שלום יקרה!
כל שנה מחדש המחזה של הבחורים שחוזרים לישיבה הוא דבר מרגש, אבל השנה הוא מרגש שבעתיים.
נסעתי אתמול בשעה מאוחרת באוטובוס מירושלים לבני ברק. כמובן שהאוטובוס היה מלא בעיקר בבחורים עם הכבודה שלהם.
בתחנה של רבי עקיבא-טרפון, עמדה משפחה שליוותה את הבחור שלהם לאוטובוס, האוטובוס כבר פתח את הדלתות אבל האמא עוד נתנה לבחור נשיקה אחרונה.
בירושלים, התחנות כולן היו מלאות בבחורים עם תיקי כובעים, מארזי חליפות, גוררים מזוודות במהירות. תחנות רכבת הקלה היו צבועות בשחור.
כשעברתי במורד רחוב זילברג, הרחוב המה ממכוניות עומדות של הורים שליוו את הבן יקיר שלהם לישיבה, ישיבת וולפסון.
סוף סוף נדלק האור שוב בהיכל הישיבה, ובחורים יצאו ונכנסו.
הסתכלתי עליהם. הבחורים האלו, שנהפכו בחצי שנה האחרונה להיות אויבי העם, שמאיימים עליהם בכניסה לכלא (!) ובסנקציות שונות ומשונות, וחשבתי לעצמי כמה המחזה הזה שהיה בשנה שעברה כל כך מובן מאליו, פתאום כבר לא מובן מאליו.
שההליכה לישיבה, שהיא הדבר הפשוט לכל בחור חרדי – פתאום דורשת כח, פתאום צריך להיאבק עליה. וכמה דווקא הגזירות וסנקציות מחזקות אצלינו את ההערכה למקום ולדרך, ואת הכבוד והיקר למקום הזה של בן ישיבה. בן תורה.
שנזכה שהבירור לא יהיה ארוך וכואב מדי, ושיצליחו כולם לעמוד בניסיון בגאון!
בשורות טובות,
שבי
הפוסט הוא חלק מהניוזלטר שלנו שנשלח פעמיים בשבוע – ביום שני וחמישי.
רשומה ולא קיבלת? תבדקי בקידומי מכירות או בספאם.
עדיין לא רשומה? בואי שבי איתנו : )בלחיצה כאן
כל כך צודקת.
וואו.
אמיתי כל כך….
מרגש