ערב חתונה.
זה מרגש, זה שמח, זה כייפי כל כך.
זה מלחיץ.
זה סוד גלוי כל כך ועדיין אסור לדבר עליו.
הפער הבלתי נתפס בין משפחת קאלוס למשפחת אדלר מהמם אותי כל פעם מחדש.
בערב החתונה של מאיר שחררתי, הבנתי מראש שעולם המושגים שלנו שונה, גם מאיר הבין את זה, וויתר מראש.
החתונה הייתה בירושלים באולם הכי סטנדרטי, אנחנו הזמנו תזמורת וצלם. חנהלה ביקשה את חבילת הצילום הכי קטנה, היא לא אוהבת להצטלם…
לא בררתי יותר מדי איך הם מתארגנים לחתונה, רק שמעתי מידי פעם סיפורים של חנהלה.
בלי שאלות מיותרות קניתי להם חבילת נדוניה בסיסית ושלחתי להם, חנהלה התקשרה, הודתה בחום וזהו.
רק פעם אחת פלטתי למאיר כאילו בדרך אגב, שאם הוא יראה שחסר להם דברים – שיעדכן.
"בטח קשה להם שם בישוב הצפוני עם קניות", כמעט התנצלתי בשמם.
"זה בסדר", מאיר צחק, "אל תלחצי, אני יודע שחיים שם ברמת חיים אחרת, כבר הייתי שם פעמיים בשבת".
שבת שבע ברכות הייתה חוויה מיוחדת, אולם פצפון של בית כנסת, בית ציורי שקיבלנו לאירוח, סעודות שבת עם אוכל ביתי, בסיסי וטעים. חד פעמי פשוט, והמון שכנים וידידים שנכנסים ב"מנה אחרונה" עם עוגה, סלט פירות או גלידה ביתית. כמו במטה קסם התמלא האולם הקטן, באנשים, בכיבוד, בשירה.
האווירה הייתה שמיימית ממש.
בשבת אחרי הצהריים ישבתי על ספסל מול שמיים פתוחים לשיחה ראשונה, גלויה וכנה עם אמא של חנהלה.
זו הייתה הפעם הראשונה, שם מול השמיים הפתוחים, אחרי כמעט שבת שלימה נטולת רושם, מלאה חום ושמחה. מול דוידי שאחרי שעות הסתגלות קשוחות שכב רגוע על הדשא בגינה, עם ספרי קומיקס.
"חנהלה אמרה שאתה אוהב ספרי קומיקס," אמרה לו בלחש האשה המדהימה הזו מיד כשהגענו, והושיטה לו ערימת ספרים.
ככה בפשטות הנדירה הזו, בלי מבט בוחן או סקרן, בלי שאלות מיותרות.
גם לשירה היא הראתה את מדפי הספרים, אבל שירה רק רצתה ללכת לסטודיו, עוד לא הספקתי להתחיל להילחץ, והיא כבר אמרה בטון הלוחש, הנעים: "שבת תכף נכנסת, כבר אחרי חצות היום, זה כבר לא מתאים, ובכלל חבל על השמלה היפה שלך…"
"את צריכה לדבר יותר בקול," הודיעה לה שירה בתמורה, "או שתדברי ממש מולי שאני אוכל לקרוא את השפתיים שלך, את מדברת ממש בשקט".
אני נחרדת, אבל לא מספיקה להתערב, כי היא מניחה את היד על הכתף של שירה מחייכת ועונה בפשטות:
"לא נראה לי שאני אצליח לדבר ממש בקול, אכפת לך שאני אגע לך בכתף לפני שאני מדברת אליך כדי שבאמת תוכלי לשמוע אותי?"
פשטות וכנות הייתה בהצעה, ושום נימה של זלזול רק אהבת הזולת פשוטה:
"אולי תבואי אלינו בחופש ונצייר קצת?"
עכשיו, שעה לפני שקיעה, כשהיא בכלל לא בלחץ לעצב לנו בר מרשים לסעודה שלישית.
יכולתי לספר, לדבר, לשתף…
כשהבנות שלנו ביחד – מדהים איך תהילה התרככה גם והתיידדה עם אחיות של חנהלה, הן באו לעדכן שהם גמרו לארגן סעודה שלישית. לחצנו ידיים בדממה כאילו כרתנו ברית, ידעתי שבלי קשר לזוג הצעיר והקורן שפסע מולנו לכיוון בית הכנסת, יש לי חברה חדשה.
עכשיו, עם דבורה אדלר, אני פתאום בצד השני של המתרס. כן אני מכירה את כל החנויות וכל המותגים שהיא מזכירה, שמחה שהם משתפים בכזו ספונטניות, ויש לנו שפה משותפת כל כך.
אני לא צריכה למצוא נושאי שיחה עם מלכי, הכל כל כך זורם ומוכר.
אבל הלחץ מטפס לי לאט לאט בגרון…
שבת שבע ברכות גדולה ומשותפת.
גדולה, ממש גדולה. כל הדודים מכל הצדדים חייבים להגיע.
"בלי ילדים כמובן, אחרת נהיה 200 איש." דבורה מאוד נמרצת.
אני לא כל כך יודעת איך יבלעו אצלי במשפחה את העניין.
בינתיים אני בולעת את הישיבה ש"הם מכירים, יש לנו מחותנים משותפים, יתנו לנו על הבניין מחיר טוב,
טירוף למצוא דירות לכולם, אה, ובנוגע לקייטרינג, יש לנו אחת מעולה שעשתה לנו כמה שבתות…"
נכון,
בעלת הקייטרינג נשמעת נחמדה מאוד,
והיא מציעה תפריט מושקע ועוד כמה שדרוגים שהיא ודבורה מחליטות ביחד שחייבים ממש…
"אני שולחת לך במייל את הפלייסמנטים והבירכונים, תראי את הצבעים, הכלה שלי עיצבה משהו בסיסי
תגידי מה את אומרת…"
אני מתביישת לשאול כמה יעלה התענוג הזה בסופו של דבר,
כי זה נהפך להפקה של ממש.
לרגעים אני מרגישה מוצפת, ממש כמו דוידי, בא לי לחבק את עצמי כמוהו, להתנדנד מעט ולהירגע,
אבל שיחות הטלפון שהן באמת ידידותיות, ממשיכות להגיע בקצב הולך וגובר:
"סט שמלות תואם גם לבנות שלכם וגם לבנות שלנו, אני רק בלחץ מה יהיה עם הכלה שלכם, חנהלה, היא גרה כל כך רחוק. אין סיכוי שהיא תבוא לאיזו שבת מיום חמישי נניח, או שתישאר לראשון, ונלך למדוד אתה שמלה?"
אין לי מילים כדי להסביר לה, לדבורה, כמה לא מתאים להציע אפילו כזאת הצעה לחנהלה, כלומר חנהלה יכולה לבוא מוקדם לשבת, זה לא העניין, אבל אני לא יכולה בשום אופן להודיע לה שהולכים לבחור שמלה אצל תופרת שבדיוק נותנת להם מחיר טוב באופן יחסי, וצריך רק לבחור בין הסט הבורדו לכסוף.
חנהלה בשמלת נשף…
אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות.
"למה את נשמעת ככה?" שואל אותי מאיר בלילה כשאני מנסה לברר אם הם יגיעו לשבת באמת מיום חמישי.
"המחותנת כל כך ביצועיסטית, היא מריצה עניינים בקצב מסחרר, יש לי באמת סחרחורת" אני צוחקת.
אין שמחה בצחוק, יש בלבול, זה לא ממש הסגנון שלי, אני לא חייבת שהכל יהיה כל כך מושלם…
"גם אברימי התקשר להתעצבן שהולך להיות שולחן כבוד לאורך כל האולם מלא ב"פראקים", גם הוא נשמע לחוץ, מה קורה אתכם?" עונה מאיר.
"זו משפחה בסטנדרט גבוה, בכל תחום, אבא שלהם באמת תלמיד חכם ועסוק במסירת שיעורים, כל הסידורים זה ביני לבין האמא," אני נאנחת, "הם אנשים מקסימים, ידידותיים, ונחמדים מאוד. רק איכשהו, אני לא ממש מדביקה את הקצב".
כמעט מדויק.
אני מרגישה לא מספיק, נקודה.
אולי לא מספיק חברמנית.
אולי לא מספיק צדיקה כזו, שמסתדרת תמיד לבד.
לא יכולה לומר לדבורה שיש נושאים שבעלי מטפל, ואני לא ממש קובעת הכל לבד…
"מה יקרה," עוברת מחשבה חצופה בראשי, "אם הגב' מלכי אדלר היקרה תראה את בעלי שוטף כלים לפעמים, חוזר עם קניות? שלא לדבר על המקלחות של דוידי".
לכי תסבירי לילדונת הצעירה הזו, שלמרות שיש לי שלוש בנות בוגרות אי אפשר ממש לדרוש מהם עזרה, כלומר רק מתהילה, וזה לא כל כך פייר, אז…
צריך גם לדבר עם אברימי, מקווה שהוא לא מרגיש כמוני, הוא כנראה כן. עוברת מחשבה נוספת בראשי.
"אנחנו נבוא ביום חמישי," אומר מאיר, ואני שומעת את הדאגה והמסירות בקולו, "אני אסביר לחנהלה, היא תבין שזה חשוב, היא תבוא אתכם, תתאים את עצמה, זה רק לילה אחד", הוא מנסה לשכנע את עצמו, את חנהלה ואותי.
"אולי אני אצא עם אברימי לסיבוב בזמן הזה, נשמע אותו קצת", הוא ממשיך.
"הצפון מצמיח לך כנפיים", אמר פעם בעלי למאיר.
מאיר לא החזיר לו שום תשובה צינית,
ובחיוך שלו היה הכל…
—
לתגובות, בתיה: [email protected]
את פשוט מדהימה!!!!
איזה ילדים זכיתתתתתת
מלא נחת,
גם התובנות היומיומיות האלה העלו לי דמעות בעיניים
וואו!!!!
אני פתאום קולטת שזה מכלול כל כך לא פשוט שהזוי שבת דורנו מסוגלת לעבור!! זה ממש ענק! את גדולה מהחיים!!! זה כל הזמן למחוק קולות חיצוניים ולחיות ברוגע ובשלווה עם מה שיש. זה גדלות!
מעריכה מאד!!
פרק מיוחד מאוד מאוד!
אין כמוך!
אבל באמת
ההתנגשויות והפערים האלו פוגשם גם משפחות נורמטיביות
תרגישי בנוח, זה טבעי!
אני מנסה להבין באמת מה רצית להעביר פה
בהנחה שלא מדובר בסיפור אמיתי אלא מבוסס על מציאות, זה יצא קצת סטריאוטיפי -הנינוחים והפשוטים מהצפון ומתוקתקים והסטייליסטים מירושלים
אבל אם הסטריאוטיפ קיים באמת, למה לא תחשבי לעבור לישוב בצפון? תראי כמה זה עושה טוב לילדים
לא חייב להיות שכל הירושלמיים כאלו.
נראה שבתיה עצמה לא כמו המחותנת שלה, אלא איפשהו על הרצף (על הרצף לא במובן המוזכר בסיפור 😊)
למשפחה עם ילדים מיוחדים לא כל כך קל לעבור לגור במושב
צריך לקחת בחשבון מסגרות מותאמות לילדים
מבחר של מוסדות ברמה גבוהה זה רק במרכז
תיארת בצורה מושלמת את החוויה.
אפשר לומר על זה – "זה קורה במשפחות הכי טובות"
הפערים בלתי ניתנים לתפיסה, תמיד.
ותודה על שטיפת הכלים וההשלמה הזאת. אני חושבת שהכי קשה לדעת גם להנות מזה, ולומר תודה לה' על שיש בעל שמסוגל ויכול ולהתפנק על זה גם. כי תמיד נושף בעורף האלה שמסתדרות. מצד שני לא לקנא ולאהוב את מה שיש ולהעריך את מי שלא צריכה עזרה וכן, לפעמים הן נקרעות ומצליחות, מגיע להן שאםו ולנו מגיע להנות ממה שיש.
כמובן שאי אפשר לחלק את זה בצורה גורפת לצפוניים לעומת ירושלמים,
אבל בהחלט אפשר להבדיל בין הטירוף הירושלמי לזה של הפריפריה,
ואכן- ממליצה מאווווד לכולכן לעבור, או לפחות לבוא לבקר בצפון הרחוק ולנשום אווירה נקייה (יחסית) מכל התחרות והרושם המלחיץ,
מצפה לפגוש אתכן…
אני לא חושבת שהדיבור כאן הוא על פרפריה ומרכז.
הדיבור הוא בעצם על ההבנה שהשידוך החשוב שכלכך יחלו לו, גם אבריימי וגם בתיה עצמה, גורר איתו הרבה לחץ ותחושת נחיתות מעצם הרצון שלנו להיות "שווים".
אני חושבת שזה המסר שבתיה רצתה להעביר כאן.
וגם כמה לא צריך שהכל יהיה בסטייל בשביל להינות באמת מהשבת… אולי להיפך:)
לא הבנתי את האופי של חנהלה
היא נשמע לי לא צפונית קלאסית,
עם כל הכבוד לפשטות של הצפון…