ערב חתונה.
זה מרגש, זה שמח, זה כייפי כל כך.
זה מלחיץ.
זה סוד גלוי כל כך ועדיין אסור לדבר עליו.
הפער הבלתי נתפס בין משפחת קאלוס למשפחת אדלר מהמם אותי כל פעם מחדש.
בערב החתונה של מאיר שחררתי, הבנתי מראש שעולם המושגים שלנו שונה, גם מאיר הבין את זה, וויתר מראש.
החתונה הייתה בירושלים באולם הכי סטנדרטי, אנחנו הזמנו תזמורת וצלם. חנהלה ביקשה את חבילת הצילום הכי קטנה, היא לא אוהבת להצטלם…
לא בררתי יותר מדי איך הם מתארגנים לחתונה, רק שמעתי מידי פעם סיפורים של חנהלה.
בלי שאלות מיותרות קניתי להם חבילת נדוניה בסיסית ושלחתי להם, חנהלה התקשרה, הודתה בחום וזהו.
רק פעם אחת פלטתי למאיר כאילו בדרך אגב, שאם הוא יראה שחסר להם דברים – שיעדכן.
"בטח קשה להם שם בישוב הצפוני עם קניות", כמעט התנצלתי בשמם.
"זה בסדר", מאיר צחק, "אל תלחצי, אני יודע שחיים שם ברמת חיים אחרת, כבר הייתי שם פעמיים בשבת".
שבת שבע ברכות הייתה חוויה מיוחדת, אולם פצפון של בית כנסת, בית ציורי שקיבלנו לאירוח, סעודות שבת עם אוכל ביתי, בסיסי וטעים. חד פעמי פשוט, והמון שכנים וידידים שנכנסים ב"מנה אחרונה" עם עוגה, סלט פירות או גלידה ביתית. כמו במטה קסם התמלא האולם הקטן, באנשים, בכיבוד, בשירה.
האווירה הייתה שמיימית ממש.
בשבת אחרי הצהריים ישבתי על ספסל מול שמיים פתוחים לשיחה ראשונה, גלויה וכנה עם אמא של חנהלה.
זו הייתה הפעם הראשונה, שם מול השמיים הפתוחים, אחרי כמעט שבת שלימה נטולת רושם, מלאה חום ושמחה. מול דוידי שאחרי שעות הסתגלות קשוחות שכב רגוע על הדשא בגינה, עם ספרי קומיקס.
"חנהלה אמרה שאתה אוהב ספרי קומיקס," אמרה לו בלחש האשה המדהימה הזו מיד כשהגענו, והושיטה לו ערימת ספרים.
ככה בפשטות הנדירה הזו, בלי מבט בוחן או סקרן, בלי שאלות מיותרות.
גם לשירה היא הראתה את מדפי הספרים, אבל שירה רק רצתה ללכת לסטודיו, עוד לא הספקתי להתחיל להילחץ, והיא כבר אמרה בטון הלוחש, הנעים: "שבת תכף נכנסת, כבר אחרי חצות היום, זה כבר לא מתאים, ובכלל חבל על השמלה היפה שלך…"
"את צריכה לדבר יותר בקול," הודיעה לה שירה בתמורה, "או שתדברי ממש מולי שאני אוכל לקרוא את השפתיים שלך, את מדברת ממש בשקט".
אני נחרדת, אבל לא מספיקה להתערב, כי היא מניחה את היד על הכתף של שירה מחייכת ועונה בפשטות:
"לא נראה לי שאני אצליח לדבר ממש בקול, אכפת לך שאני אגע לך בכתף לפני שאני מדברת אליך כדי שבאמת תוכלי לשמוע אותי?"
פשטות וכנות הייתה בהצעה, ושום נימה של זלזול רק אהבת הזולת פשוטה:
"אולי תבואי אלינו בחופש ונצייר קצת?"
עכשיו, שעה לפני שקיעה, כשהיא בכלל לא בלחץ לעצב לנו בר מרשים לסעודה שלישית.
יכולתי לספר, לדבר, לשתף…
כשהבנות שלנו ביחד – מדהים איך תהילה התרככה גם והתיידדה עם אחיות של חנהלה, הן באו לעדכן שהם גמרו לארגן סעודה שלישית. לחצנו ידיים בדממה כאילו כרתנו ברית, ידעתי שבלי קשר לזוג הצעיר והקורן שפסע מולנו לכיוון בית הכנסת, יש לי חברה חדשה.
עכשיו, עם דבורה אדלר, אני פתאום בצד השני של המתרס. כן אני מכירה את כל החנויות וכל המותגים שהיא מזכירה, שמחה שהם משתפים בכזו ספונטניות, ויש לנו שפה משותפת כל כך.
אני לא צריכה למצוא נושאי שיחה עם מלכי, הכל כל כך זורם ומוכר.
אבל הלחץ מטפס לי לאט לאט בגרון…
שבת שבע ברכות גדולה ומשותפת.
גדולה, ממש גדולה. כל הדודים מכל הצדדים חייבים להגיע.
"בלי ילדים כמובן, אחרת נהיה 200 איש." דבורה מאוד נמרצת.
אני לא כל כך יודעת איך יבלעו אצלי במשפחה את העניין.
בינתיים אני בולעת את הישיבה ש"הם מכירים, יש לנו מחותנים משותפים, יתנו לנו על הבניין מחיר טוב,
טירוף למצוא דירות לכולם, אה, ובנוגע לקייטרינג, יש לנו אחת מעולה שעשתה לנו כמה שבתות…"
נכון,
בעלת הקייטרינג נשמעת נחמדה מאוד,
והיא מציעה תפריט מושקע ועוד כמה שדרוגים שהיא ודבורה מחליטות ביחד שחייבים ממש…
"אני שולחת לך במייל את הפלייסמנטים והבירכונים, תראי את הצבעים, הכלה שלי עיצבה משהו בסיסי
תגידי מה את אומרת…"
אני מתביישת לשאול כמה יעלה התענוג הזה בסופו של דבר,
כי זה נהפך להפקה של ממש.
לרגעים אני מרגישה מוצפת, ממש כמו דוידי, בא לי לחבק את עצמי כמוהו, להתנדנד מעט ולהירגע,
אבל שיחות הטלפון שהן באמת ידידותיות, ממשיכות להגיע בקצב הולך וגובר:
"סט שמלות תואם גם לבנות שלכם וגם לבנות שלנו, אני רק בלחץ מה יהיה עם הכלה שלכם, חנהלה, היא גרה כל כך רחוק. אין סיכוי שהיא תבוא לאיזו שבת מיום חמישי נניח, או שתישאר לראשון, ונלך למדוד אתה שמלה?"
אין לי מילים כדי להסביר לה, לדבורה, כמה לא מתאים להציע אפילו כזאת הצעה לחנהלה, כלומר חנהלה יכולה לבוא מוקדם לשבת, זה לא העניין, אבל אני לא יכולה בשום אופן להודיע לה שהולכים לבחור שמלה אצל תופרת שבדיוק נותנת להם מחיר טוב באופן יחסי, וצריך רק לבחור בין הסט הבורדו לכסוף.
חנהלה בשמלת נשף…
אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות.
"למה את נשמעת ככה?" שואל אותי מאיר בלילה כשאני מנסה לברר אם הם יגיעו לשבת באמת מיום חמישי.
"המחותנת כל כך ביצועיסטית, היא מריצה עניינים בקצב מסחרר, יש לי באמת סחרחורת" אני צוחקת.
אין שמחה בצחוק, יש בלבול, זה לא ממש הסגנון שלי, אני לא חייבת שהכל יהיה כל כך מושלם…
"גם אברימי התקשר להתעצבן שהולך להיות שולחן כבוד לאורך כל האולם מלא ב"פראקים", גם הוא נשמע לחוץ, מה קורה אתכם?" עונה מאיר.
"זו משפחה בסטנדרט גבוה, בכל תחום, אבא שלהם באמת תלמיד חכם ועסוק במסירת שיעורים, כל הסידורים זה ביני לבין האמא," אני נאנחת, "הם אנשים מקסימים, ידידותיים, ונחמדים מאוד. רק איכשהו, אני לא ממש מדביקה את הקצב".
כמעט מדויק.
אני מרגישה לא מספיק, נקודה.
אולי לא מספיק חברמנית.
אולי לא מספיק צדיקה כזו, שמסתדרת תמיד לבד.
לא יכולה לומר לדבורה שיש נושאים שבעלי מטפל, ואני לא ממש קובעת הכל לבד…
"מה יקרה," עוברת מחשבה חצופה בראשי, "אם הגב' מלכי אדלר היקרה תראה את בעלי שוטף כלים לפעמים, חוזר עם קניות? שלא לדבר על המקלחות של דוידי".
לכי תסבירי לילדונת הצעירה הזו, שלמרות שיש לי שלוש בנות בוגרות אי אפשר ממש לדרוש מהם עזרה, כלומר רק מתהילה, וזה לא כל כך פייר, אז…
צריך גם לדבר עם אברימי, מקווה שהוא לא מרגיש כמוני, הוא כנראה כן. עוברת מחשבה נוספת בראשי.
"אנחנו נבוא ביום חמישי," אומר מאיר, ואני שומעת את הדאגה והמסירות בקולו, "אני אסביר לחנהלה, היא תבין שזה חשוב, היא תבוא אתכם, תתאים את עצמה, זה רק לילה אחד", הוא מנסה לשכנע את עצמו, את חנהלה ואותי.
"אולי אני אצא עם אברימי לסיבוב בזמן הזה, נשמע אותו קצת", הוא ממשיך.
"הצפון מצמיח לך כנפיים", אמר פעם בעלי למאיר.
מאיר לא החזיר לו שום תשובה צינית,
ובחיוך שלו היה הכל…
—
לתגובות, בתיה: [email protected]
שוב אנחנו גולשות לשיפוטיות, לחשיבה סטריאוטיפית, ואולי זו אני שמחתנת בעוד כמה ימים ילד שביעי, שההתרגשות עושה אותי רגישה כלכך.
נדמה לי שבתיה בסך הכל הביאה את התחושות המעורבות של ערב חתונה, מהזוית שלה, כמי שמתמודדת עם האתגרים המיוחדים שקיבלה. וזה כרגיל ככ מדויק, כתוב כלכך בחן, ומעורר הזדהות ורצון לחבק אותך, בתיה.
זה פשוט ציור מאד נוגע של המקום שלה בתוך הסיטואציה, שמחדדת הבדלים בין אנשים, בכלל, ולאו דווקא מקטלגת או שופטת אותם.
אז כן, כשמתחילים לחתן ילדים מגלים שיש לקדוש ברוך הוא הרבה בריות בעולמו, ולכל אחת היופי והייחודיות שלה, למרות שאין אחת דומה לחברתה. אבל מי שאוהב להתבונן בבני אדם – חווה את זה ממש בעוצמה.
אין ילד שלי שדומה לרעהו, ואין שידוך אחד שדומה זה לזה. וכמעט אין משפחה אחת מתוך יותר מחצי תריסר, שהיא כמונו ממש. וזה שיעור. ברור שזה שיעור. שיעור בהכלה, שיעור בהבנה, שיעור באהבה.
ועוד הערה קטנה, חייבת. אף אחד לא מחפש שידוך "חשוב", בכל אופן לא נראה לי שזה המקרה, ולא "צריך להבין מה המחיר שזה מביא איתו [לחץ ותחושת נחיתות]". אנחנו אמהות, שרוצות שהילדים שלנו יהיו מאושרים. נקודה. [ואם עדיין איננו מספיק גבוהות לזכור שזה בכלל לא בידיים שלנו, אנחנו חושבות שאנחנו יודעות איך הם יהיו מאושרים, ומנסות "להנדס" את העתיד שלהם.אבל זה נושא אחר].
בתיה פרק מיוחד!!
לא צפונית ולא ירושלמית תגובה מיוחדת!
רק אותי תפס המשפט הזה?
״לרגעים אני מרגישה מוצפת, ממש כמו דוידי, בא לי לחבק את עצמי כמוהו, להתנדנד מעט ולהירגע,״
הרגעים הללו- בהם אנחנו יכולות להבין את הילדים המיוחדים שלנו, ולהזדהות איתם, הם רגעים מכוננים אם נשים לב אליהם, וניקח אותם איתנו לפרק הבא.