אנחנו כבר ביום השביעי מתוך תשעת ימי האבל על חורבן בית המקדש, ובעצם על החורבן שמלווה אותנו מדי יום ביומו –
על כל החסר, הייסורים, הצער וכאבי הגלות ברוח, בגוף, בנפש ובדעת שמלווים אותנו מאז.
ואולי מתאים להכניס פה את מילות הגאון מוילנא:
"כי מעת שחרב הבית, יצאה רוחנו, עטרת ראשנו. ונשארנו רק אנו, גוף שלה בלא נפש.
ויציאה לחוץ לארץ (כלומר הגלות, ש.ל.) הוא הקבר.
ורימה מסובבת עלינו ואין בידינו להציל, הם הגויים האוכלים בשרנו.
ומכל מקום היו חבורות וישיבות גדולות, עד שנרקב הבשר והעצמות נפזרו פיזור אחר פיזור. ומכל מקום היו עדיין העצמות קיימות, שהן תלמידי חכמים שבישראל מעמידי הגוף.
עד שנרקבו העצמות ולא נשאר אלא תרווד רקב מאתנו, ונעשה עפר, שחה לעפר נפשנו.
ואנו מקווים עתה לתחיית המתים. התנערי מעפר קומי ירושלים".
אמן ואמן!!
ממליצה לשמוע את השיעור של הרב אריה שפירא שליט"א (מתוך שיעור שבועי לנשים) שבו שמעתי את המילים האלו.
בשורות טובות וגאולה בקרוב!
שבי
הפוסט הוא חלק מהניוזלטר שלנו שנשלח פעמיים בשבוע – ביום שני וחמישי.
רשומה ולא קיבלת? תבדקי בקידומי מכירות או בספאם.
עדיין לא רשומה? בואי שבי איתנו : ) בלחיצה כאן
