נורמלית: הספר שמגדיר מחדש את גבולות הנורמליות

האמת, כשהתחלתי לקרוא את הספר הזה – הוא הכעיס אותי.

לא מספיק החיים עמוסים, תובעניים, מציפים ומלאים באתגרים משלנו – 

מכניסים אותנו בכח גם למחלקות פסיכיאטריות?

זה הרגיש לי לא נכון.

אבל עם הקריאה, פתאום תפסתי שאת המחשבה הזאת בדיוק, הספר רוצה לשנות…

הספר מספר את סיפורה של רחל, מנהלת עסק מצליח ומשפחה ברוכה, 

אישה שעסוקה בלסמן "וי" בכל נושא בחייה – 

שפתאום, ביום (לא בהיר) אחד מוצאת את עצמו בתוך מחלקה פסיכיאטרית,

ולא, לא בתור עובדת, אלא בתור מאושפזת.

מכאן ואילך נפתח לנו צוהר להתמודדות של רחל, ושל שאר הנשים במחלקה – כולן, נשים נורמליות…

רגע, מי הנורמלית?

האם אישה חזקה ויציבה כמו רחל, שעוברת משבר קטן שדורש ממנה לקבל תמיכה חיצונית – היא לא נורמלית?

האם שאר השוהות במחלקה – נשים נעימות, טובות וחכמות – שנמצאות במחלקה שם, כל אחת מסיבותיה שלה – הן לא נורמליות?

זה בעצם מה שד"ר ציפי בורנשטיין, מחברת הספר (שפועלת רבות במגזר בתחום קידום בריאות הנפש בשלל אספקטים), רוצה להעביר לנו עם הקול האותנטי של רחל – 

בית החולים הפסיכיאטרי הוא לא "בית המשוגעים" מהבדיחות.

מאחורי הגדרות של בית החולים הפסיכיאטרי, לא מסתובבות נשים עם קרניים, אלא נשים נורמליות עם בעיה.

נשים מלאות בטוב, בחכמה ובעוצמה – שצריכות תמיכה חיצונית – לרוב לתקופה מסוימת בחיים שלהן.

והנה שני ציטוטים חזקים מהספר:

"זה בסדר. את בחברה טובה. רובנו לא תכננו להיקלע בחיינו למחלקה ׳כזו׳. 

תופתעי לגלות בהמשך שהמחלקה הזו כולה מורכבת ממופתעות כמוך…."

ועוד אחד:

"גם את תכננת לראות במחלקה את ארסנל הבדיחות על אנשים כמונו? 

חשבת לראות נשים מטפסות על קירות, אוחזות בידיות בלתי נראות? 

רוב המבקרים פה לראשונה מופתעים. 

הם תכננו לחזור הביתה עם איזו בדיחה, תיאור צבעוני או סצנה מרשימה. 

שמעתי פה מישהו אומר ׳מאכזב פה׳. אנחנו לא מספקות את הסחורה המבוקשת…"  

הספר, לדעתי, לא קל לקריאה, אבל הוא משמיע קול חשוב ואמיץ,

קולם של אנשים שקופים, שרוצים שנשים לב סוף סוף שהם נורמליים.

פה תוכלי לקרוא על הספר באתר של 'יפה נוף'

00

ואחרי הכל… יש לך שאלה על הספר? שאלה על הנושא בכלל? הארה? הערה?

מוזמנת לשאול / לכתוב בתגובות למטה, וד"ר ציפי בורנשטיין תענה על המילים שלך.

מחכות לשמוע אותך!

הפוסט ממומן, אבל נכתב מכל הלב 🤍