לחזור מהשבי. מה זה אומר?

הושענא רבא. חוויית הרגע עוד קרובה אלינו. גמר החיתום. הטוהר עודו באוויר. לאט לאט, לאחר לילה ארוך מאד, מתוך חלום, עולה בוקר. עולה השחר על גלויה ציורית של יהודים עטופי טליתות ממהרים מפינות הרחוב, בידיהם לולב זקוף. אתרוג. הדסים. וערבות, ועוד ערבות. ארבעת המינים יחד, עם ישראל יחד. הלב נמצא במתחם קליטת החטופים ברעים. במעקב מתי יצאו הרכבים הראשונים. מתי הגיעו לידי הצלב האדום. לידי כוחות צה"ל ברצועה. מתי יגיעו אלינו.

האנשים האלה, השמות האלה שלמדנו להכיר, התמונות האלה, הם הופכים פתאום ברגע אחד לאנשים ממשיים שיוצאים אלינו מן המסוקים; ועם ישראל עומד מלכת. שלום לך, איתן. שלום בר. שלום מקסים. שלום אלקנה. שלום לך, מתן…

וכמה לא פשוט להיות בכמה נקודות מבט בו-זמנית. כמה קשה להחזיק את האושר הזה שאין להכיל, יחד עם ההבנה הוודאית עד כמה מורכב האירוע הזה. כמה מסעיר הוא, כמה חלומי ולא ייאמן אבל באותה נשימה, כמה בוער מבפנים; כמה מתוקשר, כמה דיסקרטי. כמה קרוב לליבנו ועד כמה חייב להיות ממודר, מוגן ורחוק מן העין.

ולדעת, שאור הזרקורים העצום הזה בו נמצאים החטופים השבים כרגע, אינו יכול לספר את הסיפור האמיתי.

הוא לא יכול להעביר אלינו מה זו החוויה, באמת.

הוא בשום אופן לא יכול לתווך לנו-

 מה זה אומר, להיות חטוף ששב מן השבי;

איך זה מרגיש, לקבל הביתה חטוף ששב מן השבי;

מה ההשלכות של, להיות בן. או אישה. או הורים – לחטוף ששב מן השבי.

איך זה נקרא, באותיות הקטנות – את זה, לא נדע. זה כבר אינו הסיפור שלנו. רק עד לכאן, הורשינו להיכנס.

אבל ההבנה שלנו המתפתחת, המושגים שלנו שהתעדכנו, הרבה ויותר מדי, מאפשרים לנו היום להבין, אחרת ולעומק, אנשים אחרים, ששנים חשבנו שאנו מכירים אותם; שאנו יודעים מה עברו; שאנו יודעים ששהו באושוויץ, ברגן בלזן או דכאו, ואולי אפילו  יודעים לספר מה עברו בעל פה "בדיוק במילים שלהם’’…

 אולי היום, מתוך הבנה חדשה, אנחנו יכולים לבוא ולשאול את עצמנו-

זהו?

אותם ניצולי שואה שדיברו איתנו – האם סיפורם הוא אכן כל הסיפור? האם הוא משקף מה עברו? האם הבנו אנו את מה שרצו הם לספר לנו, במילותיהם הפשוטות, הלא יומרניות, עם הקושי להעביר בשפה שבדרך כלל אינה שפת האם, חוויות קשות בכל קנה מידה להבנה ולתיווך גם ככה?

 ובואו נמחק לרגע את מה שאנחנו יודעים. ונסכים לשאול, ברמת הבנה אחרת, ממקום של מודעות איכותית יותר, מורכבת יותר –

מה זה אומר, לשוב לחיים ממחנה ריכוז?

בואו נדבר על זה.

 ניצולי שואה רבים התקשו להעביר בקולם שלהם את החווייה המהממת, ובעיקר את מה שעשתה להם מבפנים, של לשוב לחיים ממחנה ריכוז – דווקא בשל העוצמה של הארוע הזה, בשל הצורך למצוא מילים לחוויה מורכבת וחזקה מדי. לכן המעטים שכתבו מה עברו אז, מנקודת מבט שאיננה רק סיפור העובדות ההיסטוריות ברצף כרונולוגי, יכולים לתת לנו תמונה אותנטית מאין כמוה. ביומן הזכרונות של סטלה, אישה בשנות ה40 ששוחררה ממחנה ברגן בלזן, מצאתי תיאור קצר, תמציתי ונאמן לאירועים, ומנקודת מבט של אישה אינטליגנטית, רהוטה ובוגרת, שהיתה לה היכולת לתמלל את מה שלרבים מאד מניצולי המחנות נותר מחוץ לשפה. 

  האם נרדמתי? – כותבת סטלה. היא נמצאת בצריף המרפאה בברגן בלזן, מתאוששת מטיפוס.יודעת שהצבא הבריטי עומד להגיע ולשחרר את המחנה. הרשרוש של דלתות נפתחות העיר אותי. על מפתן הדלת עומד צעיר ענק עם כובע סער ופס על זרועו, שתי עיניים כחולות עמוקות זורחות אלי ובקול שקט ורגוע הוא קורא לי: "הלו, מה אני יכול לעשות בשבילך?" אני זוכרת בדיוק שאז לא היה לי מושג מי עומד לפני. לא הייתי בכלל סקרנית, לא רציתי לדעת. הייתה לי רק הרגשה שבפעם הראשונה מאז כמה מאות שנים היה כאן איש שרצה לעזור לי.

הקטע הזה משקף קודם כל את ההתרוקנות הטוטאלית ממשאבים. אין לך כבר שום דבר – לא כוח פיזי ולא אנרגיה נפשית, לא תמיכה משפחתית  וגם לא סיבה לחכות לאנשי הצבא הבריטי. הכל כבר נגמר ומת לפני שהם באו. כעת לא נותר כבר דבר לקוות אליו, לחכות לו או לקום למענו.

הדבר השני החזק הוא הלם המעבר מחיים בהם אתה צריך לשרוד כאשר אתה נתון באופן מוחלט בידיהם של אנשי סמכות שהיא כולה רוע, והם שואפים להרע לך – לעולם בו קיים גם טוב אנושי, חמלה ואיכפתיות.  היא לא זוכרת שקיים דבר כזה – "מאות שנים" מפרידות בין המקום בו היא נמצאת לבין זיכרון פשוט של אנשים טובים.

האם הייתי חסרת הכרה? אני כבר לא יודעת. המחשבה האחרונה שלי היתה: "אלוקים, סוף סוף מותר לי להיות חלשה ולהשאר חלשה, מבלי לחשוש למכות". פקחתי את עיני, זה לא היה רק חלום, הגיבור הצעיר עם כובע הסער שלו עומד לפני, הזרועות שלו עמוסות בקופסאות שימורים שאותן הוא מגיש אלי…

אני מסתכלת, מול המבט שלו, יש לו דמעות בעיניו הכחולות. מדוע הוא עצוב? אני עייפה ומאושרת מכדי לשאול שאלות. אז אני שומעת אותו ממלמל: "זו הייתה יכולה להיות אחותי, זה יכול היה לפגוע בכל אחד מאיתנו". לפי המבט שלו, אני מבינה שהמראה שלי איום ונורא, שאני נראית לאנשים נורמליים כמו משהו מעולם אחר.

בהמשך, תוך שיבה לפעילות אינטנסיבית ציבורית, היא מתארת תחושה של ריק רגשי:

חיי הרגש שלי השתנו, מבפנים אני קרה ושוררת בי ריקנות. פער עצום שורר ביני לבין כל האנשים הנורמליים שחיו חיי יום יום פחות או יותר רגילים בשנים האחרונות האלה. הרי הייתי זמן ארוך מדי בעבר השני. שום דבר אינו קרוב אלי, אינני פוחדת עוד. אני גם לא מתרגשת משום דבר. יש לי הרגשה כאילו נשרפתי מבפנים. האם זה ישתנה, הרי אני לא כמו כל האחרים, האם אוכל שם, בחוץ, למצוא את מקומי?

הטקסט הזה מהדהד ממש את שרשרת הדרמות הטראגית שעברה האישה הזו במהלך המלחמה, כשכל מסכת חייה עד לשיחרור היא רצף בלתי פוסק של חוויות אימה שמתרחשות פתאום, ללא אפשרות להיערך, ללא מרווח נשימה – וזה בדיוק אחד המאפיינים החזקים גם לתיאור חייו של אדם השבוי בידי טרוריסטים. האישה הזו לא נראית כמו שהיא כותבת – היא אישה פעילה ודומיננטית, אחות ראשית במרפאה במחנה העקורים של ברגן בלזן. ועדיין עם כל הפעילות הצפופה שלה – כך היא מרגישה, כשהיא מגדירה זאת באופן הפשוט ביותר: "כאילו נשרפתי מבפנים"; העולם ההוא בו חיה פעם לפני המבול אינו העולם שלה עוד, היא עברה הרבה כל כך, עד שהיא חשה כיצור אחר, מכוכב לכת אחר מחוץ לעולם ההוא של פעם, שמרחק שנות אור מפריד אותה ממנו; שאין חיבור בינה לבין האנשים שחיים בו; היא שהתה תקופה ארוכה מדי ב’'עבר השני". איך מרגיש לה אם כן, העולם ’’האמיתי’’ שלה, מן "העבר השני" ההוא? בקטעים קצרים היא מקרבת אותנו אל החווייה האחרת הזאת:

הניסיון שלי עם בני אדם גורם לי לחשוד בכל אחד. (…) אני תופסת את עצמי שוב מתארת לעצמי איך ייראו אנשים כה חביבים (מתנדבים מבחוץ שבאו לעזור במחנה העקורים. מ.ק.) בתור אסירים. אני מקווה שלא השתגעתי. לי נדמה כאילו כל אדם יש עליו מסיכה. מה נשאר כשמסירים את המסיכה? ראיתי כל כך הרבה… ללא מסיכה.

בקטע הזה, באופן מודע וחשוף היא מביאה את השבר שחוותה מול "קבוצת השווים" שלה במחנה הריכוז – אסירי מחנה; את חוויית החיים בקירבה פיזית לאנשים, נורמטיביים ומכובדים, שכוחם הנפשי, כבודם העצמי וערכיהם המוסריים לא עמדו להם כאשר נזרקו אל חוויה מפרקת כל כך של חיים במחנה ריכוז, שנבנה מתוך מטרה למוטט את צורת האדם שבאסיר. ההבנה עד כמה קטן יכול להיות אדם, כשמופעלים עליו לחצי קיצון כאלה. הסטרס הנפשי, רק מעצם הפגישה הממשית בשבר אנושי עמוק כל כך. והקושי הרגשי לחיות איתם בכפיפה אחת תחת אותה ההגדרה, להיקרא עוד אחת  מן הקבוצה הזאת,  גם אם את כן מצליחה לשמור על עצמך, גם אם ההידרדרות הזאת, האנושית והמוסרית, לא קרתה לך.

מעבר לזה, כאשר אנחנו מדברים על שיחרור ממחנה ריכוז – ההבנה הבסיסית צריכה להתחיל מכך שחוויה כזו היא המפרקת מכל, חוויה מתמשכת בה עבר אדם מתקפה בלתי פוסקת על חייו, על חירותו, והרבה יותר מכך: על כבודו העצמי, על צלם האדם שבו ועל ערכיו המוסריים. המקרה של סטלה עוסק באישה חזקה במיוחד ששרדה עם עוצמה אישית ומוסרית וגם עם נתונים טבעיים את השנים הללו; אבל האופן בו חוו רבים אחרים את מחנות הריכוז הוא השבר מול דמותם שלהם, מול עצמי מפורק, שעבר התעללות שאין דומה לה.

היא מתארת בהמשך את חזרתה, במקרה שלה, לצרפת, שם פוגשת מכרים:

רבים מאד שאלו לגורלם של קרובים… היה זה מבצע קשה לעצבים תמיד לומר שאין לי עוד שמות בזיכרון, כי "שם" לא היו לנו שמות אלא מספרים ללא שם.יוצאים מן הכלל היו רק אלה שאותם הכרתי עוד קודם. מה אני יכולה לספר עליהם, על הקרובים שלהם שבאמת ראיתי אותם ויודעת מה עלה בגורלם?

שאלות נשאלו, אך הרבה מחשבות לא הובעו במילים, אותן אני מנחשת… "איך זה שאת כאן? מדוע לא בעלי, אחותי, אמי? הדוד שלי, הדודה שלי?’’ מה עלי לומר להם? האם עלי לספר כיצד נורא ואיום וקשה היה להיות "שם"? (ש)המילה "שם" לא היתה מילה מן העולם הזה אלא בחזיון תעתועים, ושאני ניצלתי בעזרת מאה או אלף ניסים ונפלאות וכך יכולתי לשרוד? שוב ושוב אני רואה את אותן השאלות במבט העצוב הזה: "למה דווקא את?" האם עלי להגיד להם כי הצעירים והיפים ביותר, בדיוק כמו הזקנים והחולים,נהרגו, שהם היו גיבורים, מה שנכון במאת האחוזים, שהם רצו לחיות, אך האומץ שלהם לא עזר להם כנגד הרוצחים האלה. האם זה ינחם אותם? הם רואים אותי ועוד כמה שנשארו בחיים. מדוע דווקא אנחנו? התכניות שלי לספר לאנשים על "מה היה שם" התנדפו. אספתי את הרשימות שלי, אני עוד כותבת זכרונות. אבל זה הכל עוד (לא) ליום ולזמן הזה, אולי מאוחר יותר, הרבה יותר מאוחר…

המפגש עם אנשים מן הציוויליזציה, שלא עברו את שעברה היא, אך השאירו שם אנשים שלא ישובו, מעמת אותה בחריפות עם אשמת הניצול שקיימת בה, עם השאלה שהיא שואלת את עצמה שוב ושוב, כאחת שראתה מוות בקנה מידה טוטאלי כל כך- למה דווקא אני?

ומעבר לזה, משאיר אותה, אישה אינטליגנטית ורהוטה, חסרת מילים. היא לא מצליחה להעביר את החווייה הלאה, היא לא מוצאת את הגשר המנטלי והמילולי להגיע דרכו אל האנשים האלה שמכירים אותה אבל נותרו בעולם נורמלי, אינה מצליחה בשום אופן למצוא את הדרך להעביר את החוויה המהממת שבתוכה אל העולם. התוצאה: "התכניות שלי לספר לאנשים על "מה היה שם" התנדפו; אספתי את הזכרונות שלי"… היא מרפה מן הניסיון לספר. סיפורה נכתב עבור זמן אחר, אי שם בעתיד בו התנאים יבשילו ויהיה ניתן לחבר בינו לבין אותם אנשים שכרגע אין אפשרות מנטלית למסור להם את חוויית מחנה הריכוז.

הנקודות הללו הן מעט מן החוויה של אדם שעבר כליאה מתמשכת במקום בו הטרור הוא דרך חיים, במקום שמעוניין בכוונת מכוון לפרק אותו – רוחנית, נפשית ופיזית.

התוצאות המיידיות והטבעיות שהוא נושא בתוכו הן לא רק הרעב, הפירוק הפיזי, האובדן הנורא והכאב הרגשי שחווה בשנים אלה; הן משליכות גם על החיים שאחר כך. הן מביאות לקושי העצום שלו למצוא את דרכו חזרה אל העולם ה"נורמלי" ואל האנשים החיים בו; את התחושה שאין בנמצא המילים המתאימות על מנת לשתף את האנשים שלא היו "שם" – במציאות שלא נבראה עבורה שפה. את ההתמודדות של לשוב ולחיות בעולם שלא תמיד ידע ובוודאי שלא היו לו המשאבים שיש לנו היום, כדי לחכות לגיבורים השותקים האלה עם מעטפת שפותחה באהבה תוך ניסיון מקסימלי לענות על הצרכים ולרפא, במידת האפשר.

חלקנו מכירים אותם. מכירים את סיפורם שסופר, פעמים רבות כל כך, באופן שבלוני ובאותן המילים,

מילים שבאו לנסות להעביר מעט, לתווך לנו משהו מן החוויה הגדולה מדי שבתוך עולמם – שעבורה אין מילים; סיפור חיים שבמידה כה רבה עיצב את מי שהפכו הם להיות, כמו את ילדיהם, והותיר גם עקבות; ואולי הייתה בהם, בעת שדיברו אלינו, התקווה שנתבונן בסיפור הזה ונמצא את הכאב. ונדע להקשיב גם למה שלא נאמר. ולרגע, במבט מלא, באופן עמוק –

נראה אותם.

לתיאום הרצאות והדרכות: מירי קרון [email protected] 0548401112

לתיאום מסירת עדויות מול יד ושם: 02-6443888 [email protected]