"במקום לבכות את צוחקת?"

מכל ניצולי השואה שהכרתי, ישנה האחת והיחידה, שרה שלי. אחת הנשים היותר מדהימות שהכרתי, אדם מאיר שאנשים נמשכו אליו כמו פרפרים אל אור; היא הקרינה אהבה ושמחת חיים, יציבות וחום ועוררה סקרנות אמיתית ורצון להתקרב אליה.

כשאני באה היום לפתוח קצת יותר לעומק את חווייתם של ניצולי שואה לאחר השואה, את – מה זה אומר לשאת את צילה של השואה לתמיד – בחרתי בקול הנקי והסופר-שפוי שלה לתאר את המציאות הזו, ממבטה היא.

אנחנו נתחיל מחוויה מכוננת של ביקור בקליניקת פסיכיאטר מוזרה, אליה נשלחה לצורך הערכת מצבה הנפשי, במסגרת בקשתה לקבלת קצבה בעקבות היותה ניצולת שואה.

תורי הגיע. מישהו קרא בשמי. ברגע הראשון חשבתי שלא זה המקום שאליו הייתי אמורה להגיע, ודאי נפלה כאן טעות…. בחדר שררה אפלולית, על החלונות חיפו וילונות תחרה שלא כובסו זה עשר שנים לפחות, וביניהם לבין החלונות נטוו במשך השנים קורי עכביש סבוכים.

שולחן הכתיבה שמשני עבריו ישבנו, הרופא ואני, היה מאובק וישן מאד, ונראה שהובא מגרמניה עוד לפני שהגיח בעליו הנוכחי לעולם. ליד השולחן עמדה מיטת ברזל גבוהה, חלודה, על המיטה היה מונח מזרן דק ללא סדין. בפינה היו מאזני ברזל ישנים, חלודים אף הם.

למקום הזה נשלחתי ממשרד האוצר כדי שהרופא העתיק שמולי יקבע מהי מידת שפיותי, לתמיד.

שרה עברה מחנות בגיל 15. לבדה יצאה אל עולם שאין בו מקום כלל לחוויות השואה שלה; עולם שלא היה בו קשב אליה ואל עולמה, אך דרישות היו לו, מוחלטות וברורות להפליא: הוא דרש התאמה מלאה לחברה הכללית מסביב, ללא הנחות; הסתרת העבר, רצוי שכחה מלאה שלו; הוא תבע הפניית עורף למי שהייתה – כולל שפה, מבטא וזהות; היא נדרשה להיות, ומהר, לישראלית מן המניין.

עם חוסן נפשי מיוחד במינו, ואישיות אופטימית ומלאת חיים – עמדה שרה בכל זה. היא הצליחה לגשר על הריק העצום בחייה ולבנות משפחה יציבה, מאושרת ואוהבת, כשהכאב נשאר מוסתר מעין כל, כמו נוסע סמוי, חמקמק ובלתי לגאלי בספינת חייה. הכאב עם המחשבות, עיבוד טראומה שנעשה כל כך לבד, כי לא הייתה בעולם קרקע להניח אותו, כי לא הייתה כל הכרה בקיומו; כי לעולם הציבורי והמקצועי לא היו, עדיין, כלים – לא להבין, לא להחזיק, לא להכיל אותו; וודאי שלא להקל עליו.

ולאחר מאמץ הישרדותי, נפשי ופיזי, שכל שיווי המשקל הנפשי מכוון אליו, מאבק שמצליח –

היא מופנית לבדיקה פסיכיאטרית. בתקופה בה אין הכרה בהתמודדות רגשית כלל, בעידן בו פסיכיאטר נחשב לרופא למשוגעים, חד וחלק – עצם ההזמנה עלולה לערער: מה זה אומר עלי? 

התגובה הראשונה שיכולתי לחשוב עליה הייתה לפרוץ בבכי על מר גורלי. ואולם אחרי שהתיישבתי מול הרופא, החלטתי שאין מקום וסיבה לבכי, והרופא דווקא מצחיק.

מצחיק שבירושלים הבנויה, בסוף המאה ועשרים, פועלת קליניקה כזאת עם רופא כזה, שאליו נכנסים ניצולי שואה לבדיקה.

פרצתי בצחוק חרישי. הרופא כנראה חש בצחוקי, הרים את עיניו הנתונות במשקפיים עבי עדשה, ולרגע דימיתי לראות במבטו שהנה אני כבר חשודה.

"גברת לייכט," אמר לי, "לפני שאני בודק אותך, אני אומר לך, ביטה, משהו חשוב: אני רואה בקושי, כמעט לא שומע, ואני לא כל כך מדבר עברית".

רבונו של עולם! מה עושים? עכשיו כבר פרצתי בצחוק בלתי נשלט. הוא שוב נשא אלי עיניו מעל משקפיו עבי העדשות, ודימיתי אותו פוסק, 'הנה עוד משוגעת שהשתחררה מאושוויץ'.

"גברת לייכט, את היית באושוויץ ובעוד מחנות ריכוז, יא?"

"כן," אישרתי.

"אז איך את ישנה בלילות?"

"אני ישנה טוב מאד."

"את לוקחת גלולות שינה?"

"לא, אני ישנה טוב מאד גם בלי תרופות. לפעמים אולי נוטלת כדור נגד כאב ראש."

הוא התבונן בי שוב מעל למשקפיו. בקושי הצלחתי להתאפק. בזכרוני עלו לרגע הימים של לידת בניי, כשכל רצוני היה לישון לילה שלם מתחילתו ועד סופו, ללא הפרעה. הקצתי לקול בכיים של הילדים ורציתי כל כך לישון מספיק, עד שאתעורר מעצמי.

"את בטח נמנעת מתרופות, כי את פוחדת שירעילו אותך," הציע הרופא.

"לא, איני חוששת מהרעלה, אני פשוט ישנה בלי תרופות."

… והנה באה השאלה השניה: "גברת לייכט, את ישנה עם חלונות פתוחים או סגורים?"

"עם חלונות פתוחים," השבתי.

"למה?"

"כי אני אוהבת לנשום אוויר צח."

שוב ננעצו בי עיניו מבעד למשקפיים, בוחנות את מידת שפיותי.

"גברת לייכט," ניסה, "את חוששת לסגור את החלונות בגלל הפחד מגז? את פוחדת להיחמנק ולהישלח לקרמטוריום, ולכן את פותחת חלונות??

"לא, דוקטור! אני לא חושבת על הגז ועל הקרמטוריום. אני אוהבת את האוויר הצח של ירושלים עירי."

שוב צחקתי, והפעם באמת בקול רם. הדוקטור הביט בי והחל להתרגז, ומרוב רוגז עבר לשפה הגרמנית, וזה הצחיק אותי עוד יותר.

את שאלתו הבאה שאל בגרמנית: "איפה ההורים שלך?"

"הם נשארו באושוויץ."

"אחים? אחיות?"

"גם הם לא חזרו מאושוויץ. רק אח אחד שלי נותר בחיים וחזר ברגל מאוקראינה."

"האם את חושבת עליהם? האם את בוכה?"

"אני חושבת עליהם מדי פעם, אבל כבר איני בוכה. אני מחייכת לי בשקט."

ואז נורתה השאלה האחרונה של הדוקטור: "למה את צוחקת, גברת לייכט?"

"אני צוחקת, כי יש דברים שמצחיקים אותי!"

"במקום לבכות את צוחקת?"

"לא, אני צוחקת כשאני צוחקת, ובוכה כשאני בוכה."

"גברת לייכט," הרעים הדוקטור, "הסתלקי מפה מהר, החוצה!"

מה עוללתי שהוא כעס עלי כל כך? מדוע הרגזתי אותו כל כך? נראה שלא הצלחתי להשיב לשאלותיו כפי שציפה. מה לעשות?… ובכן, אני בסדר, או לא בסדר? ומה זה בעצם "בסדר", או "לא בסדר"?

הרופא "העתיק" ההוא אינו רע – הוא דווקא מנסה להוציא עבורה אסמכתא רשמית שתעיד על פגיעה; מסמכים שיזכו אותה בכסף המגיע לה. אבל שרה, בעולם ההוא, אינה מודעת לאופן המלא בו פועלת המסגרת בתוכה נשלחה לבדיקה רפואית, וגם אם היא מבינה אותה באופן חלקי – היא נמצאת במלכוד גבוה מדי:

שרה שנאבקת מגיל צעיר להוכיח כי היא אדם חזק, מסוגל, תיפקודי, "כמו כולם” – נדרשת הפעם לבדיקה בה מנסים לבדוק האם היא "בסדר" או לא – לאור חוויות השואה שלה. הסיטואציה קשה ועמוסה נפשית עבורה פעמיים: השאלות עצמן, מחטטות בעבר טראומטי באופן ישיר, חשוף וחף מכל עדינות רגשית; ויותר מכך – עצם הסיטואציה של העמדת כשירותה הנפשית במבחן, מאבק שמאיים על העצמי שלה. שרה תישאב למאבק הצודק על הוכחת "חפותה" – המאבק להוכיח שהיא "נורמלית"; מאבק חזק מול עולם מנוכר, דורש וחסר אמפתיה, ששנים התמודדה מולו ויכלה לו; מאבק שעולה ופורץ מתוכה, חזק יותר מצורך כלכלי בוער ככל שיהיה. ובדור ההוא, מעמד הרופא היה בלתי מעורער ומילתו הייתה הקביעה האחרונה; אם יגיד שאני "לא בסדר" – מה זה אומר על מי שאני? אולי אכן הצדק איתו ואיני באמת האדם החזק שראיתי בעצמי, האישיות הבריאה שנלחמתי בעשר אצבעות, להיות??

—

חודשים אחר כך, מקבלת שרה הזמנה להתייצב בוועדת הביטוח הלאומי. כשהיא יושבת בחדר ההמתנה, היא מתוודעת לכך שכל המוזמנים שלפניה, ניצולי שואה גם הם, יוצאים כולם בבכי מחדר הוועדה.

…הזדקפתי. אני לא אבכה! אצחק אפילו! למה שאבכה? אין כל סיבה, אני אישה מאושרת, יש לי בעל נפלא, בנים טובים ומוצלחים ובית יפה שיש בו כל הנחוץ לי, וגם דודים, דודות ובני דודים, אחי ומשפחתו, מכרים וידידים רבים. אין לי שום סיבה לבכות!

צעדתי ונכנסתי לחדר גדול ששולחנות חוצים אותו לרחבו. מצד אחד של השולחן ישבו ארבעה גברים, כנראה רופאים, ואישה.

"שמך שרה לייכט?" נשאלתי.

…"יש לך הורים?"

"לא," עניתי, "הם נשארו באושוויץ."

"ואחים ואחיות יש לך?" המשיכה לשאול.

"לא, גם הם נשארו באושוויץ, פרט לאחי שלא היה איתנו, ואחרי המלחמה חזר ברגל מאוקראינה."

"את זוכרת את אבא ואמא שלך?"

"אני זוכרת את אבי. את פניה של אמי כבר איני זוכרת וגם לא את פניהם של כל אחי ואחיותי."

"האם את חושבת על המשפחה שלך?"

"כן," עניתי, מזכירה לעצמי: לא לבכות! ואכן לא בכיתי. אבל גם לא צחקתי.

"האם את מתגעגעת לאביך ולאימך?" לא, לא אבכה!

"מתי את חושבת עליהם? מתי את מתגעגעת?"

"כשיש לי זמן להתגעגע," עניתי ופרצתי בבכי, כמו כל הנשים שיצאו מכאן לפני.

… בחדר ההמתנה של בניין הביטוח לאומי כבר הפסקתי לבכות והבטתי בשומר שקיבל לידיו את התיק שלי ואולי גם את כל התיקים שהצטברו בשולחנו הקטן.

השומר ראה שבכיתי. מן הסתם כבר הורגל במחזה הזה, של אנשים מבוגרים יוצאים בבכי מחדר הוועדה הרפואית… ניגשתי אליו ושאלתי אותו מה דעתו, כאילו הוא יכול לדעת או לקבוע… "תגיד," פניתי אליו, "יש לי סיכויים לקבל הכרה בנכות? אתה יודע, אדון, מגרמניה לא רציתי לבקש. כאן הסיכוי האחרון שלי לקבל כמה פרוטות לעת זיקנה כקצבת נכות."

השומר הנחמד הקשיב לדברי ואז הזמין אותי להתלוות אליו לפינה, שם פתח את התיק שלי והחל לדפדף בו ולקרוא, מגניב מבטים לצדדים לוודא שאיש אינו רואה. "גברת לייכט," אמר לי, "את בטח תקבלי קצבת נכות. בטוח שתקבלי. את יודעת מדוע? את נשלחת לפסיכיאטר לבדיקה, והוא כותב כאן בבירור שאת לא בסדר. מאד לא בסדר. כלומר, די מופרעת, אולי קצת משוגעת. הוא מציין שצחקת כל זמן הבדיקה… אבל למה את בוכה עכשיו? למה את בוכה??"

בסיטואציה זו בוחרת שרה לפתוח את סיפרה האוטוביוגרפי. האירוע החזק הזה, העומס המהמם בו פורצים אנשים זרים וחסרי עדינות אל עולמה הפרטי, אל אזור אסור של אובדן ואבל שמעולם לא קיבל את העיבוד הראוי לו; המעמד בו תפקודה הנפשי והנורמטיבי שנתון פתאום באיזשהו ספק, העומד בגלוי למבחן חשוף; החוויה הזו הייתה חזקה כל כך, שאותה היא בוחרת לספר, ודרכה היא מעוניינת להעביר את המסר שלה, חזק וחריף, אל העולם.

בחוויה הזו היו גם השאלות שנשאלו, ישירות ובוטות, אל תוך אזורי טראומה בוערת – שאלות שנראה היה שהעולם שמחוץ לשואה אינו יודע להעלות; הרי במשך שנים היא הלכה בתוך אובדן פנימי שקט ואף אחד לא שאל על אבא ואמא, על משפחה שלא הייתה, על חוויות, על מי את מבפנים ואיך את מרגישה; וכשהגיע הזמן פתאום, ושאלות כאלו נשאלות – ישנה תגובה נגדית פנימית שעולה פתאום, כאב שפורץ ושואל – אם אתם מכירים את המושגים האלה; אם אתם יודעים שהיה בעולם אושוויץ, שהשארנו שם משפחה, שישנו אבל עמוק וישנו געגוע, אז איפה הייתם עד עכשיו? למה רק עכשיו אני שומעת מישהו מדבר אלי במילים האלה?

אבל האנשים האלה, שואלי השאלות, אינם נוכחים עבורה גם כעת: הם אנשי מקצוע ששואלים אותה שאלות שהן קיומיות עבורה באופן טכני, הם רוצים לקבל תשובות טכניות; הם נמצאים כאן כדי לחטט באופן בלתי רגיש בחייה ואחר כך להשאיר אותה עם חוויית האובדן והטראומה שהם פתחו מחדש – וללכת;

הסיטואציה העלתה אל השטח התמודדות רגשית עם מצבי טראומה, אובדן ואבל שהיו גם היו אך בתקופה ההיא, אם רצית להסתגל אל העולם, היית צריך להתנהג כאילו התמודדות כזו אינה נוכחת בחייך.

ובשורות אלה היא נותנת מילים שרק היא יכולה לנסח לחוויה החזקה הזו –

פניתי לבקש את חלקי בשילומים אחרי תקופה ארוכה שבה עמדנו, דודי (בעלה, מ.ק.) ואני, בסירובנו לקבל כסף תמורת דם. ניגשתי ברגע האחרון. כל חיי הייתי צריכה להילחם בטירוף, להילחם כדי לקיים חיים נורמליים, למרות הכל, ופתאום נדרשתי להיות משוגעת כדי לקבל פיצויים.

…לכל מי שהיה "שם" יש שריטה. מדוע ובאיזו זכות העמידה אותנו המדינה במבחן? מדוע לא חולק הכסף שווה בשווה בין הניצולים כולם? מדוע אילצו אותנו להוכיח שנגרם לנו נזק? האם רק מי שגברו עליו הטירוף והכאב ראוי לפיצויים?

ולכל הוועדות הרפואיות ולכל הפסיכיאטרים: מה היו צריכים לשאול?

הנה, למשל: על מה את חושבת בלילות כשאת לא ישנה?

אני חושבת כל לילה על הפרידה מאמא שלי באושוויץ, איך לא הלכתי איתה והיא ביקשה כל כך. לפעמים אני לא מאמינה.

לילה, חושך, קר נורא, בכי, צעקות, נביחת כלבים, הרבה אנשי אס אס ונשים, גברים מוזרים לבושי פסים, עגלות בלי סוסים, עייפה, רעבה, צמאה, מלוכלכת. אמא מתרחקת ממני ואני לא רצה לאמא!

אני מצטערת, לפעמים מתחרטת.

ועוד לשאול: מתי חסרה לך אמא?

כל הזמן. כל יום. כל היום. חוסר אמא – זה להיות לבד. סביבי חברות, אנשים, ואני כל הזמן לבד. חוסר אמא זה כמו רעב לנפש.

אמא לא כיוונה אותי, לא לימדה אותי לבשל, לכבס, לטפל בעצמי, לימודים, בחירת מקצוע, נישואים, עם מי להתחתן. אמא לא הובילה אותי ככלה לחופתה, אמא לא החזיקה בידי בשעת לידה, אמא לא טיפלה בנכדים, לא סרגה, לא תפרה…

הילדים רוגזים עלי ועל אבא: למה רק לנו אין סבא וסבתא כמו לכל ילדי טלביה ורק אתם באים לחגיגות בגן, רק אתם, תמיד לבד? אין מסבא וסבתא מתנות יום הולדת, הם אינם בחגיגות בר המצווה לבנים, לא היו בהלוויית בני בכורי.

אמא גם לא רקמה לי מפה לבנה כפי שהבטיחה לי. אמא לא קנתה לי פמוטי כסף להדלקת נרות שבת. אמא לא היתה חולה, אמא לא מתה, לא היתה הלווייה, לא שבעה, ולאמא אין מצבה.

זה הלילה שלי, אדוני הפסיכיאטר.

לשאול: מתי חסר לך אבא?

אבא חסר ביום שישי ושבת, בימי חול ובימי מועד. כל יום וכל לילה.

בליל שבת אחרי התפילה בבית הכנסת נהג אבא לבוא הביתה, לכסות את ראשי במטפחת ולברך אותי… חסרות זמירות שבת, העיניים הכחולות הטובות המחייכות אלי בהמון אהבה, סיפורי התנ"ך, הפירושים, הישיבה על ברכיו והחיבוקים. חסרה אהבה גדולה של אבא נהדר.

הייתי צריכה לקחת כדורי שינה, הרגעה וטשטוש כדי להפסיק לחשוב, להפסיק לכאוב. אבל בחרתי להילחם, בחרתי להיות חזקה. אני פותחת חלון לא מתוך פחד שלא היחנק ולמות, אלא מתוך רצון לנשום את אוויר ירושלים.

עליתי ארצה כדי להבריא, כדי לנשום, כדי להיבנות, כדי לנסות להיות רגילה בין כולם.

ביום – הכל רגיל, כמו כולם. בלילות עולות המחשבות. נכון זה מותר?

…לעולם לא תדעו, לעולם לא תבינו מה אנחנו עוברים.

שרה המדהימה אכן בחרה להילחם, וחזק. הכרתי אותה כאדם אהוב באופן בלתי רגיל, כאשת שיחה מרתקת, שנונה ומלאת שמחת חיים, תמיד במרכזו של מעגל חברתי כלשהו. לו לא היתה כותבת – לא היינו יודעים שכך הרגישה, שעד כדי כך זה נחווה בעולמה הפנימי, הנסתר מעינינו.

אבל היא בחרה לתת לחוויה קול. בחרה לספר מה קורה לה מבפנים, בחרה להשאיר לנו את ההבנה על מה זה להתמודד עם שואה יום אחר יום, לילה לילה, במשך עשרות שנים קדימה משנת 1945. הזיכרון הזה על כל המשמעות והמטען שהוא נושא בתוכו, מעולם לא "עבר לה".

וזו האמת על השואה: סיפור גדול מאד, שממדיו חורגים בהרבה מגבולות שש השנים בהן התרחש. חוויה שהמשיכה כמו מים שקטים בלב כל מי שחווה אותה, בדרך כלל ללא כל קרקע רגשית שתחזיק, ולו במעט; פעמים רבות בתוך אווירה כללית חסרת סובלנות, תובעת להמשיך קדימה בחיי היומיום בלא לעצור, בלא לקבל כתף, בלא לדבר את זה אי פעם עם אדם; חוויה שהמשיכה וחלחלה פעמים רבות כל כך גם הלאה, אל הדורות הבאים שנולדו אל זיכרון לוהט – השותק עצמו לדעת.

אם אנחנו רוצים להבין מהי חוויית ניצול שואה, אנחנו לא יכולים להפריד את שנות השואה מעשרות השנים של סבל נפשי חסר הכרה ציבורית שבאו לאחריה; של משפחות שהתמודדו עם הכאב הצועק בעולם לבדן, יום ועוד יום, תמיד;

מן ההבנה ככה זה היה.

לתיאום הרצאות והדרכות: מירי קרון [email protected] 0548401112