כשאתן מבצעות פעולה אינטרנטית/טלפונית ואין לכן מסמך כתוב לאישור הפעולה, תתעדו אותה בכל צורה אפשרית, בטח בנושאים רגישים ומורכבים.
יום אחד בשעת אחר צהריים עמוסה, כשבחצר הבניין משחקות עשרות ילדות בגילאים שונים בכל משחקי החצר האפשריים, ואימהותיהן יושבות או עומדות מסביב ומשגיחות על הקטנים המתנייעים בבימבות ובאופניים הקטנים, נעצרת בחניה הסמוכה ניידת משטרה באורות מהבהבים. מדובר בשכונה חרדית שקטה, ניידת משטרה לא עוברת בה אפילו פעם בשנה, ומובן הוא שעצירה כזו מפנה אליה תשומת לב וברגע אחד מפסיקה כל החצר את עיסוקיה ושקט משתרר בה. עשרות עיניים עוקבות אחרי זוג שוטרים שיוצא מהניידת ועושה את דרכו אל מעלית הבניין. תוך רגע רצים אחריהם עשרות ילדים סקרניים ועולים יחד איתם אל אחת הקומות.
השוטרים נוקשים בדלת יש להם צו מעצר עבור האם. ילדה בת שש פותחת ונדהמת לגלות אותם ומיד קוראת לאימה. אחרי דפיקות הלב לביקור הלא צפוי מתברר לאם כי היא עומדת להיעצר. ככה. אל מול שלושת בנותיה הקטנות וכל שיירת הילדים שמאחורי השוטרים! תוך כדי שהיא מזעיקה את בעלה היא לא מאבדת עשתונות ומבקשת לברר על מה ולמה. הם מסבירים לה שיש להם צו הבאה. צו הבאה מוצא על ידי שופט למי שהוזמן אך לא התייצב לדיון בבית משפט. כשהשופט חושב שהוא חייב להגיע הוא מוציא צו. מאותו רגע הוא עלול להיעצר כל רגע ולהיות מובא למשפט (ולחכות עד למשפט בתא מעצר) אלא אם שילם ערבות של חמשת אלפים ₪. לאותה גברת הוצא צו מעצר לאחר שלא הגיעה לדיון, אלא שהיא שילמה חמשת אלפים ₪ כדמי ערבות וחשבה שהעניין מאחוריה.
אלא שמשהו השתבש בנתונים שהועברו אל בית המשפט וזה לא נקלט, לכן נשלחו אליה שוטרים להביא אותה באופן מעשי… אלא שלמזלה היא היתה מספיק חכמה לתעד הכל, ולשמור את השיחה עם המשטרה שבה הסבירו לה מה לעשות, כמו גם את תיעוד העברה של סכום הערבות, ואת השיחה עם השוטר אחר כך שאישר שהיא ביצעה העברה. הכל-הכל מתועד. חמש דקות של אי בהירות ודפיקות לב מואצות, והשוטרים, לאחר שראו את כל האסמכתאות חוזרים אל הניידת שלהם בלעדיה, אך עם כמובן שיירה של ילדים בעקבותיהם. הגברת הולכת לשתות כוס מים ולהירגע. ונשות השכונה? להן יש סיפור חדש לדוש בו.
אם לא היה לה את כל התיעוד המסודר היא היתה מורדת אזוקה לניידת, כלומר נעצרת לעיני ילדיה וכל השכונה.
ונשאלת השאלה: משטרת ישראל, הרי לא באתם לעצור רוצח המונים שדחוף לעצור אותו בשנייה בה מגלים את מקום מחבואו. מדובר בעניין אזרחי פעוט, ידעתם שאף אחד לא בורח לכם, למה לא לחשוב פעמיים? לכם אין ילדים בבית? למה לא להגיע בניידת אזרחית בלי צ'קלקה? הייתם מוכנים ששוטר ינקוש על דלתכם עם אזיקים בשעה הומה? אין דרך לסדר עניינים בלי לגרום לכמעט התקפת לב מבהלה וסיוטי לילה לילדים?
ולשכנות שמנסות לברר מה קרה למשפחה כדאי לדעת, שכן, לפעמים יש עשן בלי אש.
הניה שוורץ היא סופרת, פסיכותרפיסטית, מנחת הורים ויועצת זוגית
ליצירת קשר: 050-4102007, [email protected]
וואוווווווווווו
אהבתי את הסיפור
משנה את ההסתכלות
סיפור יפה שלימד אותי לדון לכף זכות תודה לך
סיפור חשוב ומלמד
אני חושבת שיותר רלוונטי ומעשי ללמד את השכנות וילדיהן קצת רגישות לזולת ושלא חייבים לדחוף את האף לכל מה שמסקרן. אף אחת לא חשבה שזה נעים לשכנים שכל השכונה צופה ודשה בעניינהם, נכון?! אין חובה לברר מה קורה אצל השכנה ובוודאי ובוודאי שאין לזה צורה שכל ילדי הגינה עולים בעקבות השוטרים.
אפשר לראות משהו חריג\שונה\מעניין, לומר לעצמינו ולילדינו "זה לא ענייני" ופשוט לעבור הלאה ולחיות את חיינו.
על החתום, אחת שכשהיה אמבולנס ברחוב ההורים שלה למדו אותה שעוברים למדרכה השניה ומסתכלים לצד השני כדי לא להביך את הזולת.
הלוואי שכולם ינהגו כמוך!
תודה יעל . הבאת גם את קולי. אנימתביישת, חומלת, ולצערי גם מלגלגת על מבוגרים שדוחפים את חוטמם לרגעים קשים אצל הזולת. והילדים?
מחקים אותם. גועל נפש
חשוב שיהיה תקשורת בריאה בין השכנות.
לכשעצמי, בתי נפצעה בערב שבת ופונתה לבית חולים עם בעלי.
אני נותרתי לבד עם שאר הילדים בבית.
ציפיתי ששכנות יכנסו ויתעניינו, ינסו לעזור. וכלום. התעלמות מוחלטת.
אינני שופטת ויודעת שהכל מגיע ממקום טוב של- לא לחפור, אבל מה עם התעניינות יפה ואנושית?