השבוע סיפרתי לילדון שלי, שכשהייתי קטנה לא היה לנו אף פעם חופש באמצע השנה.
אפילו לא היה לנו מרחב קולי!
הוא פתח עיניים בתדהמה: אבל מה עשיתם כשהיו אזעקות???
מה יש לומר? לכי ספרי לילדים שלך שאנחנו למדנו בבית ספר ובתיכון ברציפות, ולא, לא היה לנו מרחב קולי כל שנה.. (מסייגת את הדרומיות שהרבה מהן גדלו למציאות המורכבת הזאת )
מה יש לומר לאמהות שמלהטטות עכשיו במשולש הבלתי אפשרי של: עבודה-ילדים-בית-ערב פסח-מקלטים-ממ"דים ואזעקות?
בטוחה שלהרבה זה עושה דז'ה וו, לערב פסח לפני שש שנים, בערב הקורונה. אז היה מעיק יותר עם ילדים בבית כל הזמן, מצד שני – אז גם הבעלים היו בבית כל הזמן, להרבה היה קל יותר.
בכל מקרה, זה המקום רק לשלוח כח, חיבוק והערכה עצומה לכל אמא שמתמודדת עם המצב הלא נורמלי הזה, ואולי להתעודד מהמשפט הידוע – "כל תגובה נורמלית למצב לא נורמלי".
בהערצה לכל אמא, סבתא, דודה, אחות, ולכל מי שמושיטה יד כדי לעזור לספינות של עם ישראל לעבור גם את הגל הזה.
ואולי זה הזמן להזכיר: לפתוח עיניים לזאת שגרה לידך ויש לה שלושה-ארבעה-חמישה פצפונים צפופים, היא בטוח תשמח לעזרה.
בשורות טובות,
שבי
הפוסט הוא חלק מהניוזלטר שלנו שנשלח פעמיים בשבוע – ביום שני וחמישי.
רשומה ולא קיבלת? תבדקי בקידומי מכירות או בספאם.
עדיין לא רשומה? בואי שבי איתנו : ) בלחיצה כאן
