שעת ערב מאוחרת. אני על האוטובוס, בירושלים. מהחלון, אני רואה לפתע מודעת אבל. השם מוכר לי… אני מסתכלת שוב. מספיקה לקרוא בחושך, רגע לפני שהשם נעלם לי בעיקול הדרך: רחל הופמן.
ראיינתי אותה… בשנה שעברה.
הריאיון חוזר אלי. סלון אברכי טיפוסי. מואפל מעט. אפילו את התפוחים אני זוכרת.
ויותר מכל, זוכרת את העדות…
רחל היתה ילדה בת חמש עשרה כשהחל הכל. זו עדות משמעותית. היא זוכרת. היא מבינה.
אבל לא היה דיבור כמעט, בעדות ההיא.
היתה שתיקה…
חלקים שלמים של זיכרון טראומטי מחוק לגמרי.
ואחר כך, משפט אחד. שחזר על עצמו ברצינות תהומית:
מאוטהאוזן, אני לא יכולה להסביר לך; זה נכנס בנשמה שלי—
בלי יכולת לומר יותר, ולא היה צורך לומר יותר.
זה נכנס גם, לנשמה שלנו.
היא הייתה אישה וורבלית, אגב, ואינטליגנטית מאד, והקול חזר לה, כשתיארה את חייה החל מסיום המלחמה והלאה. לדבר על השואה, זה היה משהו אחר; עבור השואה חסרו המילים, יכולת הביטוי היתה שם כמו בשיתוק. עבור השואה היה המשפט ההוא.
ועכשיו, מודעת אבל.
יחד עם העבודה שלנו, הולך גם אובדן. לא בקול, לא מורגש, כן מלווה בשתיקה.
לאט לאט נפרדים לדרכם אנשים שראיינתי, וסרט העדות שלנו נשאר אבל בהווה, בקולם שלהם, על כורסא מולנו- הם לא ידברו יותר.
שורדי שואה שישבו איתנו במחלקת הדרכה, שתו איתנו קפה עם סוכר ודיברו על נכדים, חדשות, ערכים ופוליטיקה, שיחות פשוטות, סתמיות של יום יום. וצחקנו. והחלפנו בדיחות. ומתכונים, אפילו.
אבל אחרי השיחות והצחוקים הקטנים, וכוסות הקפה שזרקנו לפח, קמנו יחד והלכנו לאולם. ומול עשרות וגם מאות תלמידים הם סיפרו עוד פעם, סיפור שואה אישי. ואת המשפט הזה, שנאמר בכל כך הרבה וריאציות, בסוף העדות או בתחילתה, שמענו אנחנו, שוב ושוב ושוב:
–”באנו לספר לכם את הסיפור שלנו היום, כדי שאתם תספרו אותו אחרינו, כשאנחנו כבר לא נהיה פה”———
מ-2015 אני כאן והדמויות שלנו, ניצולי השואה שבאים אלינו ומספרים את סיפורם, מדברים את השואה בשפתם שלהם – הולכים ומתמעטים.
הם היו חלק בלתי נפרד מהמחלקה.
לפעמים אני עוד רואה כל אחד מהם, בתנוחה אופיינית.
את אשר אוד, ניצול השואה הראשון שראיתי ביד ושם, מביט בי בחיוך עמוק, מרים אצבע למעלה ואומר לי, ’’אני מרגיש, שמן השמים מחזיקים אותי’’;
את אריאלה פאלאס האהובה, כוכבת קהל של ממש, תמיד באמצע לדבר עם מישהו, לתאר משהו, קולה מלא עניין וצבע; יושבת איתי יחד, אחרי הפסקה ארוכה של טיפול רפואי – ’’זהו, אני אחרי זה’’, היא אומרת לי. מרגישה בריאה. אנחנו אוכלות יחד ארוחת בוקר. זה הזיכרון האחרון שלי איתה. זמן קצר לאחר מכן חלתה שוב. ליד ושם, כבר לא הגיעה יותר.
את אפרים מול הבלתי נשכח, בחליפה וכובע, עם חיוכו העדין, המאיר; הולך עם התיק השחור ביד, מברך לשלום. אפרים שאהב לדבר אמונה. אפרים הילד, שניצל יחיד ממוסד ילדים יהודי כי היה ’’הילד הכי חמוד במחלקה’’. הוא הוצא בזמן ע’’י משפחה יהודית מאמצת, שרד את המלחמה, והקסם האישי, הלך איתו. אפרים שהיה אמור להשתתף בפתיחת אירועי יום השואה והתמוטט במהלך מפגש ההכנה המקדים… ולא חזר אלינו עוד.
את שמעון, ישוב ליד השולחן בשתיקה מהורהרת. מורה נצחי למתמטיקה וסטטיסטיקה, מעולם לא יצא לפנסיה. התלמידים וההוראה היו אהבת חייו. שמעון שאיבד את רוב משפחתו בשואה ועלה לארץ מברית המועצות, הקים משפחה ואיבד לימים את בנו ממחלה, שמעון שהתעקש לתפקד למרות הכל, להגיע יום יום לתיכון בו לימד כדי להמשיך בחיים, הזיכרון שלי משמעון, יושב ומסביר לי את סוד הקשר שלו אל הנוער של היום – שהוא רואה בהם את אחיו ואחותו שאיבד בשנים ההן; שלעולם שינן לתלמידיו עד כמה הם טובים, עד כמה הוא גאה בהם; שיש להם כתובת לכל מצוקה: אתם יודעים את הטלפון שלי – אפשר תמיד להתקשר לכל שאלה במתמטיקה, ואם אין שאלות, אז לספר מה שלומכם—–
את שרה שלי, האחת והיחידה, שרה שראתה בי משהו מעצמה פעם, בבית האורתודוקסי ממנו באה. אני זוכרת אותה נכנסת אלינו. מסביבה תמיד מעגל שיח ערני וצעיר. ומחויך. שרה שלי השובבה שאני זוכרת אותה עוצרת באמצע דבריה כשנכנסתי לאולם בו דיברה יום אחד, מחכה עם הקהל שאתיישב, ומפריחה נשיקה;
משה ברט שהיה בא ומספר את סיפורו ושר. ומתבדח גם כן עם קהל התלמידים הנדהם, הצוחק. מברך אותנו לשלום במסדרון הארוך, מחייך תמיד.
שיינדי מילר שזכורה לציבור ענק של בנות ונשים שלנו. עם סיפורה יוצא הדופן על יום כיפור. מרשימה תמיד, בשילוב צבעים מדויק ושרשרת תואמת, עם בדיחות שרק היא יכולה היתה לספר. וואי כמה צחוק היה איתם יחד. אני כל הזמן כותבת את המילה הזו. כל אחד מהם, וההומור שלו….
לפני תקופה לא ארוכה חזרתי עם קבוצה מסיור. נכנסתי לבניין בית הספר של יד ושם ובפתח ראיתי יושבת, את ברט. ברט שהוסתרה כילדה בצרפת, נעימה ומחייכת, הגיעה הרבה לדבר עם תלמידים. אמרנו שלום. חייכנו. כמה שבועות אחר כך, נתקלתי במודעת האבל. גם ברט לא תבוא אלינו עוד…
הם לא יבואו, אבל דמותם נשארה איתי, בתוכי, נשארה עם כל תלמיד שהיה כאן ושמע אותם. לאנשים האלה היו תלמידים, שעם הפרעות הקשב, ים החטיפים, הבקשות להפסקה ועול בחינות הבגרות – הקשיבו, ונתנו גם לב; שלקחו את הצוואה הזו איתם ברצינות תהומית; אני זוכרת קבוצה שאמרה לי, במילים האלה – אנחנו אלה שנושאים את נטל הזיכרון…
הם נשארו עם תלמידות שדיברו איתי על חווייתן שלהן מול עולמם של ניצולי השואה. הן ידעו לשים אצבע על הכאב של האנשים האלה. ידעו לומר מה חסר לסבא, לסבתא, לשכנה ניצולת השואה שהכירו, חסר שפעמים רבות נכח, הן הרגישו; הבינו שהוא לא התמלא עם השנים. והן ידעו לומר את זה. והיו באמפתיה לכאב.
וידעו גם להיות כאן, עם ניצולי השואה שבאו לתת בפניהם עדות אישית, לתת נוכחות רגשית, לחבק.
עשר שנים אני ביד ושם ושומעת את המשפט, עוד מעט שורדי שואה לא יהיו לנו יותר. מאגר העדויות העצום בארץ ובעולם הוקם עבור היום הזה. ארכיונים שלמים מתוחזקים עבור המטרה הזו; אבל ההבנה שבאמת אנחנו רגע אחד מעידן כזה- מורגשת פתאום אחרת. כשאני עומדת מול כסאות ריקים ויותר מדי זכרונות מאנשים שישבו איתנו כאן בחדר ופתאום נשארנו רק אנחנו לספר בקולנו שלנו את הסיפור ששמענו מכלי ראשון אבל הילדים שלנו כבר לא, אני פתאום מבינה שזה באמת.
הנושא הזה של שעון החול שהולך ואוזל לנו, מביא לי תמיד את הזיכרון של רבקה.
רבקה היתה אישה חזקה ודומיננטית, בת מעל תשעים. את מתן העדות יזמה בעצמה. כשישבתי מולה בראיון, חשתי שיושבת מולי מנהלת. היא ניהלה אותי, ניהלה את שרית הצלמת, וידאה מה אכתוב במחברת אצלי. רבקה שעברה את הסלקציה מול ד’’ר מנגלה פעם, פעמיים ושלוש, וידעה להעביר את זה חי וצבעוני בזיכרון מדויק ורהוט. סיפורה היה ארוך, חשוב ומורכב ואנו רצינו לתאם ראיון המשך – עדויות ארוכות ומשמעותיות כאלה נמשכות בדרך כלל לפחות פעמיים – אבל רבקה סירבה בתוקף: היא רצתה לספר הכל היום. התעקשה שלא נבוא עוד פעם: היא התחילה היום ותסיים את העדות כאן ועכשיו. זה היה בנפשה ואנחנו קיבלנו.. וישבנו איתה, בראיון שנמשך כחמש שעות רצופות… בלי לדעת למה עשינו את זה.
אחרי חודש, קיבלתי את התשובה.
רבקה כבר לא היתה איתנו.
היא הרגישה את הדחיפות. היא ידעה שהיא רוצה לספר עכשיו… היא רצתה להספיק.
בסיפור הזה של עדויות ניצולי שואה אין לנו מחר. יש רק היום. עדיין חיים איתנו אנשים שמעולם לא נתנו עדות.
וישנן עדויות של פעם שניה:
אלה באות בעקבות פניותיהם של אנשים שנתנו עדות בעבר והיום באים ורוצים לתת עדות עוד פעם. ובכפוף לקריטריונים מסויימים, בקשתם לעיתים התקבלה. והסיבה בעיני לצורך שלהם לתת עדות חדשה, מדהימה:
הם דיברו בעבר, אך מעולם לא סיפרו את הסיפור שלהם.
והמשפט הקריטי הזה מביא אותנו רגע אחורה, אל עשרות שנים שבהם האדם היה חשוב הרבה פחות מהאג’נדה.
החברה רצתה להנציח את השואה בדרכה, לפי נרטיבים מסויימים, ’’שווים’’ יותר, מוערכים יותר, שרק להם היה מקום בשיח הציבורי; וניצולי השואה נדרשו להתאים את עצמם. העדויות ניתנו לפי נרטיבים שהמראיינים העדיפו לקבל, או שהניצול סבר שהם מעוניינים לשמוע. האנשים האלה שעברו כאב ברמה גבוהה כל כך, נדרשו שוב ושוב, לצנזר. להעלים. להשתיק את החווייה הפנימית שלהם, לשתוק במשך שנים את מי שהם.
היום, הם רוצים להספיק לדבר.
אנו יודעים עובדתית שהיום העדויות נקיות יותר, גלויות, מצונזרות פחות, באות פחות לרצות… היום אנחנו מקבלים עדויות שדומות יותר לעדויות שואה שנאמרו ב-1945, כשאנשים באו ודיברו את האמת שלהם, לפני שחוו את סטירת הלחי החברתית הראשונה שהביאה אותם לעיתים לשתיקה בת עשרות שנים; עדויות של פעם אחרונה…
אנשים שכבר לא נדרשים לספר את הסיפור שאנחנו רוצים לשמוע.
אנשים שסוף סוף קיבלו את הרשות לספר את סיפורם שלהם, סיפור שהגיע זמנו להישמע.
סיפור שאיש לא ינסה לעצב מחדש.
סיפור ששווה בעצם היותו, כי הם שווים עבורנו בעצם היותם.
אם אתם מכירים אותם.
ואם יש בהם הרצון להספיק ולעשות את זה –
אנחנו פה, עבורם.
עבורנו.
והיום.
—
לתיאום הרצאות והדרכות: מירי קרון [email protected] 0548401112
לתיאום מסירת עדויות מול יד ושם: 02-6443888 [email protected]
אני יודעת שיש דור ראשון ושני ואני בכלל מצד אחד שלישי ומהשני רבעי, בכל זאת שהייתי קטנה באתי לאמא שלי ואמרתי לה 'אמא אני גלגול של משהי שהייתה בשואה, לא זוכרת מה היא ענתה לי, ברור לי שהמשפט שאמרתי בא מהזדהות חזקה שלי למה שקרה שם, בראש שלי חשבתי שאין סיכוי שלא הייתי שם אם אני מרגישה כל כך חזק כל מה שקשור לשואה.
אני מרגישה שאסור לנו לשכוח כי אם נשכח מה יהיה עם הסבל שהבסים שלנו עברו?!
נוגע! מטלטל! מדמיע!!!
מטלטל
מירי יקרה!
תוכלי להסביר יותר על העניין הזה שיש עדויות שהעדיפו לא להיאמר?
את מי רצו לרצות?
מה לא היה מספיק טוב כדי שיוכל להיות מסופר?
מאד מעניין אותי
השנים הראשונות אחרי המלחמה, אפשר לומר אפילו העשורים הראשונים. היו שונים מאוד מהיום
הציבור הישראלי היה עסוק בהקמת מדינה, בהתרוממות הרוח מול העולם. בתחושה של ניצחון.
לא היה הרבה דיבורים אז על השואה. ומה שכן – היו רק סיפורי גבורה. סיפורי עוז והתקוממות מול הנאצים.
סיפורים כמו מרד גטו וורשא. סיפורי פרטיזנים. סיפורי אומץ מעוררי השראה.
לא היתה הכלה לסיפורי חולשה, רעב, סבל, רדיפה, חוסר אונים… אפילו גבורה רוחנית לא התקבלה בהבנה.
אז זה מה שהניצולים סיפרו, רק סיפורים פוטוגנים. ומי שלא היה לו כאלו שתק… למה לו לספר ולקבל בוז על ש"נכנע"? חסר לו סבל בחייו?
אפשר לומר שהפעם הראשונה שדיברו על הזוועות כאן בארץ היה במשפט איכמן. אז הסכר נפרץ. ומאז בהדרגה נכנסה המודעות לשמוע את הסיפור האישי של כל אחד, על הרגשות והסיוטים שנותרו.
למעשה זה בעוד דברים קורה. תחשבי בעצמך האם לפני כמה עשרות שנים היה שיח רחב כ"כ על חולשות כמו שיש היום. הרי אפילו נכויות הסתירו לעיתים קרובות…
יעל יקרה,
השאלה שלך משמעותית מאד, ואני רואה שרות (אלופה את:)) כבר ענתה עליה!
אני אוסיף מעט, בעז"ה מתכוונת לכתוב על הנושא הזה בהמשך, גם בזכותך:)
אני מצטרפת לרות, יש כאן סיפור חזק מאד של נרטיבים ששלטו בחברה הישראלית (והרבה פחות בציבור שלנו!!) לאחר השואה ומדובר באמת בתקופה ארוכה ומשמעותית – זה לא רק שלא היתה הכלה לסיפורי חולשה, אלא היתה ביקורת, לא מרומזת אלא גלויה ומדוברת, ניצולי השואה הואשמו בכך ש"הלכו כצאן לטבח" ולא התנגדו באופן צבאי, פעיל ואקטיבי בדומה לסיפורי הגבורה ההרואיים שהגיעו מגטו ורשה – על המרד ועל לחימת אנשי המחתרת, או על מעשי הפרטיזנים, טענה שנבעה משילוב של בורות מוחלטת, חוסר ידיעה וחוסר הבנת השואה- והיא בהחלט לא יכולה היתה להיות מובנת לאנשים ממרחק זמן קצר כל כך. הביקורת, גרמה לניצולי השואה, חלשים, בודדים ופגיעים, לשתוק, ובאמת כפי שכתבת רות המפגש הראשון המתוקשר של הציבור הישראלי עם עדות אישית של ניצולי שואה, ובכמות, היה במשפט אייכמן. אז חדרה הבנה אחרת, מורכבת ואיכותית יותר, של מה קרה בשואה ומה זה להיות ניצול שואה, ועדיין היתה ארוכה הדרך.
אבל זה לא נושא יחיד שגרם לניצולים לצנזר עדויות מראש.
במהלך השואה נחשפו אנשים למצבי קיצון שהביאו לדילמות איומות. ולתחושות אשמה, החמצה וכעס נורא שחשו כלפי עצמם וכלפי אחרים עם השנים. האם לספר? האם תכיל החברה סיפורי התמודדות כאלה?
ןמצד שני, האם לכסות הכל? האם לספר סיפור "נקי" שלא מתחיל להעביר את עומק הטרגדיה??
או דוגמה נוספת, כתבתי כאן עליה בעבר, של ניצולים שסיפור השואה שלהם לא קיבל "אישור" חברתי כסיפור שואה. יוצאי רומניה למשל, שלא נשלחו למחנות השמדה אבל חלקם עברו את האימה של טרנסניסטריה, וסיפורם במשך תקופה ארוכה פשוט לא התקבל כי לא תאם את הנרטיב של אושוויץ.
ואלה דוגמאות…
בעז"ה אני רוצה לכתוב על הנושא בהמשך.
תודה על השאלה, עמוקה ומשמעותית!
אני כל כך אוהבת את הכתיבה שלך
וכל פעם מחדש מצטערת שסבתא שלי כבר לא כאן
דווקא שמעתי אותה המון, ואפילו פעם אחת הלכתי איתה ליד ושם להרצאה שהיא מסרה
אבל היא חסרה לי, ממש
אני אוהבת את מה שכתבת עכשיו, על האנשים שכבר נתנו עדות, אבל צינזרו ממנה חלקים בגלל הסביבה, כל כך עצוב היחס שהם קיבלו כאן אחרי המלחמה, וכל כך מדהים איך שהם פשוט הצליחו להתמודד עם זה לבד, בלי הכלה ובלי שירות פסיכולוגי צמוד. יצאו (טוב, לא כולם…) בריאים בנפשם והקימו משפחות…
רות יקרה,
את נוגעת בנושא שכבר נכתב עליו כאן מספר פעמים, ובעיני הוא נושא לוהט.
המקום של ניצולים שעברו שבר חסר תקדים, וממציאות של חורבן מוחלט ניסו לשוב לחיים- פעמים רבות בארץ חדשה, עם שפה ומנטליות חדשות, כשאין שום תשתית פסיכולוגית, חברתית ומדינית שערוכה לקבל אותם, הוא המשך של האירוע הזה. אנשים שעברו שואה ונדרשו לאסוף את עצמם ולהמשיך כי לא היה מישהו שיבוא ויאסוף. אנשים שנדרשו לעבוד קשה כדי להתקבל כחלק מן החברה, אנשים שקיבלו את המסר שהטראומה שחוו היא כתם(!!); ששנים היו צריכים לחכות כדי לקבל את המקום המגיע להם. וזה מעט מדי, ומאוחר מדי.
ושוב, הם אכן הצליחו להתמודד עם זה לבד במקרים רבים באופן מרשים ומעורר התפעלות עמוקה ומזמין לימוד שלנו!
אבל מהו המחיר, שחלקם שילמו בדרך?
מה יספרו לנו על כך בני הדור השני…?
כמה דורות שילמו ברווחתם הנפשית לא רק על השואה עצמה שחוו ההורים, אלא גם על החיבוק ההוא, המעטפת ההיא שלא הייתה לאחר שהאירוע עצמו כבר הסתיים- אנחנו רואים את הנושא הזה עולה לאורך השנים; אנשים באים, זה יושב להם על הלב, הם מביאים את הנושאים האלה. מטבע הדברים מי שיותר עוסק בהשלכות האלה- הרגשיות/נפשיות לנושא השואה זה השדה הפסיכולוגי,(גם הסיפרותי) ויש על זה סיפרות מחקרית שמתעדכנת כל הזמן.
זה נושא שמעניין אותנו ונוגע לנו גם היום, עכשווי, חשוב ורלוונטי. תודה על שהעלית אותו.
וואו, מרגש עד דמעות!!!
וואו ממש מדהים!
הכתיבה שלך כל כך מדהימה.
בנודע לבדיחות וההומור שהיה לך עם הניצולים, אחד הדברים שהכי מפריעים לי לשמוע זה בדיחות שואה, הקלות שבה אנשים יכולים לצחוק על המושג הזה מטלטלת אותי
בתור דור שלישי לניצולים, משתי הצדדים הסבים היו נשואים ואיבדו ילדים ונישאו שוב אחרי, כך שאיבדתי משפחה ענפה וענקית ואפילו 8 דודים ראשונים, נשארנו כמעט בלי קרובים.
אני רואה בסביבה אנשים שלא קרובים נושא, שהיו בארץ ולא איבדו משפחה, ממש מתבדחים על הנושא וזה כל כך כואב כל פעם הזילות הזה.
שלא תביני אותי לא נכון, אני בעד הומור ושמחת חיים, אבל לא יודעת איך זה משתלב עם השואה.
אני אשמח אם תכתבי על זה, אם יצא לך גם להתיקל בזה.
ואגב, ככל פעם שאני קוראת אותך עושה לי חשק לראות את העדויות האלו.
האם העדויות האלו של יד ושם זמינות לציבור לצפיה?
או שזה רק למי שמגיע למקום יכול לראות אותם?
אם לא דרך יד ושם, ידוע לך איפה אפשר באינטרנט לראות עדויות של ניצולים?
בדיוק גם אני הרגשתי רצון לצפות בעדויות
אשמח לדעת אם אפשרי באינטרנט
מה שהיא התכוונה להומור של הניצולים, זה הומור פנימי תוצרת עצמם
יש בהחלט ניצולים שגיסו לעזרתם הומור שחור וציני, וזה סייע להם לשרוד נפשית
קשה לפעמים לשמוע את ההומור הזה, קשה להבין איך צוחקים על מחנות ורעב. אבל אם הם אלו שהמציאו את הבדיחות – מי אנחנו שנעצור אותם?
אם תקראי את "הרוח שגברה על הדרקון" נניח, תראי בין השורות הרבה הומור ציני שהיה ביניהם גם שם בתוך הסבל. וזה מדהים עד כמה נפש האדם מסוגלת לצחוק תמיד.
לא דיברתי על הומור של הניצולים עצמם
כל אחד ששרד הוא גיבור ודמות מעוררת השראה
ואם זאת הדרך שהוא בחר בה בשביל להתמודד ולהגן על עצמו – זה הכי מובן בעולם
התכוונתי לבדיחות שואה שמזלזלות ומורידות מערך הנושא (לא מהסוג שהניצולים בעצמם מספרים)
בד"כ בדיחות שלא מסופרות אפילו על ידי צאצאים של ניצולים
אלא אנשים שלא מספיק מחוברים להיקף הנורא, לזוועות ולאובדן שהיה שם
ומרשים לעצמם לזלזל
שני את צודקת ממש.
אבל תנסי שניה להיכנס למקום שלהם, את לא היית שם, וכמו שהם לא היו במקום שלך, שכואב לך הבדיחות המזלזלות,
את לא יכולה להבין את החוסר הבנה שלהם…
רות יקרה, נחמה יקרה.
קודם כל אענה על השאלה המשותפת לשתיכן.
ככל שאני יודעת, מטרת יד ושם היא להנגיש לקהל הרחב יותר ויותר עדויות.
חק מן העדויות הקיימות באתר יד ושם או שהועלו ליוטיוב הן מקוצרות, מעין קטעים נבחרים(הרבה יותר קל להקשיב לסירטונים קצרים כאלה)
אך עדויות רבות מועלות כל העת לצפיה חופשית באורכן המלא, חלקן עדויות שראיינתי גם אני.
ישנן עדויות שאינן זמינות לצפיה- יתכן כי הן חדשות יותר ועדיין לא הועלו(ואז עד כמה שידוע לי, ניתן לבקש לצפות בהן ביד ושם), יתכן שמסיבות מסויימות לא מתאים לחשוף אותן באופן חופשי- בראש ובראשונה אם העד הגביל את הצפיה בעדות- בכל עדות נשאל העד מראש אם מוכן לאפשר לצפות בעדותו באופן חופשי וגם חותם ע"כ, לפעמים העדים סירבו.
יתכנו גם דברים נוספים, כמו עדויות חשובות שאין אפשרות מסיבות ספציפיות לחשוף לכולם, וסיבות נוספות.
ולשאלתך שני.
נושא הצחוק על נושא השואה, או שימוש בנרטיבים ונושאים מתקופת השואה למטרה של צחוק, הוא נושא רחב ומשמעותי לדיון, וכמובן יש לעשות קודם כל את ההפרדה המתבקשת שעשיתן, שני ורות- יש את ההומור, גם הציני והשחור, שהכניסו יהודים כדי להתמודד עם השואה ולאחריה, ויש את הצחוק על השואה שמגיע ממקום אחר לגמרי.
אני רוצה ברשותך להתייחס קודם כל להומור שעליו כתבתי אני בפוסט הזה- והוא ההומור ששייך לאנשים שהתמודדו עם השואה, ושייך במובנים רבים, בנסיבות אחרות ובצורה אחרת גם לאנשים העוסקים באופן מהותי ויומיומי בשואה, ולכולם ההומור הוא כלי חזק, משחרר ואפקטיבי להתמודדות עם נושאים סופר טעונים כאלה.
ההומור היה קיים בשואה, יש לו תיעוד במקומות רבים, הומור שחור, ציני וחייבת לומר שממש מצחיק… כולל פזמונים, שירים היתוליים ועוד.
אני נזכרת למשל ביומן שכתב עימנואל רינגלבלום, היסטוריון ידוע ואדם פעיל ומוכר בגטו ורשה, האיש שלזכותו עומד ארכיון רינגלבלום- אוסף תיעודי מרשים ובעל חשיבות היסטורית עצומה שנאסף ונשמר בגטו ורשה. עימנואל, כחלק ממאמצי התיעוד, נהג לתעד ביומנו חדשות, שמועות, שיחות ששמע ברחוב. יצא לי לראות שם מספר בדיחות-רחוב שליקט שתאמו את רוח התקופה, ההומור היהודי הזה, הציניות, העסיסיות שהיתה בהן, מרתקות בעיני. וזה באמת היה מצחיק. הומור הוא כלי ענק להישרדות נפשית, אנשים השתמשו בו, ויש לו נוכחות מתועדת היטב בתקופת השואה.
אני זוכרת מפגש שלנו כמראיינים ביד ושם ביום עיון עם פסיכולוג שבא לדבר על אתגרים בעבודה שלנו, ועל הדרך להתמודד איתם. הדבר היחיד שאני זוכרת שהמליץ עליו הוא שימוש בהומור שחור, ורק אז נפל לי האסימון ששיחות רבות שניהלתי עם קולגות לעבודה היו כאלה- משולבות בהומור שאינו "צוחק על"- אלא הומור ש"מתמודד עם".
כשאנו מדברים על הצחוק האחר שהזכרת- זה דבר אחר לגמרי. כי ברור שיש לנו בנושא השואה קווים אדומים, ולצחוק על השואה זה בפשטות, לעבור את הקו האדום. צחוק על השואה שייך לאנטישמים, לא ליהודים. האמת היא שלי לא יצא לפגוש באופן אישי מול העיניים שלי אדם שצוחק על השואה. השאלה היא קודם כל האם אכן צחק? האם הבנו את הקונטקסט, מה היה שם? אולי זו רגישות שלנו שגרמה שנבין כך?
ישנה גם פשוט בורות. יצא לנו לשמוע תלמידה ששחה לתומה לחברה שאכלה פיצה גרועה כל כך, אפילו באושוויץ לא היתה כזאת פיצה… והיא לא צחקה… היא פשוט איננה יודעת מה זו שואה.
לעומת זאת ישנם מקרים של חוסר רגישות וצחוק, נושא רחב שכאמור לכאורה בעיני רוב הציבור הוא טאבו, קו אדום שאסור שייחצה.
ועדיין ישנן התלבטויות ויש שיח תמיד- על מה הקו האדום לייצוג השואה באומנות. מה מותר לעשות ומה אסור. ויש גם את השאלה, למי "מותר" ולמי "אסור" לצחוק על השואה? אסור לצחוק עליה, אבל מה אם ניצול שואה יעשה זאת? ומה אם יקום בן הדור השני ויבחר לכתוב ספר שמשקף גם היבט היתולי משהו על סיפור השואה של הוריו? האם להם בן מותר?
נושא מורכב מאד שראוי לדיון…
ותודה על שאלתך:)
תודה שני על ההיבט הזה שהעלית!
מירי
אני מעריכה ממש את התגובות שלך לכל השאלות שעולות
זה לא מובן מאליו בכלל, ונותן עוד המון סביב לנושא הפוסט
תודותי!
אני מרגישה צורך לתאר את מה שאימי סיפרה לי כדי שהנושא הזה יהיה מובן יותר למי שלא מבינה למה היה צנזור:
אמא שלי עלתה מארה"ב בתור ילדה\נערה.
בכיתה שלה היו לא מעט ילדים של ניצולי שואה, ( כנראה רוב הילדים)
אבל היה ווטו על הנושא,
כששאלה חברות מאיפה הוריהם לפעמים הן ענו: זה לא עניינך, לפעמים: למה את צריכה לדעת? ולפעמים אמרו את שם המקום ולא הוסיפו עוד.
אמא שלי טענה שהרבה מהילדים של ניצולי השואה היו מוזרים קצת, חלקם נתפסו בעיניה כ"מוזנחים", הם מיעטו להזמין חברים הביתה והייתה תחושה כללית של מאמצי על להיות "נורמלים" ו"צברים".
לאמא שלי הייתה חברה שהזמינה הרבה הביתה ויום אחד אמרה לה בכמה מילים משהו על כך שכל המשפחה המורחבת שלהם נרצחה בעינויים באירופה,
כשאמא שלי סיפרה על זה בזעזוע לאמא שלה (סבתא שלי) היא אמרה לה: חמודה, אנחנו לא באמת יודעים מה קרה שם, אני לא בטוחה שזה ממש אמת…….. את יודעת שאמא של X היא לא ממש "נורמלית"
אמא שלי תיארה לי עוד כמה אמרות שפר ששמעה. ("צאן לטבח" וכו') היא כמובן לא הורשתה לבקר בבתים שנחשדו בלהיות "ניצולים". בפועל יכלה להתחבר רק עם האנגליות, ישראליות "צבריות" או אמריקאיות (שלא היה כמעט מהמוצר הזה…………….)
בסוף גיל ההתבגרות כשדברים התחילו להיות יותר מבוססים והיקף האסון התחיל לקבל צורה, זה גרם לנסיונות גדולים מאוד להבין, לשבור מחסומים, וגם להרבה כעס על המערכת שהשתיקה.
מהצד הנגדי- אבא של בעלי (חמי) הוא בן להורים ניצולי שואה, שנישאו במחנות הפליטים. אבא שלו נפטר צעיר מאוד (בוגר מנגלה…..) כשחמי היה בן שנה.
אמא שלו הייתה ניצולת שואה צעירה מאוד (22) אמא לתינוק בן שנה והתגלגלה במחסנים ודירות מתחלפות בתל אביב.
אבא שלו מתאר את המאמצים שלו לגדול כילד "רגיל", את הבושה כשאמא הגיעה לבית הספר……..את הפחד מהביעותים של אמא בלילות….. את ההבנה שאסור לו לספר על הצעקות בלילה לאף אחד כדי שלא יחשבו דברים רעים על אמא…….את המאבקים להשיג אוכל וציוד בסיסי לבית ספר……..
הוא כעס ורצה שתיהיה לו משפחה נורמלית.
מישהו היה פנוי לספר? להקשיב? לתעד?
כולם היו עסוקים בלשרוד.
לימים הוא התחתן והקים משפחה מדהימה ואת אימו ניצולת השואה הם נשאו על כפיים.
כך בעלי גדל, כשבביתו סבתא, והידיעה על כך שעברה את השואה הייתה כל כך ברורה שהם כילדים יכלו לספוג כל תגובה או התנהגות שלה. עם הרבה אהבה הערכה וכבוד.
הלואי והיינו יודעים אם היא מסרה עדות………………
וואו
פשוט וואו
שתי הסיפורים מדהימים וכואבים
אין לי מילים!
רבקי יקרה,
היה מרתק ממש לקרוא את התגובה שלך, המקום של המבט "מבחוץ" על ניצולי השואה ומשפחותיהם בתקופה ההיא, מול מבט מבפנים על חייהם, מרתק ועוצמתי, מעלה זויות ראיה שמביאות את הגיוון, את המורכבות, את חוסר הידיעה המוחלט מבחוץ וממילא גם חוסר ההבנה; ואת העומק של ההתמודדות של ניצולי שואה רבים וילדיהם, הסבל הנפשי העמוק המתמשך, הבדידות הקיומית ההיא פעמים רבות כל כך, ולעיתים, הנידוי. וההבנה המורכבת שהבאת לכל זה.
תודה על היבטים חדשים ומשמעותיים כל כך שהעלית!!
רק עכשיו אני מבינה מה פירוש 'דור שני',
אחרי כאלו סיפורים!
תמיד הזדעזעתי והזדהיתי עם הסבל של מי שהיה שם,
אבל פחות עם הדור השני,
ובאמת שזו חתיכת התמודדות!