"אני אחות של אברך שטבע ככה במים", התגובות שלכן השבוע >>>

התגובה של מחנכת בתיכון שנהנית ברוך ה' על "כיף לפגוש בנות בגיל כל כך יפה ומלא חיים", נחמי, מורה בתיכון

"אני רוצה להציע, אחרי המשפטים של המורות המקצועיות פה,
משהו שעשיתי השנה בכיתה שלי (ט')
לקראת סוף שנה עשיתי שיעור יפה על הכרת הטוב
דברתי איתן על כמה חשוב להכיר טובה לכל המורות המקצועיות, הצעתי להן שנאסוף כמה שקלים מכל בת (4-5 שקל, שלא יהיה עוד הוצאה גדולה) ואני הראשונה שהבאתי (:
ואז התחלקנו לקבוצות וכל קבוצה כתבה מכתב למורה מקצועית אחת
ביום של המבחן בשבועיים מבחנים הן הגישו בעצמן למורה.
מורות התרגשו מאד!
הן קנו שוקולד ומגנט של תודה או משהו כזה…
הרעיון היה מתוק ומרגש!"

התגובה של אשה של תורם כליה על "את יודעת שעזרת לתורם להתקדם, ועוד תורמים יוכלו להציל חיים", מיכל, מלווה תורמי כליה

בעלי תרם כליה בשנה האחרונה דרך "מתנת חיים"
באמת הליווי שלהם הוא מעטפת מושלמת לתורם,
מכל הבחינות האפשריות, לפני התרומה ואחריה,
מצמידים תורם מלווה, עונים לכל שאלה, בכל נושא,
בריאותי, אישי, משפחתי, רוחני, כלכלי …
תמיד בזמינות, במקצועיות, ברגישות,
מתרגשים עם כל תורם, השבוע הגיעו ל – 2100!!

התגובה של אני על למה הורים מסתירים ממוסדות החינוך את האבחון של הילד?

"כאמא וכמורה, אני חושבת שצריך לאבחן, אי אפשר לתת מענה בלי אבחון נכון!
כמו שרופא לא יתן תרופה או ימליץ על טיפול ללא אבחון של מהות הבעיה, גם במקרים של תפקוד רגשי / לימודי / חברתי חייבים תחילה לאבחן.

הבעיה היא לא האבחונים אלא השימוש הלקוי בהם. האבחון הופך להיות "תווית" במקום "התוויה טיפולית".
הבעיה היא שבמערכת החינוך מתייחסים לאבחונים רק לצורך: שיבוץ / סל שעות / הפניה לחנ"מ וכו' ולא כשלב ראשון במסלול של בניית תוכנית עבודה אישית.

למה אני כמורה לא מקבלת אבחון של תלמידה + הנחיות:
מה אני צריכה / יכולה לעשות על מנת לסייע לתלמידה בלמידה / ויסות קשב / השתלבות חברתית וכו'?

כמורה בתיכון קרוב ל-30 שנה (לבגרות במקצוע תובעני!) יצא לי ללמד במהלך השנים בנות עם ADD, ADHD, הפרעות בעיבוד שמיעתי, לקות תקשורתית, דיסלקטיות ועוד.
בכל המקרים שההורים שתפו פעולה, ושלחו לי את האבחון, יכולתי להיות "מורה טובה יותר" עבור הבת שלהם.
ואם הייתי מקבלת הדרכה מקצועית בהתאם לכל אחת, הייתי יכולה להצליח עוד יותר.

לצערי, לא רואה שהמערכת כולה תשתנה מספיק מהר, אבל להורים אני מציעה – תנו קצת יותר אמון במוסד החינוכי אליו בחרתם לשלוח את הבת או הבן שלכם.
תאבחנו, והיו גלויים עם הצוות – מה נקודות החוזק, מה נקודות הקושי ומה יעזור, אולי אפילו תביאו איש מקצוע שידריך את הצוות.
תשתפו פעולה עם הצוות ואל תלחמו בו – הילד שלכם ירוויח הכי הרבה.

ואם המוסד הוא כזה שאתם לא יכולים לתת אמון או לא יכול להתאים את עצמו – אל תפקידו בידיו את הילד שלכם!!
בריאות הנפש שלו חשובה יותר מהשם של המוסד….

בהצלחה והרבה נחת!!"

התגובה של יעל רג על אוספת כסף בגן לצוות? כנסי לכאן לפני..

מכתב חם מכל הלב הוא ממש לא עלוב!
תקחי דף יפה, במעטפה מכובדת, ותכתבי מכל הלב, באופן אישי וכנה, מה את מעריכה, מה הבת שלך קבלה ממנה.
לא צריך חריזה או ניסוחים מפופלים, רק מחשבה והערכה אמיתית.
לא מכירה איש חינוך שלא יתרגש מזה.

יותר מזה- אוסיף מזוית אישית:
אמא שלי מורה. שנה אחת היא קבלה מהורים פשוט אימייל. ארוך, מפורט, שמספר כמה הם מעריכים את הנתינה שלה לכתה ואיך הילדה שלהם קבלה ממנה.
היא התרגשה מאד מאד מאד!
וכמובן הוא שמור לה עד היום.

ולמי שמתאים לה- אפשר לנסות אולי להכין משהו לבד. עוגה, וגם יצירה… יש לאמא שלי תמונות שתלמידות ציירו לה, תמונות מהכתה, כרית שתלמידה תפרה לה!
כל מחווה כזו זוכה להערכה ומחממת את הלב ממש.

הגננות חיות בינינו, ומבינות היטב שיש הורים שאין להם תקציב גדול. מתנות זה נחמד ומפנק, אבל הערכה היא הדלק הבסיסי."

התגובה של מישהי אחרת על שקטה זה לא מחמאה

"אני כאימא מרגישה שיש לי תפקיד חשוב, בכל אסיפת הורים לפתוח למורה צוהר לחיים של הילדה מחוץ לכיתה.
אולי זה מוזר, אבל בכל אסיפת הורים אני משתפת את המורה בכמה אפיזודות מחיי היום יום, אם המורה טוענת שהבת היא X או Y ואני חושבת שהיא לא צודקת, אני אספר לה סיפור מהחיים שמפריך את מה שהיא אמרה,
בנוסף, בגילאים הקטנים זה ממש חשוב לשלוח פתקים עם הילדה שמספרים על מעשים טובים שלה, ובגיל הבוגר יותר- להתקשר למורה מדי פעם, להגיד יישר כוח ולקשור בקצרה בין חיי בית הספר לחיים של הילדה, לדוגמה, על חוג או כשרון שיש לה ואפשר לנצל אותו בכיתה, או אפילו לספר למורה על התנהגות של הילדה ולשאול אותה אם היא רואה את זה גם בכיתה, וכן הלאה… כל פעם לפי העניין….
פעם הלכתי עם בעלי לאסיפת הורים של אחד הבנים, הרב'ה מסר לנו דיווח והיה פרט מסויים שממש קומם אותנו, לקחנו את כל הזמן שבעולם לספר ולהסביר לו למה זה לא נכון, נתנו לו מבט מקיף עם דוגמאות ממקרים שקרו, ובהמשך השנה זה השתלם מאוד! הרב'ה פשוט שינה את המבט על הילד!!!
אם לילדה יש שמחת חיים וחוש צדק, תספרי על זה למורה, לפעמים זה יכול לגרום למורה להעריך אותה כערכה!"

התגובה של מירי על חוף למשפחות בלי פריצות

"באמת אתן ממליצות על חופים לא מוכרזים???
באמת אתן נותנות לשכשך רגליים בנים???
באמת לא שמעתן על אנשים שטבעו בדיוק ככה???
חותמת בכאב
אחות של אברך שטבע ככה במים"

התגובה של מרים קטנוב על 12 טקטיקות של כריזמה: המדריך לכל מי שעובדת עם אנשים

"חמודות שלי, אני כתבתי כל מילה כאן! כמובן שהתבססתי על חומר מקצועי מקורי שערכתי ותמצתי. תראו איזה חשדניות נהיינו:)"

התגובה של שקטה על שקטה זה לא מחמאה

"אויש
זה באמת לא נעים 🙁
במיוחד שהיא לא באמת שקטה, כמו שאת כותבת. ויש לה את הקול והביטוי שלה.
הייתי אומרת שהמקום שלה, ושלך כאמא – להבין שמי שאמר את זה לא באמת הכיר אותה..
כאחת שחוותה את זה בעבר וגם כיום כאשה ואמא,
כתלמידה היו את החברות שלי שביניהן הייתי כדג במים, ואת שאר הכתה שחשבה שאני שקטה
אבל היה לי את המקום שלי והיה לי טוב בו

אבל היום, כאשה בוגרת – אני עדיין שקטה, יחסית
וחייבת לומר שהיום אני בהחלט רואה בזה מעלה
יש יופי בשלמות הפנימית הזו. בשלווה של אנשים שבטוחים במקום שלהם ולא רואים צורך לשווק את עצמם בקול..
לפני תקופה בשיחת משוב בעבודה עם ראש הצוות שלי היא העירה לי שעובדים בסניפים האחרים לא מספיק מכירים אותי ואת היכולות המקצועיות שלי ואני צריכה לייחצן את עצמי יותר [אנחנו כמה סניפים בארץ]
ובאוטומט התגובה שלי היתה – נכון, אני לא מחפשת שיכירו..
אני יודעת, המנהלת שלי יודעת, הלקוחות יודעים. למה כל השאר רלוונטיים?.."

התגובה של אחת ממשפחה עם הרבה על הרצף על למה הורים מסתירים ממוסדות החינוך את האבחון של הילד?

"חמודות עם התגובות שלכן, עושות טוב על הלב.
אני באופן אישי חושבת שהרבה יותר קל ונעים לחיות ככה, מאשר לקטר ולקטר ולכאוב בלי סוף על דברים שהם לא ברי שינוי.
והיום עם כל הטיפולים הרגשיים שחופרים ונותנים מקום לכל כאב שהיה לך… יש שיגידו שאני מדחיקה ומכחישה.
שיגידו.
מוכח אצלנו במשפחה שאלו שבחרו בדרך של השלמה והערכה וכיבוד הורים מבפנים, חיים יותר טוב ומגדלים משפחה בריאה יותר בנפשה.
והמתלוננות האומללות? (ואני לא בזה!!!!! כי באמת עברנו בחיים, רק איכפת לי שהן לא מצליחות לבחור בצורה אחרת) כל היום מגרדות ומקלפות את הפצעים שלהם, לא מרויחות את הרווח העצום שיש לנפש מלהחזיק באמת מההורים (גם אם לא הצליחו להביא הכל, גם אם לא הצליחו להביא דברים חשובים מאד, אבל לא מרוע), ויש מה להחזיק מהם.
והם והמשפחה שלהם רק סובלים."