האם קשה למצוא עבודה כמורה מתקנת? האם אפשר לחזור למקצוע אחרי שנים? ואם התעודה שלכם מעלה אבק במגירה – האם עדיין יש לה ערך?
בשנים האחרונות שוק העבודה במערכת החינוך השתנה משמעותית. הסיפור של רבקי ממחיש איך שינוי בשוק, יחד עם הסתכלות חדשה על הכישורים שלה, הוביל אותה להגשים חלום שנראה אבוד.
—
יש חלומות שנשמרים עמוק במגירה.
עבור נשים רבות, המפגש הראשון עם שוק העבודה מאכזב ומתסכל. כך בדיוק הרגישה רבקי, בשנה בה היא סיימה את הכשרתה כמורה מתקנת.
באותם ימים, מציאת משרה בתחום החינוך וההוראה המתקנת הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית. השוק היה רווי בנשות מקצוע, המורות הצעירות עמדו בתור ארוך לכל שעה פנויה במערכת, ותחושת ההחמצה הייתה מנת חלקן של רבות.
עבורה, המסקנה הייתה חד-משמעית וצורבת. הדלת הזו נעולה בפניה. עולם ההוראה אינו בשבילה, צריך להמשיך הלאה. היא שמה את התעודה המושקעת עמוק במגירה, והמשיכה אל נתיבי חיים אחרים.
שנים חלפו, הבית התמלא בילדים, והצורך בעשייה משמעותית המשיך לבעור בה.
גם כשעברו אל דירתם בפריפריה ניסתה את כוחה – מבחינתה בפעם האחרונה – והגישה קורות חיים למנהלת בית הספר. אבל כמו בירושלים, כך בעיר הצעירה, הרבה מדי מורות על מעט מדי תקנים בהוראה מתקנת השאירו אותה שוב בחוץ. מכיוון שהיא הייתה חייבת הכנסה מסודרת, ההחלטה לבסוף לצאת לדרך עצמאית נראתה כמו פתרון מושלם: לפתוח עסק פרטי כמורת קריאה.
הרעיון היה מלא תחושת שליחות – היא ראתה בעיני רוחה את הילדים שמתקשים לפענח את האותיות, את התסכול שלהם כשהמילים מתערבבות, ואת ההקלה העצומה שתגיע כשהיא תעזור להם "לפצח" את הקוד.
אלא שהמציאות בשטח התגלתה כשונה בתכלית.
ניהול עסק עצמאי אינו מסתכם רק בנתינה המקצועית בתור מורה מתקנת ובאהבה לתלמידים. פתאום היא נדרשה לעולמות חדשים של שיווק עצמי, פרסום, מרדף מתיש אחרי לקוחות, ניהול תשלומים ותיאומים בלתי נגמרים. כל אלו נפגשו עם מציאות משפחתית תובענית, בית וילדים קטנים שחזרו הביתה ודרשו את אמא במלוא נוכחותה. השחיקה לא איחרה לבוא. היא מצאה את עצמה קורסת תחת הנטל הכפול: מנסה להחזיק עסק שדרש ממנה כוחות נפש שלא היו לה, בזמן שהיא מרגישה שהיא מחמיצה את הבית. ההחלטה לסגור את העסק הייתה כואבת ומלווה בתחושת כישלון צורבת. במבט לאחור היא אמרה לעצמה באכזבה שכנראה עולם ההוראה אינו השליחות שלה.
במשך תקופה ארוכה, הגדירה רבקי בפגישתנו, החיים התנהלו במתכונת "תחנת ביניים".
כדי להביא פרנסה הביתה, היא מצאה את עצמה עובדת בעבודות מזדמנות, בין היתר כמזכירה, עובדת בק-אופיס. זו הייתה עבודה מאומצת ושוחקת, רחוקה שנות אור מהפוטנציאל האמיתי שלה, מהיכולות הקוגניטיביות הגבוהות שלה ומאהבת הלימוד שפיעמה בה.
בבוקר היא הייתה קמה לעוד יום של טיפול בפניות, תיוק מסמכים ומענה שוטף, וחוזרת עייפה ומרוקנת אל מטלות הבית. עמוק בפנים, רבקי השלימה לכאורה עם המצב. היא שכנעה את עצמה שזה מה יש, שבגיל שלושים וארבע כבר לא ממציאים את הגלגל מחדש, ושהחלום הישן ההוא היה מתאים אולי לשנות העשרים החולפות שלה.
אבל מתחת לפני השטח, הלב לא השלים. התחושה שהיא נמצאת במקום שאינו ממצה את כישרונותיה – לא הרפתה.
הרגע שבו נפגשנו היה מלווה בהרבה חשש ובספקנות עמוקה. היא ישבה מולי בזמן של חיפוש עצמי, משוכנעת שאין שום דבר חדש שאפשר לחדש לה. אני בסך הכל פקידת בק-אופיס פשוטה, מה כבר אפשר לעשות בגילי עם תעודת הוראה ישנה שאף אחד לא הסתכל עליה מעולם?
שם, מתוך שיחה פתוחה וכנה, החל שלב האבחון והדיוק.
במקום לדבר על חלומות באספמיה או על פתיחת עסק עצמאי מורכב שאינו מתאים לאופייה, התחלנו לפרק את הנתונים לגורמים, ולבחון אותם באור חדש ומציאותי. בחנו קודם כל את תמונת המצב בשוק העבודה הנוכחי וגילינו יחד מציאות מרתקת: השוק של היום שונה לחלוטין מזה שהיא הכירה לפני עשור וחצי. אם פעם היתה הצפה של מורות בהוראה מתקנת והתחרות הייתה נוקשה, הרי שהיום בהרבה מקומות התמונה הפוכה לחלוטין. מערכות החינוך זועקות בעקבות חסר עצום בנשות מקצוע רציניות, מיומנות ובעלות ניסיון חיים בוגר ויציב. הדלת שהייתה נעולה עבורה פעם, פתוחה היום לרווחה וממתינה בדיוק לנשים כמוה.
בדקנו יחד את ארגז הכלים שלה והבנו שהתעודה הישנה לא איבדה מערכה. השנים שעברו הוסיפו לה בגרות, יכולת הקשבה עמוקה, ניסיון חיים והבנה רגשית שלא היו לה כשהייתה צעירה טרייה. היא אינה צריכה להמציא את עצמה מחדש, אלא רק להשתמש בשרירים הקיימים שלה – הסדר, הדיוק, יכולת הניתוח והרצון האמיתי להעניק למי שזקוק לכך. מתוך האבחון הזה התחלנו לגבש חזון תעסוקתי חדש ומדויק, כזה המותאם בדיוק למי שהיא היום.
האתגר המרכזי שנותר לא היה עוד מקצועי, אלא מנטלי –
איך משתחררים מהפחד מפני משרות גדולות יותר? איך מתרגמים את הנסיון והמיומנויות שהוכיחה עם השנים, לתפקיד אליו היא שואפת?
בנינו יחד תוכנית פעולה מדורגת. במקום לרדוף אחרי לקוחות, כיוונו ישירות אל תוך מסגרות מוסדיות יציבות ומובנות, בתי ספר ומרכזים חינוכיים המחפשים מורות קריאה משולבות בתוך המערכת. מקומות שבהם המעטפת קיימת, התנאים מסודרים, ויש גב ארגוני שמאפשר לה לעשות את מה שהיא הכי טוב בו: לשבת פרטני, להסתכל לילד בעיניים, ולעזור לו לפצח את הקשיים שלו ברוגע ובביטחון.
ההבנה של הכוחות המאפשרים שלה החזיר לרבקי את הביטחון והפחד החל להתפוגג.
בהשגחה פרטית היא פגשה שכנה שעבדה בבית הספר ושיתפה אותה בכך שמחפשים ממש מורה טובה להוראה מתקנת, ו"את יודעת איך זה, לא יפרסמו בדרושים…" היא אזרה אומץ, השאירה את זיכרון כישלונות העבר בצד, ושלחה שוב קורות חיים אל מנהלת בית הספר, שזימנה אותה באותו היום לראיון וקיבלה אותה במקום… רבקי חזרה אל עולם ההוראה ונכנסה למערכת לא כמתחילה חסרת ביטחון, אלא כאשת מקצוע בוגרת, מנוסה ומבוקשת, המביאה איתה עומק שרק שנים של ניסיון חיים יודעות לתת.
היום, כשהיא נמצאת במקום שחשבה ששעריו ננעלו בפניה לנצח, היא מבינה שפעמים רבות, עצירה בדרך או דלת שנסגרה בעבר אינן מעידות על כך שהדרך חסומה, אלא היו רק הכנה שנועדה לאפשר לה לצבור את הבגרות, את הניסיון ואת היישוב הדעת הדרושים כדי להיכנס אל המקום המדויק שלה בזמן הנכון ביותר.
משהו לקחת הביתה:
דלת שנסגרה היא לא סוף הדרך, לפעמים החלום שלנו נגנז לא כי אינו נכון, אלא כי הזמן שלו עוד לא הגיע. העיכובים, השנים שעברו, ואפילו הניסיונות שלא צלחו, הם לא בזבוז זמן, הם בדיוק מה שיביא אותנו להיות ראויות להזדמנות כשהיא תגיע בעזרת ד'.
שרי שטרן היא מומחית למיקוד וקידום נשים לתעסוקה איכותית ומותאמת כישורים, ומנחת קבוצות קידום אישי.
לפרטים : 0504183482 / [email protected]
קבלו תיקון- אין מורה מתקנת אלא מורה להוראה מתקנת.
חשוב לציין גם שבמהלך השנים בעצם ניהיו יותר משרות פנויות במקביל לאישיותה של רבקי והתהליך שהיא עברה….
נכון עדי, באזור ההוא האוכלוסיה גדלה ואיתה היקף הצורך והביקוש למורות טובות.
ספציפית במקרה של רבקי, היא היתה בטוחה ששערי ההוראה נעולים והיא אפילו לא היתה מנסה (בעקבות החוויה השלילית שעברה כשניסתה להכנס בתחילת הדרך)
והעבודה שלה היתה להסכים לבחון את הדרך שעשתה, הכיר ולהעריך מחדש,
ולהבין איך היא מגיעה היום אחרת, בוגרת, מלאה ויכולה הרבה יותר.
וזה מה שנתן לה – וגם למנהלת, את הבטחון שהיא אכן המתאימה לתפקיד בע"ה.