…ופתאום אבא בא

בוקר.

אנחנו מתעוררים לעולם חדש.

הכותרות נלקחו כמו מעולם אחר; בוקר טוב, אנשים.

בוקר טוב לעולם חדש, ללא איום קיומי שהיה בו, מכוון דווקא אליכם, עד אתמול.

אתם הלכתם לישון ומישהו עשה את העבודה.

מישהו שמנהל את זה, תמיד, אבל הבוקר אתם יכולים לפקוח עיניים ולראות.

ובבוקר הזה, היפה, אני חושבת על פולט.

פולט, ילדה טובה מבית טוב. בת שמונה. הורים מהגרים מפולין, שקיוו למצוא חיים טובים יותר, בפריז. אבל בתנאים ההם, בימים ההם – להיותך יהודי זר או צרפתי מדורי דורות – היתה משמעות של חיים ומוות. צרפת מכרה תחילה את היהודים הזרים.

פולט, לא ידעה את כל זה. חיה בעולם מוגן מאד, עטוף מאד, פרט לטלאי צהוב ולאי אלה סימני אנטישמיות ברחוב, חייה היו יפים. שימו לב להגדרה – ’’אבל כשאני הייתי בידיים של אבא שלי, שום דבר בעולם לא יכול היה לקרות לי…’’ אבא היה חזק ומגן, ההורים שניהם נתנו ילדות אהובה ומאושרת.

ובטוחה.

סיפור השואה של פולט, אריאלה, לא היה צבוע בצבעי צלב הקרס. היא לא היתה מודעת כלל להקשר הנאצי של סיפור חייה.  החוויה היתה שונה לגמרי: הסיפור היה בגידתם של אבא ואמא. בעיקר אבא.

לספרה קראה ’’אני אוהב אותך ילדה שלי, אני נוטש אותך.’’

ובתמונה שעל הכריכה, ניצב אבא. מחבק את פולט הקטנה.

…זה היה אמצע הלילה. אבא העיר אותה, עומד ליד המיטה. ’’קומי פולט… קומי… את צריכה להתלבש’’… בסלון ישבו שתי נשים זרות. אבא הביא לסלון את קלוד. בן ארבע. וניקול. בת שלוש. הנשים לא דיברו. לא חייכו. אבא אמר שצריך ללכת איתם. לא הסביר דבר. פולט שאלה: "איפה אמא”? אבא אמר שאמא בבית חולים.

אבל יום האתמול היה רגיל כל כך.

 ואמא לא היתה חולה…

שלושה ילדים יהודים מבית יהודי בורגני מטופח, נוסעים בלילה, בעוצר, בכבישי פריז הריקים. מגיעים אל היעד. מופרדים. את פולט מכוונים לאולם שינה גדול. ’’שלא תעזי לבכות’’, אומרים לה. במיטות סמוכות ישנים ילדים רבים נוספים. לאן הגעתי. שקט.

בבוקר, היא שואלת. שואלת איפה אני. עונים לה. ’’את הגעת למוסד לילדים בלתי רצויים’’.

???????????

אין ילדה טובה בת שמונה שמבינה מה זה.

הם הסבירו לה, האנשים המוזרים שלא הכירה:

"אבא ואמא שלך לא רצו אותך, ולכן את פה".

עשרות פעמים ראיתי אותה, את פולט, אריאלה כפי שנקראה בארץ, זכרונה לברכה, שורדת שואה אהובה כל כך שלנו, עומדת על הבמה, מצליחה לרתק את המאתגרים שבתלמידים, מספרת שוב ושוב. במילים האלה.

אריאלה שהיתה מתנצלת שלא היתה באושוויץ, שסיפור השואה שלה הוא אחר, והוא סיפור שואה למרות שנתקלה בנאצים מכים יהודי רק פעם אחת בחייה, ברחוב…

סיפור בו אבא הטוב, החזק, המגן, שהתגייס ברגע האפס להציל את ילדיו מהגורל האורב להם באושוויץ – אף לא ילד נוסף אחד ממשפחתה המורחבת של אריאלה, לא חזר משם –

ונקט בצורת הצלה מקורית – הצהיר על נטישת ילדיו, שנקלטו אוטומטית במוסד רווחה (נוראי, באמת) של ממשלת צרפת – וילד שנכנס לקטגוריה ההיא, סעיף הלאומיות שלו נמחק אוטומטית. ילדים לא הוכרו שם כיהודים. כלומר: במעשה זה, הוא הוציא אותם מכלל סכנה להישלח למחנות המעבר, ומשם למחנות ההשמדה בפולין –

אבל המחיר, המחיר…

מחיר ההצלה היה לאבד כל אחיזה בתפיסת המציאות הנורמלית כפי שהכירה אותה; לאבד בבת אחת בית, הורים, להישלח למקום בו עברה לא פחות מהתעללות נפשית, ואחר כך לעוד מקום, לא טוב יותר – ולעבור באופן זה שלוש שנים תמימות;

שלוש שנים עם המילים, אבא ואמא לא רצו אותי.

אריאלה ילדה בת שמונה.

שמונה שנים אוהבות ויפות, לימדו אותה אחרת.

ואריאלה מחליטה להאמין שזו טעות.

היתה פה רק טעות איומה. אבא יבוא. אמא תבוא.

הם בטח יבואו ליום ההולדת שלי.

התום והיופי של הילדה הזאת, שמחכה באמונת אמת לאבא ואמא והם אינם באים, אפילו לא ליום הולדת…

אחרי שלוש שנים, שנה תמימה לאחר המלחמה, נשמעת דפיקה בדלת הכיתה. קוראים לפולט. היא יוצאת. בחוץ עומד… אבא.

היא בהלם. מסתכלת על אבא.

אבא מרים אותה על הידים.

אבא מחבק אותה.

אבא בוכה…

אבא שחזר ממאקי, המחתרת הצרפתית, אל מוסד הרווחה בו הפקיד שלושה ילדים טהורים ותמימים ומבקש אותם חזרה ואומרים לו, ’’אתה חתמת שאתה נוטש אותם. אתה לא אבא יותר’’—

אבא שנלחם שנה!!!!!!!

ומגיע בכל יום. ומתחנן. ובוכה.

איך אתם לא מבינים למה הפקדתי כאן שלושה ילדים יהודים…

ואחרי שנה, אדם חדש בהנהלה מבין. והוא מורשה סוף סוף לבוא ולקחת את אריאלה שחיכתה לו שיבוא ליום ההולדת והוא לא בא…

את אריאלה שעוד האמינה שזו טעות.

את קלוד וניקול, ילדים שותקים, עם עיניים מוכות, חסרי מילים, שהיו צעירים מדי מכדי להחזיק באמונה כלשהי על עולם שהביא אותם לחיי סבל קשה לתיאור.

והסיפור שלהם, הוא אחר מסיפור השואה ה’’מקובל’’, זה שאנשים מצפים לשמוע.

לסיפור השואה הקלאסי ישנם סטראוטיפים קבועים. ישנן התמונות הקבועות. בית. עיירה. גירוש. פסי הרכבת. אושוויץ בירקנאו. אך ישנם סיפורי שואה מזעזעים שלא עברו כלל במסלול הזה. שהתרחשו בעולם רגיל,  בחיי ציוויליזציה אדישה, תוך סבל נפשי איום שלעתים לא פקד את אותם ילדים שהגיעו עד לנקודת הסוף עם אמא. עם חיבוק. עם הבחנה ודאית מי הטוב ומי הרע.

ובואו נדבר רגע על נושא נוסף שעובר בסיפורי השואה, לעיתים מדובר, לעיתים שותק, אך בכולם הוא נוכח.

התפילה שהייתה אז, אם סופרה ואם לא. נשיאת העיניים לשמים. הבקשה החרישית לנס. שלעיתים נענתה, עבור יחידים. אך בסיפור השואה הכללי, התחושה היתה פעמים רבות, אחרת… והכאב הזה, לעיתים מדובר ולעיתים לא, היה שם, נכח שם תמיד. חלק בלתי נפרד מן השנים ההן.

סטלה נאור, אחת הנשים היותר חזקות שאל ביוגרפיית חייה בתקופת השואה נחשפתי באקראי, קראה לספרה בשם הפשוט ביותר: "הסתר פנים”. זו היתה התקופה. תקופה של הסתר. של חושך גדול. של אמונתך בלילות. אלי ויזל, לכאורה בעקבות אותה הבנה, קרא לחיבורו ”לילה”.

”כשאני מסתכלת על השואה”, אמרה חנה רוזנר-בר ישע ז’’ל, שאיבדה במחנות את הוריה ואחותה היחידה – "אני רואה בה תקופה שאתה זועק לשמים, ואתה לא באמת מצפה למענה. כי אתה יודע שיש דברים, שהם למעלה מבינתך…”

המילים האלה, של אנשים שחוו את האירועים, הן חזקות יותר מכל מילה שנגיד אנחנו, עשרות שנים משם.

השואה, אירוע גדול מדי, מטלטל ולא נורמלי בעצם היותו, זועקת בעצמה, בעצם היותה, משמעות. עוצמה של התרחשות שלא יתכן שקרתה לבדה. כשמתוך המוות הכל כך מוחלט, נשאו השורדים את סיפור הצלתם האישי, את הידיעה בה האמינו באמת ובתמים – שלא היו יוצאים משם ללא יד אלוקית שנשאה אותם, כי בתקופה ההיא המוות היה ודאי והחיים היו נס. כלומר דווקא מתוך השואה, הם ראו בשקט, פעם אחר פעם, ניסי הצלה אישית.

אבל התקופה כולה, האירוע הזה, החושך הזה, המוות שבא על כל מה שהכרת בסחף גדול מדי, בצונאמי נורא שבא ושטף את הכל, ברוע. במחיקת כל מושג של רחמים – אולי ניתן לומר שזה חלק מסימני ההיכר של הימים האלה, שכך אנו רואים את תקופת השואה.

אבל היום, אנחנו מקבלים על האירועים ההם מבט מרחוק. ורואים מראות שאיש לא יכול היה אז לדמיין.

רואים עם יהודי שאיש לא היה נותן לו סיכוי, והוא חי.

רואים יותר ויותר, הנהגה שהיא נס. והנס קיים ומורגש בהווה, ובעוצמה.

ואני לא יודעת למה, אבל מול תמונות של בתים הרוסים ומשפחות שיוצאות משם שלמות;

ומול בניין ריק שמופצץ בסורוקה;

ומול איום השמדה קיומי שמאיים עלינו כעם, דווקא עלינו כעם, יותר ויותר, והוא בין לילה איננו –

אני רואה את אבא של אריאלה, פתאום, מעבר לדלת.

כמו משל, כמו הבנה אחרת, אלינו, אז, והיום, מין הבנה רגשית אחרת של תפיסה שלנו על גלות, על פגישה מחדש—

——–הוא תמיד היה שם, אבא של אריאלה, אבל הדלת היתה סגורה;

 והילדה הזו, בלעדיו, עברה סבל נפשי שלא יתואר.

כי גלות היא תחושה של העדרות.

גלות היא הסתרה.

היא תחושת העדר של הנהגה. הלילה מסתיר את מי שמנהל את זה.

היא העדר של חיבור.

גלות היא שתיקה גדולה.

היא מבחן של אמונות, של תפיסות עולם, במציאות של כאוס צבעוני שמבלבל עצמו לדעת.

גלות היא העדר עמוק של תחושת אהבה – בצורתה הגלויה, הקיימת, הניתנת להבנה פשוטה של ילדים.

ובעצם היותה, היא מביאה מהות של כאב, של העדר, של סבל נפשי ופיזי כי אתה לבד, כי זה לא שלם, כי ככה זה נראה כששולט הלילה ומי שמנהל את זה נמצא אבל אתה לא יכול לראות. 

ובמציאות שבה הלילה מפנה מקום לצבעים אחרים.

ואתה צריך לעצום עיניים חזק מאד כדי לא לראות השגחה.

כשזוכים לעמוד עוד פעם ועוד פעם מול נס. בצורתו הפשוטה ביותר, הנוכחת ביותר, המתוקשרת ביותר;

כשמבינים שזה היה תמיד.

שזו צורת הקשר שלנו. שהדלת היתה סגורה פרקי זמן רבים כל כך אבל הנה אנחנו כאן כדי לעמוד ולראות מקרוב, אהבה. בלי פירוש, בלי הסבר, כי לא צריך, כי פשוט, רואים.

להבין שאנו צועדים עם היסטוריה גדולה מאד,

כעם שלא היה אמור להישאר עד היום והוא כאן;

אל ימים גדולים מאד.

ולבחור נכון, במעט הבילבול שעוד יש;

ולצעוד עוד  עם האור, עם הזמן,

בשביל האהבה הזה,

אל אופק אחר, אל ימים אחרים.

בעזרת השם.

לתיאום הרצאות והדרכות: מירי קרון [email protected] 0548401112

לתיאום מסירת עדויות מול יד ושם: 02-6443888 [email protected]