הוא בוכה באמת או שזה רק מניפולציה? כל הדרכים לדעת

זאת מניפולציה או שזה אמיתי? שאלת השאלות של כל האימהות הדואגות: איך נדע אם הבכי הזה הוא בכי של כאב או של צומי? ההתכנסות הזו, היא עצבות שצריכה תמיכה או ניסיון להשפיע על הסביבה? הצרחות האלה הן חרדה אמיתית ובהלה פנימית או שהן בריחה מדרישה וניסיון להעביר נושא? 

אז נכון, יש התנהגות שהיא מניפולציה וניסיון להרוויח דרכה רווח כל שהוא, זוהי התנהגות שאנו מכנים אותה "התנהגותית". היא מניפולטיבית, התת מודע שלנו בוחר בה, והילדים החכמים שלנו לא המציאו אותה, היא יושבת על ההכרות שלהם עם תגובות הסביבה ועל יכולת חיקוי ניסוי וטעייה.

אבל יש התנהגות שיושבת על  אינסטינקט, והיא מתבססת על המח ההישרדותי במקרה בו הגוף מרגיש מצב דחק הוא מפעיל תגובות אוטומטיות עוקפות שכל תכנון וחשיבה: פחד יכול לגרום בריחה חסרת שליטה, צווחות אימה או אלימות קיצונית. עלבון יכול לשחרר דמעות חסרות מעצורים, וצער גדול עלול לגרום כאבים פיזיים ממשיים בגוף.

אנחנו חייבים לעצור ולחשוב האם זו תגובה יוצאת דופן? האם היא מוכרת לנו ומאילו מצבים? האם ההתנהגות הזו חוזרת על עצמה ובאילו הקשרים? אימהות שמכירות היטב את ילדיהם, יכולות לדוגמא לאפיין ילד מסוים בתור ילד פחדן או אפילו חרדתי, והן תאמרנה בביטחון: הוא מסרב לישון כי הוא פוחד בחושך, הוא לא קם מהמיטה בשביל תשומת לב הוא באמת במצוקה. הוא זוכר חלומות רעים מהלילות הקודמים והמיטה והסיטואציה מזכירים לו את החרדה מהחלום. במקרה כזה היחס שלנו לאירוע משתנה, יש כאן ילד סובל, ואנחנו איננו יכולים להתעלם מהסבל שלו, כי אם אמא לא תהיה איתו שם, על מי הוא יסמוך?

אבל אם הוא מתקשה להיפרד מהעשייה, או שאינו שבע מזמן אימא, יכול להיות שהוא יאמר: "אני מפחד לישון", כי הוא יודע שאת רגישה ושאולי תבואי לשבת קצת לידו עד שיירדם, וזוהי כבר התנהגות מניפולטיבית. לא שאני נגד שתשבי לידו עד שיירדם, אני דווקא בעד, אבל אני רוצה שתעשי את זה מתוך בחירה ורצון לתת תשומת לב, ולא כתגובה למניפולציה של ילד חמוד ככל שיהיה. ובאופן יותר בוטה אפשר לומר: כדאי לנו ללמד את הילדים לומר "אמא אני צריך יחס, לא שוחחנו היום בכלל, ואני אוהב לדבר איתך… " וכדאי לנו ללמוד לתת מקום לצורך הזה וליזום אותו לאורך היום, לשמוח כשילד מבקש זמן אמא ולומר לו שגם אנחנו רוצים לשוחח איתו ואוהבים לשבת לידו, (אם אינך יכולה, סכמו על זמן אחר שיצא לפועל באחריותך) אבל עצם השיחה על זה מקרבת, מרגיעה ומתמללת את כל המסרים שמתנהגים כמו התנגדות אבל אומרים אהבה וצורך בקרבה וביחס. ובכך אנחנו מלמדים את ילדינו לדבר במסרים גלויים וכנים ולא בשפת סימנים מתישה.

במאמר מוסגר, זמן שינה הוא זמן עוצמתי ואיכותי שכדאי לפנות לו זמן וסבלנות, מחקרים מספרים שמסרים שנאמרים טרום שינה מחלחלים אל התת מודע בקלות, והוא הרי שולט בנו ובהתנהגותנו באמת. אז גם מסר חינוכי מסיפור יפה וגם מילים של כוח, מחמאות והעצמה שנאמרים אז נצרבים היטב בתודעה ועושים עבודה נהדרת לעולם הערכים שלנו, לערך העצמי ולתפקוד היומיומי. ולכן, זה הזמן הטוב, לשים את כל החשבונות בצד, לשכוח מכל הכעסים והלחצים ופשוט לעסוק בחינוך, לבנות. לסגור את היום בנעימות ולהזמין שלווה וחלומות נעימים.

ניתוח התנהגות נתפס לעיתים כגישה קשוחה בחינוך, כאשר המוטו הוא: "אין לחזק התנהגויות לא נאותות דרך נתינת תשומת לב". אז מה עושים כאשר הילד קם מהמיטה לאחר השכבה? בשביל לספר לך דברים שנזכר בהם? לבקש אוכל? להתלונן על כאבים? ואת יודעת שככה זה בכל לילה ותהליך ההשכבה שלך מתמרח על פני זמן רב, וזה מציק לך ומחייב שינוי? את מבינה שהעניין בוודאות אינו כאב, רעב, שעורי בית וכו' את יודעת שתגובותייך הקבועות, מזמינות את העיכובים הבאים, אז די! את מפסיקה להתייחס, ואת עקבית ומתעקשת: אין שחנ"שים, המרפאה סגורה וגם המטבח, כי את בטוחה שהיה אחר צהריים ארוך ומושקע: את שאלת, התעניינת, סיפרת, האכלת, הקשבת וזהו, זה נגמר. עכשיו זמן שינה! בלי נאומים עם מעשים, פשוט אין מענה, כי הכל סגור כאמור…

ועם כל זה, אנחנו חייבות להשאיר חושים אימהיים ערניים דיים שיבחינו במצוקה, אם ישנה, בפחד אמיתי או בשעת כושר כשילד מקבל אומץ לשתף במשהו מעיק שלא נרצה להחמיץ.

יש למשל צרחות בהלה שגם אם אינן הגיוניות, כי לא באמת קרה משהו, אנו חייבים להכיל אותן ולדעת שאין ויכוח על מה שהילד מרגיש, זו ההרגשה שלו וזהו, המוח שלו תרגם אירוע כלשהו למצב חירום. אנחנו לא לועגים לבהלה שלו, לא מתעלמים ממנה, ולא כועסים על התגובה הקיצונית, כי זוכרים שהוא במצב הישרדותי, הוא כיבה את השכל והפעיל רק את מערכות הדחק: הילחם, ברח או קפא.

יש דמעות של כאב או עלבון שאין להעלים אותן, אין להקטין את האירוע המעליב, או להטיף למחילה ולבגרות, גם כשהן מגיעות בזמן שאינו מתאים, כי דמעות של כאב אינן מתייעצות איתנו לגבי העיתוי בהן הן פורצות, חשבי, האם זו ילדה שבוכה בדרך כלל? האם ארע משהו חריג? יתכן שתביני שזקוקים לעזרתך כעת, אבל יכול להיות שתגיעי למסקנה שאלו דמעות של מניפולציה ותשומת לב ולא של כאב ספציפי, וכאן גם זקוקים לעזרתך, הרי גם ילד שמשתמש באסטרטגיה של בכי בשביל תשומת לב, צריך התבוננות מחודשת: אילו כלים נכונים יש לו לקבלת תשומת לב? האם הוא יודע לבקש יחס? האם הוא רגיל שזוהי הדרך הקלה והמוכרת להתייחסות? ואם הוא משתמש בזה בחברה, זה מזיק או מקדם? אם כן, הוא צריך עזרה, הוא צריך ללמוד דרכים אחרות נעימות יותר ומקובלות להשיג את מטרותיו.

ואכן,  אנחנו צריכים לייצר שינוי בכלים המוכרים שלנו, אותם מנינו לא פעם בהדרכה ליצירת שינוי מהותי, נסקור אותם שוב בקצרה:

1. הסבר התופעה: "שמתי לב שאת בוכה כשאת רוצה להראות לי דברים או לשתף אותי, אני אוהבת להקשיב לך אבל כשאת פונה אלי בצורה בוגרת ומשוחחת איתי ולא כשאת בוכה בצד",

2. הצבת היעד לשינוי: "אני רוצה לעזור לך, ולכן מתעלמת מבכיות, ומתייחסת מאוד למי שפונה אלי ומשוחח איתי".

3. תרגול: "בואי נעשה הצגה שמסרבים לשתף אותך במשחק ואת באה להסביר לי מה קרה".

4. עידוד וחיזוק התנהגויות נאותות: זוכרים לשבח כאשר הילדה באה ומשתפת יפה: "ככה אני אוהבת אותך מאוד, התנהגת בבגרות, הבנתי אותך מיד בפעם הראשונה, והיה לי כיף להקשיב לך".

5. התעלמות מהתנהגויות ישנות לא ראויות, לדוגמה: התעלמות אמיתית מבכי מניפולטיבי. (אפשר להזכיר שמתעלמים בגלל הבכי).

בשורה התחתונה, התשובות להבחנה בין אמיתי ללא אמיתי, נמצאות תמיד אצל אמא, היא מכירה הכי טוב את ילדיה ורוצה את ההכי טוב בשבילם, בדיוק לשם כך נתנה לה בינה יתרה 💛

להארות, הערות ושאלות –

יעל סלע היא מנתחת התנהגות ומומחית להדרכת הורים וצוותי הוראה, בתחום מניעת נשירה אקלים משפחתי ובית ספרי, הנעה ומוטיבציה.

יעל סלע – [email protected]