קשב.

מאמינה, מניסיון, שזוגיות עם קש"ר יכולה להיות מדהימה, מחוברת ומלאת סיפוק,

אבל היא דורשת גישה אחרת.

לפודקאסטים של זוג וקש"ר הזוגי (תכיני טישו לדמעות צחוק), או המקצועי,

התקשרי לקו זוג וקש"ר 0733023619 (גם באתר זוג וקש"ר)