הורות בשלט רחוק היא אילוץ לא מוצלח מכל הבחינות.
גם את אמא עובדת שמנסה בחופש לנהל את הבית מהמשרד?
"תתלבשו קודם, ואחרי שתסיימו להתפלל תתקשרו ואגיד לכם מה להכין לארוחת בוקר. למה עדיין לא התקשרתם? מה? עוד לא התפללת? רגע, אז כולם רעבים עד עכשיו? מה אכלתם? טוב תתפללו עכשיו ואז…" תוסיפי לזה את: "אמא הוא לקח לי", "תגידי לה, היא לא מסכימה להכין", ואת הסבלנות שנגמרת בסוף, את חוסר האונים והתסכול, ותקבלי נזק מושלם לטווח הרחוק: ילדים שמתרגלים לא לעשות את מה שמבקשים מהם, הורים שמתרגלים להגיד המון פעמים כל דבר, וכתוצאה מכך: מתיחות, כעסים ומערכת יחסים שנעכרת ומשפיעה על אווירת שעות אחר הצהריים המשותפות.
במרבית המקרים, בסוף, האם אינה עובדת והילדים אינם מתפקדים כמו שציפתה, ככלל, הורה צריך להיות נוכח פיזית, כדי שהדמות שלו תהיה אפקטיבית ומשמעותית. ואני יודעת, יודעת היטב וגם מניסיוני האישי, שיש אילוצים. פרנסה, בריאות, ואתגרי החיים. ולכן צריך להיות מודעים לכך שכאשר אנחנו נאלצים, אנחנו מבינים שיש מחירים שאותם נשלם בכבוד. בלי כעס בלי מתח ועם חיוך על השפתיים. ככה זה כשבוחרים!
ולמה אני מתכוונת?
אני מתכוונת לכלל הברזל שלנו האומר, אם אינך יכולה לאכוף את הדרישה שלך – אל תדרשי, תציעי! תבקשי, ותשאירי מקום לסירוב בהסכמתך! זה בהחלט מחיר שאת משלמת, כי אם חזרת הביתה וראית שהילדים בחרו לאכול מתוקים למרות שאת רצית והכנת ארוחת בוקר משביעה ובריאה, את נדרשת לומר רק: "חבל! רציתי שתהיו בריאים ושבעים" ולדלג הלאה… לזה קוראים מחיר. לא הרצאות, לא גערות, מקסימום תלמדי לקח ותעלימי את האופציה של המתוקים מהבית. אבל אם את לא בבית, אל תצפי שיאכלו מה שאת מחליטה, אלא אם כן זה חשוב לך עד רמה של אכיפה ממש, כולל סנקציות. אם את לא מתכוונת לאכוף בתחום הזה, כי הוא לא חשוב דיו מבחינתך כדי להצדיק ענישה, אל תכעסי ואל תתאכזבי, כי ילד שמנוהל מרחוק – אינו באמת מנוהל! ועלייך להרפות מכל מה שאינו בגדר "פיקוח נפש".
אם ביקשת שבזמנם הפנוי יסדרו את הבית, שאלי את עצמך עד כמה זה חשוב לי? ומה אעשה אם לא יעשו זאת? אם התשובה היא 'חשוב מאוד, אבל לא בשביל להעניש' אז אל תכעסי גם, כי אמא כועסת זה עונש. אולי עונש שלא יעיל במיוחד, אבל זה מה שהוא, והאמת שהוא בעיקר עונש לך, כי גם לאימהות קשה לסבול את עצמן כשהן כועסות ומעכירות אוירה, ובעיקר קשה להן במעברים, הרי "הרגע כעסתי עליהן, איך אצחק עכשיו מהבדיחה שספרו?" ואם פתאום שמתי לב לכך שהן דווקא טיפלו יפה באחים הקטנים והעסיקו אותם ביצירתיות, האם אני מצליחה לשכוח מהאכזבה ולהתפעל מהיוזמה? או לשים לב לתפקודים אחרים שחשוב לראות ולציין?
אז אחרי שוויתרנו על כל הדרישות שאינם בגדר חובה קדושה, והפכנו אותן לבקשות, שאם הן כאלה, בעצם מותר לא לעשות אותן, ונשמנו עמוק לפני הכניסה הביתה ומרחנו חיוך גדול של אהבה על הפנים והרכבנו משקפיים שרואות רק מה כן ומתעלמות ממה שלא… עדיין יש לנו שאלה אמיתית:
איך ניתן להשפיע בכל אופן על ההתרחשות בבית על אף המרחק והיעדר הנוכחות הפיזית או הפניות?
ראשית, כל התנהגות שאנחנו רוצים להגביר ולראות ממנה עוד, אנחנו צריכים לראות כשהיא נעשית, להתייחס לעשיה ולו הקטנה ביותר, ליהנות ממנה ולהתפעל. אין ספק כי אם במקום לגעור בשובבה שלך על ששיחקה והכינה שיעורי בית רק במקצוע אחד לאורך כל אחר הצהריים, תפתחי את המחברת תיהני מזה שזכרה לבד, שהקדישה זמן אפילו שיותר מתחשק לה לשחק… מחר יהיה לה יותר חשק לפנות עוד זמן ולזכור להכין במקצוע נוסף. וגם אם לא תראי צמיחה לפחות תשמרי את הקיים. הילדה מכינה חלק מהשיעורים לבד! וזה גם ראוי לציון.
את החלק שאנחנו רוצים לעודד – נתגמל! אם המחמאות שלנו אינן מספיקות, נצטרך למצוא חיזוק אחר שכן מדבר אליה. חטיף, רשות למשהו, או חוויה משותפת… אני בעד תגמולים רק כשהם מהווים עבורנו קביים, מייצרים חוויה של עשיה והצלחה ונותנים לנו סיבה טובה לשבח, להתפעל ולבנות לילד תדמית של סיפור הצלחה.
יש מחקר חשוב שנעשה על כיתות סטודנטים בכמה מקומות בעולם: לכיתה אחת אמרו שהכיתה שלהם תמיד מסודרת ונקיה, החמיאו להם והדביקו להם "סטיגמה" הגם שלא הייתה מוצדקת. לכיתה אחרת נתנו הוראות של סדר וניקיון ובכיתת הביקורת לא התייחסו לעניין כלל. התגלה פער דרמטי בין רמת הניקיון של הכיתה עם הסטיגמה לשאר הכיתות. וזה עוד כשמדובר במחמאות בלתי הוגנות בעליל.
ילד שנכנס למשבצת של מצליח, יכול, נהנה קשוב ואהוב, אינו מוותר על זה בקלות, גם כשיופחתו הפרסים ידהו או לגמרי ייעלמו, הוא לא יוותר על המקום שהגיע אליו ועל ההערכה והחשיבות.
הכול ענין של תודעה, אנשים בתודעת "יכול" אוהבים לנסות ולהתנסות בדרישות חדשות, רוצים לפתור בעיות ויודעים שהם מסוגלים לכך, תודעה של 'חוסר אונים' משליכה על תחומים רבים נוספים מבלי משים. חוסר אונים נרכש מחוויות כישלון שהודגשו דוברו נלעסו והשתלטו על התודעה, בו בזמן שוודאי היו חוויות הצלחה שונות ואחרות אך הן לא נחשבו ככאלה, הן חלפו כעובדה מובנת מאיליה ולא עוררו כל התפעלות.
מחקרים מראים שילד שגילה חוזקה בתחום מסוים ועשה בה חיל, העלה במפתיע גם את ממוצע הציונים שלו בלימודים, למרות שאין קשר בין השניים חוץ מהתודעה שלו שהשתנתה כלפי עצמו. ולכן טפחו כל כישרון או חוזקה של ילד או ילדה, ואל תחששו, הם לא יהיו 'במקום' הם יהיו 'בשביל'!
אל תהססי להתרגש מערמת כלים שרק חציים נשטפו, מחדר מבולגן שרק סגרו בו מיטות, ומשאריות של ארוחה במטבח, כי זה אומר שהכינו שם ארוחה! וזהו גם תפקוד שראוי לציין. ובשורה התחתונה, זה יעיל פי מיליון מלשאול "למה לא ניקיתם כאן אחרי האוכל?"
שנצליח לגייס קצת סבלנות והרבה כוח לשתוק!
להארות, הערות ושאלות –
יעל סלע היא מנתחת התנהגות ומומחית להדרכת הורים וצוותי הוראה, בתחום מניעת נשירה אקלים משפחתי ובית ספרי, הנעה ומוטיבציה.
יעל סלע – [email protected]
כמה חכמה במאמר אחד!!
מדהים – כל מילה פנינה!