על מצוות… אכילת חמץ

הספר "יסופר לדור" הוא אחד מספרי המופת שנכתבו על השואה.

ספר לא מרובה עמודים, אבל מרובה בסיפורים מפעימים על משפחה מיהדות גרמניה שהצליחה להילחם בחיה הנאצית עם תורה, מוסר ומצוות. 

יונה עמנואל מגולל את קורות משפחתו, משפחה פשוטה של "תורה ודרך ארץ" – ומעשים של פלא.

בין היתר הוא מספר את קורותיהם במחנה ברגן בלזן בפסח תש"ד, 1944. 

המחנה עמוס ביהודים מורעבים, חולים, מוכים ויגעים.

חלקם ממתינים למוות שיגאל אותם מהייסורים, וחלקם עובדים בעבודות כפיה נוראיות, כולם שבורים ורצוצים גופנית ונפשית.

אבל – הרוח עדיין מפעמת, מעין הנפש היהודית עדיין נובע ורוצה לקיים את מצוות הפסח בהידור ולהימנע מאכילת חמץ.

אז התעוררה שאלה קשה.

האם המוזלמנים במחנה יוכלו לשרוד בלי מנת הלחם הזעומה? האם יתקיימו רק מאכילת ה"מרק" ותפוחי האדמה הבלתי קלופים שחולקו לארוחת צהרים?

רבני המחנה פסקו שלא.

חייבים לאכול חמץ כדי לשרוד. 

האיסור של אכילת חמץ בפסח נדחה מפני המצוה של "וחי בהם".

וכך חוברה תפילת "יהי רצון" מיוחדת. "יהי רצון" שיאמרו תושבי המחנה לפני… אכילת חמץ!

וזה נוסח התפילה:

"אבינו שבשמיים הנה גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ולחוג את חג הפסח באכילת מצה ובשמירת איסור חמץ, אך על זאת דאבה לבנו שהשעבוד מעכב אותנו ואנחנו נמצאים בסכנת נפשות. הננו מוכנים ומזומנים לקיים מצוותך "וחי בהם ולא שימות בהם" וליזהר מאזהרה "השמר לך ושמור נפשך מאד". ועל כן תפילתנו לך שתחיינו ותקיימנו ותגאלנו במהרה לשמור חוקיך ולעשות רצונך לעבדך בלבב שלם, אמן".

עמנואל מפרט בספרו שמחוסר אפשרות להעתיק ולהפיץ את התפילה בכמות מספקת חולקו העתקים מעטים בין תושבי המחנה. 

וכך ישבו יהודים יראי שמיים ומדקדקים במצוות ואמרו "יהי רצון" מיוחד לפני אכילת חמץ.

התפילה שחוברה בברגן בלזן

שנזכה תמיד לעשות את רצון ה' בשמחה בכל מצב.