פרק 15: תכתבי את זה!

"את לא בסדר!!!" מודיעה לי רחלי חברה שלי בטלפון, ככה היא, ישר מהאמצע.

"ערב טוב רחלי," אני עונה בחיוך. "מה נשמע?, מה איתך?" לא שמעתי ממך כבר שבוע…

"אוף את," היא מתעצבנת, "גם כן גברת מושלמת, אז אין לי נימוסים, אולי גם לי יש בעיה עם סיטואציות חברתיות, אולי גם אני על הספקטרום".

"כנראה גם אני, אני מאוד תחושתית ומשתגעת מרעש, למה את כל כך עצבנית?" אני שואלת את רחלי.

"כי את לא בסדר," היא מודיעה לי.

"אני קוראת את כל הטורים האלו שלך (ראשונה, אני שולחת לה עוד לפני שזה מתפרסם), ואת כזאת אמא מושלמת לילדים אוטיסטים מושלמים, גאונים, בעלי מוטיבציה, מתקדמים, מודעים…" היא מתחילה לבכות.

"למה את לא מספרת שלא כל האוטיסטים גאונים, שחלקם בעלי זיכרון מטורף וחסרי הבנה בסיסית, למה את לא מספרת את האמת, שאולי הם לא סתם בוהים בתקרה ודופקים את הראש בקיר, כמו התפקוד הנמוך, אבל כשהם בהצפה… כשיש להם התקף חרדה, כשמשהו בתוכנית שלהם משתבש…."

רחלי בוכה כל כך, הלב שלי נקרע.

"מה קרה עם מנדי?" אני שואלת, מנסה להבין.

"כלום, רב'ה מחליף בחיידר. יוסי אמר שבחיידר מנדי לא עשה שום דבר, כמעט לא הגיב לשינוי, התנתק. אני שונאת לשאול את יוסי," היא מתנצלת, "ילד  בן 8 לא אמור לשמור על אח בן 10 אבל אין לי ברירה… הוא אמר שבהסעה חזור הוא היה בשקט, בהה בחלון ולא דיבר, ואז בום!!! הוא נכנס הביתה…."

רחלי בוכה שוב.

"הוא משך לדיתי בשערות, חשבתי שהוא יתלוש לה את כולם! האגרוף שלו היה נעול. לא הצלחתי לשחרר את היד שלו מהשיער שלה, הוא נהם כמו אריה, דיתי צורחת את חייה, הוא בועט בי, בקצה העין אני רואה את יוסי לוקח את שרוליק לחדר השני, אני מודה לו בליבי, על האחריות, ודקה לפני שהוא נועל את שניהם בחדר השני אני מבקשת ממנו נואשות, שיתקשר דחוף לטאטי…"

רחלי לא מסוגלת יותר.

יש לי צמרמורת.

היא בוכה ואני מקשיבה בלי לשאול יותר כלום.

לדוידי באמת אין התפרצויות כאלו, כלומר, הוא בוכה באופן לא תואם גיל וצועק בגלל כל דבר הכי קטן שמפריע לו, אבל הוא מעולם לא פגע באף אחד, כלומר, באנשים.

כי דלתות הארונות והחדרים שנטרקות הלוך ושוב – זה לא נחשב.

ומה זה סדקים בקיר, לעומת סדקים של ילד בן 8, שצריך לפעמים להגן בגופו על אח קטן מפני האח הגדול?

ואם נשברו לי המגירות זה כלום לעומת לב שבור של אמא אחת, שנקרעת לחתיכות בין ילד אחד בן 10, שהעולם הפנימי שלו התערער.

ולא, הוא באמת לא ילד רע.

ומה זה לעומת ילדה אחת בת 6, תחושתית עד כאב ששערותיה נתלשות, והעיניים שלה פשוט מבועתות, כי היא בקושי מסוגלת להסתרק גם כשאמא מחייכת אליה ומדברת איתה ברוגע, גם אז היא מפחדת ממגע בשיער…

וילד בן 8 שנשאר הגיבור, האחראי, ששומר על אחיו הקטן, ומתקשר לאבא שלו בלי לומר מילה מיותרת:

"טאטי, תבוא. עכשיו."

"אני חוסכת לו כסף לפסיכולוג," רחלי צוחקת תמיד, צחוק לא שמח, צחוק של אמת כואבת.

"הקטן בסדר," רחלי מנסה לחזור להיות בסדר, "יוסי, נשאר איתו נעול בחדר, בנה לו מגדל במגנטים, הם נשארו שם כמעט חצי שעה, בעלי 'טס' הביתה, הגיע ממש תוך 10 דקות, נס שלא עשה תאונה, בכלל לא שמענו שהוא נכנס מרוב צרחות, כן, גם שלי.

הוא הפתיע את מנדי מאחור ותפס אותו בחיבוק חזק, ומההפתעה מנדי שחרר את דיתי. תפסתי אותה, ברחתי לחדר שינה איתה על הידיים, ככה כמו שאנחנו, עם הנעליים, נכנסתי איתה מתחת לפוך, מחבקת אותה, מלטפת אותה בעדינות, מרטיבה בשקט את הכרית, ואת השערות שלה, מנסה להרגיע אותה ואותי…."

"תכתבי על זה," רחלי עדיין בוכה בשקט, אני בוכה יחד אתה. "תכתבי על הזמנים השחורים האלו, על השעות האיומות, כי גם מנדי בחיידר הוא אוטיסט פוטוגני לגמרי, לרב'ה שלו לקח כמה חודשים להבין מה זה נקרא ילד שלא מבין סיטואציות חברתיות, כי הוא פשוט ישב בשקט בפינה, ואת בעיות ההבנה הוא קלט רק במבחן הראשון בגמרא, כשמנדי סיפר על כדור שהוא לוקח, הרב'ה היה בטוח שמדובר בריטלין, לא תיקנתי אותו.

"תכתבי על "מאמי" (שם בדוי של חברה אמיתית שאנחנו לא יודעות איך קוראים לה במציאות, חברה בפורום לאמהות לילדים על הרצף), שהיא אמא גיבורה ששלחה תמונה עם כל התרופות של הבת שלה – בערך 20 קופסאות, לחודש. היא עוד הייתה מסוגלת לצחוק על זה.

תספרי את האמת, יש שלוקחים תרופות להרגעה, יש נגד חרדה, ויש גם וגם…

תספרי איך אנחנו רצים מתרפיה לקלינאית ולריפוי בעיסוק, תספרי על כל מיני ילדות בנות 23 שלמדו ניתוח התנהגות ומרשות לעצמן למתוח עלינו ביקורת…

"רגע," אני קוטעת אותה, "יש לך כבר מרפאה בעיסוק לדיתי? אמרת שלא אישרו לך…"

"נדנדתי ל'התפתחות הילד'. שמתי לי תזכורת להתקשר אליהם ב-10 בבוקר כל יום ראשון, שלישי, וחמישי.

נראה לי הם קבעו לי תורים רק בשביל להפסיק את ההטרדה הטלפונית הזו…"

"ואישרו לך את הרכיבה הטיפולית?"

"עוד לא, אני מנדנדת גם למנהלת של הסניף אצלינו, וגם למזכירה של הפסיכיאטר, חייבת תור דחוף לאזן את מנדי, אי אפשר ככה יותר."

הטון של רחלי מתקשח, נהפך ללוחמני וטעון כל כך…

"רק חסר לי שאמא שלי תשמע שהילד הולך לפסיכיאטר, "הוא לא משיגינער," היא תאמר לי, "שהנכד שלי יקח כדורים??? ה' ירחם".

"הוא מרחם" אני עונה בחום, בתפילה ובתקווה.

"ברור!! איך היינו שורדות בלי זה??"

"לא היינו שורדות," אני עונה, "את יודעת שאת עושה יותר ממקסימום למען הילדים שלך…"

"מה קורה עכשיו בבית?" אני שואלת.

"את נשמעת שוויגער," רחלי צוחקת סוף סוף.

"מנדי קורא בחדר שלו בשקט, דיתי הסכימה לישון רק במיטה שלי, היא אפילו הסכימה להתקלח איכשהו לכבוד זה, כי אמרתי לה שאני לא מכניסה למיטה שלי ילדים לא מקולחים, את יודעת מה היא ענתה לי? "מקודם נכנסנו ביחד למיטה בלי מקלחת, אפילו עם נעליים…"

לא היה לי מה לענות לה… אבל תבורך האוטיסטיות שמאפשרת להם לשנות מצב רוח ברגע, כי היא אמרה בעליזות גדולה:

"לא משנה, אני יעשה בריכה באמבטיה, ואת תשטפי לי חלש את השיער עם הברז, לא עם הטוש, אבל יהיה לי ריח של סבון, ומנדי לא יבוא למיטה שלך למשוך לי בשערות…."

"את יוסי," ממשיכה רחלי לשתף, "שלחתי עם בעלי לעשות קנייה בסופר וביקשתי ממנו שיפצה אותו שם, שיקנה לו משהו…" הקול של רחלי נחנק מרגשות אשמה.

"כן, אני יודעת שהקב"ה גזר גם עליו את החיים האלו, את לא צריכה להגיד לי," היא כמו משננת לעצמה, "ובכל זאת, הוא ילד, ילד שלא שאלתי אותו היום איך היא בחיידר, ואם הוא רוצה לשתות משהו, כשהוא יצא מהחדר עם שרוליק, הוא אמר לי:

"נשאר לי מים בבקבוק, וגם קצת עוגיות, התחלקתי עם שרוליק…"

"הוא אכל, תאמיני לי שהוא לא נשאר רעב, הוא אפילו לא התלונן, שאל בשקט אם דיתי בסדר, כמעט התנצל שהוא לא הצליח להציל גם אותה…"

"רחלי, די," אני כמעט מתחננת כשהיא מתארת איך הבית הפוך, כי מנדי רוקן בשיטתיות את כל המדפים שנקרו בדרכו אל החדר, עד שהוא סוף סוף לקח איזה ספר ונרגע.

"יש לך משהו טוב בפריזר? גלידה? ארטיק? כוס קפה עם שוקולד טוב? תשבי, תירגעי על הספה, מחר יום חדש."

"בסדר, בסדר, לפקודתך, אני לא מסדרת עכשיו, אני אנוח עם ארטיק מגנום שעכשיו שלפתי מהמקפיא לכבודך."

"לא לכבודי," אני עונה לה "לכבודך, כי את אמא מדהימה."

"שמענו," אני שומעת את דלת המקפיא נטרקת, שומעת את החיוך של רחלי שחוזר לאיטו.

"אבל תכתבי על זה, תכתבי שלא כל האוטיסטים כאלה פוטוגניים."

הנה, כתבתי.

לתגובות, בתיה: [email protected]