"אין אישה שרוצה להכין עוגה לשבת, פותחת ספר תהילים ומבקשת מה' שישלח לה עוגה לשבת", התגובות שלכן השבוע >>>

התגובה של רחל על איך מחתנים ילדים

"אם זאת המציאות שה' קבע בעולם סימן שיש דרך.
וחייבים לעשות השתדלות נכונה.

אתמול הייתי בכנס של שמורה ושמעתי שם משהו שיכול לתת מענה לתגובות.
כל אחד צריך לעשות את ההשתדלות לפי כוחו.
אין אישה שרוצה להכין עוגה לשבת פותחת ספר תהילים ומבקשת מה' שישלח לה עוגה לשבת.
כולן ניגשות למטבח ומכינות בעצמן.

ברור שחייבים לעשות השתדלות השאלה היא עד כמה-

ארבעה מלכים היו, מה שתבע זה-לא תבע זה
דוד אמר: "ארדוף אויבי ואשיגם לא אשוב עד כלותם"
אמר לו הקב"ה: "אני עושה"
היה הקב"ה מאיר לו בליליות בזיקים וברקים-וניצח
עמד אסא ואמר: "אין לי כוח להרוג בהם, אלא אני רודף אותם ואתה עושה"
אמר לו הקב"ה: "אני עושה"
וירדפם אסא…לפני ה' ולפני מחנהו
עמד יהושפט ואמר: "אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף אלא אני אומר שירה ואתה עושה
אמר לו הקב"ה "אני עושה"
ובעת שאמרו עמ"י שירה נתן ה' מארבים על בני עמון
עמד חזקיהו ואמר: "אני אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה, אלא אני ישן במיטתי ואתה עושה
אמר לו הקב"ה: "אני עושה"
ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור

מה ההבדל בין כולם, כל אחד הכיר את כוחו ומה הוא מסוגל באמת ופעל לפי זה
גם בנושא זה, חייבים השתדלות וכל אחד לפי כוחו."

התגובה של שירת על לכי לשיר! איך השירה יכולה לחולל אצלך פלאים

הודיה הטור בא ממש בזמן,
הייתי במצב של קיפאון והתכווצות- אפילו בלי מודעות,
רק הרגשת מחנק כזו שהרגשתי בתחילת הכתבה חוסר חשק לשיר.
ואז כשכתבת ששירה מאולצת פותחת את הלב- ניסיתי,
ועזרת לי! אז תודה לך.

עוד נקודה לגבי פורקן-
אני זוכרת שאחרי אסון מירון- מה שעזר לי לשחרר את הטראומה,
היתה שירה.
קראתי אז כתבה על תרפיות שונות ופחות מוכרות- כמו למשל צעקה.
וגיליתי ששירה היא בעצם צעקה,
שחרור הכי הכי עמוק של הבפנוכו.
לא תמיד אנחנו מרשים לעצמנו להרגיש עד העומק,
אבל שירה טובה – היא בכל הכח.
וכמובן – היכל הנגינה נושק להיכל התשובה…

התגובה של קוראת על מותר להתבכיין היום: צ'אט אחיות

"אני לא יודעת על מה אתן מדברות שבפריפריה יש בעיות רוחניות!!
אני במקור ירושלמית מיד אחרי חתונה עברנו לפריפריה חרדית ואני חושבת שהחינוך ילדים והצניעות שם טובה מאד אף מי-ם וב"ב ודומותיהן, זה נכון שיש פחות מבחר כויללים אבל מצד שני יש חיים יותר פשוטים ורגועים וראש יותר פנוי ללימוד תורה.
ולגבי קירבה לצדיקים, יש צדיקים וגדולי דור ענקיים בצפון/ דרום שבזכות הפרפריה יותר קל להיסתופף תחת כנפיהם. לו היו בערים מרכזיות היה הרבה יותר קשה להתקרב אליהם בגלל תורות ומשב"קים.

באמת לגור באזור לא חרדי יכול להיות מעט בעייתי. וזה לא קשור דווקא לפריפריה אלא גם לשכונות חילוניות בעיר כגון קרית יובל/גילה…"

התגובה של אמא דואגת על למה אני לא הולכת ל – EMDR

"רוצה לשאול –
הבת שלי בת 16 היתה בפארק עם חברות ונקעה את הרגל,
הן ליוו אותה לאוטובוס בפתח הפארק, שהיה אמור לעצור מתחת לביתנו, אבל בפועל באמצע הדרך עלו קבוצת נערים פרחחים לאוטובוס, והתפרעו באופן מפחיד מאוד, וכולם שם כולל הנהג וגברים בוגרים רעדו מהם, הם ניסו לנפץ את החלונות בפטיש החירום, ולהפעיל את המטף על אנשים נשים וטף, כשכולם צורחים עליהם ומנסים להניא אותם מכך ללא הצלחה, בסוף הם פתחו את הדלתות של האוטובוס בכח תוך כדי הנסיעה, רצו לתוך פתח של חניון, עקרו שם מהקיר מטף כיבוי אבקתי, וחזרו לאוטובוס וריססו את כל חלל האוטובוס באבקה מחניקה, הנשים והאנשים והילדים בכו וצרחו בהיסטריה וכמעט נחנקו, הכביש היה עמוס, והנהג לא יכול היה לברוח להם, הוא עצר את האוטובוס, אבל מה שקרה הוא שבגלל שהם פרצו את הדלתות, הדלתות לא יכלו להיפתח, והאנשים היו צריכים להידחק דרך סדק צר כשהם ברחו מהאוטובוס,
האוטובוס היה נראה אחרי פרוגרום, עגלות תינוקות הפוכות במעברים, והבת שלי שישבה בסוף עם רגל נקועה כואבת מאוד, לא יכלה לרוץ ולברוח, היא צעקה לעזרה אבל כל אחד היה עסוק בלהציל את עצמו, עד שמישהי שמעה אותה, ועזרה לה, והכניסה אותה לחנות סמוכה להירגע, ונתנה לה טלפון להתקשר אלי שאזמין לה נהגת, זה כבר היה בשעה כ-11 בלילה,
כשהיא הגיעה הביתה היא היתה נראית (בעיני הבלתי מקצועיות) כאחת שעברה טראומה רצינית, וכל הבכיות והדיבורים איתה היו נשמעים כפוסט טראומטיים, והיסטריים מאוד,
ב"ה אין לי כל ניסיון עם כאלו דברים,
אחרי יום וחצי של בכיות, ועידוד מצידי לספר שוב ושוב מה שקרה בדיוק, ומה הרגישה וכו', נראה שנרגעה,
השאלה היא מה לעשות עכשיו?
האם ללכת איתה לאיזשהו טיפול? איבחון? ייעוץ?
ואם כן איזה?"

התגובה של א א על בעלי עזב את הכולל–

"דינה יקרה!
אני קודם כל רוצה לומר לך שאת אישה גדולה וחזקה!
מעריכה אותך על השאיפה והרצון שלך להיות הכי בסדר בכל מצב.
אני אישית אמנם לא בעלת נסיון אבל כן יש לי מה לומר לך והלואי שיהיו הדברים לתועלת:
א. יכול להיות שכדאי לנסות להבין למה הוא לא מצא את עצמו בכולל ומה הוא מחפש בחוץ, ולנסות לראות איך הוא יכול להישאר עובד ה' גם אם הוא לא לומד יום שלם בכולל. (יתכן שכבר עשית את זה אבל אני מרגישה שזה הדבר הראשון) וכמובן לדאוג שמקום העבודה יהיה שמור ככל האפשר.
ב. אני חושבת שבהזדמנויות כאלו זה הזמן להזכיר לעצמנו שאנחנו עובדים את הקב"ה ולא את עצמנו.
אני לא מתיימרת לומר שזה קל, אבל אנחנו כל כך רוצים להיות במקום גבוה וקרוב ומחובר, אבל לפעמים הקב"ה רוצה שנעבוד אותו ממקום אחר ואנחנו צריכים לדעת לקבל את זה נכון ולעשות את רצונו משם.
ממליצה בחום על הספר "חכמת הלב" של הרב בוצ'קובסקי שמדבר בדיוק על זה (אם את גרה באיזור ירושלים יתכן שאוכל להשאיל לך).
בהצלחה רבה!!"

התגובה של שיר על אמא על המסילה

"אני גם מהגדולים במשפחה, והרבה הייתי מקלחת את אחיות שלי ומלבישה, וקמה אליהן בלילה, וכו. וגם קרה שהייתי צריכה להישאר בבית כדי לשמור ולעזור
אבל בכל מה שעשיתי עזרתי לאמא שלי, ולא להם.
לאמא שלי אני חייבת. בפירוש. וכל מה שעשיתי היה בשבילה ולא בשבילם.
ברור שהכל באהבה גמורה אבל אני לא יכולה לומר שכשנשארתי בבית כי אמא שלי היתה צריכה לצאת ולא היה מי שישמור זה היה עזרה לאחיות. עזרתי להורים שלי.
לכן היום בתור נשואה ואמא לילדים אני לא חושבת שאחיות שלי חייבות לי טובה על מה שעשיתי כעזרה לאמא שלי כשהם היו קטנות.
מבקשת מהם רק כשאני באמת צריכה והם תמיד שמחות לעזור. ברוך ה'."

התגובה של יוכבד על בעלי לא מצליח לעבור טסט : (

"בלי להיכנס למה שביניכם – הנקודה היא שהבוחנים מנסים מאד להכשיל ולכן: 1. יש מקומות שבהם עוברים ויש מקומות שלא, זה לא תלוי באוכלוסייה האזורית אלא בבוחנים, והרבה הולכים דווקא לערים מסוימות שם "כולם עוברים" וזה לא סתם משפט באוויר. 2. מאד שווה להגיש ערעור!!!! בעלי עשה 4 טסטים ובכל אחד נפל על שטות אחרת, ברביעי הגשנו ערעור והתקבל- זה ממש פשוט בתחנה של הבוחנים יש מחשבים לעבור על ההסרטות ולסמן בהתאמה למה שהבוחן כתב את הערעור שלכם."