לכאורה היינו כולנו אמורות להסתובב מבסוטיות עכשיו.
סוף סוף שקט, סוף סוף אין ריצות למקלט/ממ"ד, סוף סוף בלי פס הקול הקבוע והמטריד מהטלפון, אבל משיחות שדיברתי עם נשים מסביבי, מתברר שהרבה מרגישות חוסר שקט פנימי.
בעברית קוראים לזה אולי: "נפילת מתח".
ההגדרה שמצאתי בגוגל היא: "תחושת תשישות גופנית ונפשית פתאומית, המופיעה לרוב לאחר תקופה ממושכת של לחץ (סטרס), חרדה, או מאמץ עילאי, המלווה בעייפות קיצונית, חולשה, סחרחורת ושינויים במצב הרוח. זוהי תגובה טבעית של הגוף למעבר החד ממצב חירום (אדרנלין גבוה) לרגיעה".
בלי לשים לב אנחנו כבר חודש וחצי בסטרס מתמשך.
החל מההכנות לפורים, ובמעבר חד להכנות לפסח – וכמובן השנה עם הקוקטייל המוסף של התרעות, אזעקות, "שפר מיקומך", קווים קוליים, פינוי חמץ עם קטנים עליזים מסביב ובסוף פסח שכמעט בלתי אפשרי לזוז בו בגלל מצב מלחמה, ומזג אוויר חורפי.
(שכמה שהיה לא נעים, וכפרת עוונות על בגדי הקיץ שקנינו שחיכו מבוישים בארונות, שמעתי עדות של אשת טייס חיל האוויר שתיארה שמזג האוויר החורפי הציל את הטייסים מהסכנה האדירה של ציפורים בעונת הנדידה שממלאות בימים אלו את השמיים!)
אז זה בסדר. כל מה שאת מרגישה עכשיו הוא תגובה נורמלית למצב ממש-ממש לא נורמלי שהיינו בו במשך חודש וחצי (כמובן שולחות מכאן חיבוק גדול לאחיותינו הגיבורות בצפון שעדיין מתמודדות עם המצב הזה), ובלי לדבר על השנים האחרונות שהיו מלאות ברגעי סטרס כאלו, עד שנדמה לרגע שהשגרה היא הדבר הבלתי צפוי. (בממוצע, כך שמעתי מישהי אומרת, בשנים האחרונות הפסידו הילדים כמעט שנה תמימה מספסל הלימודים.)
מה למעשה? כל אחת יודעת מה יכול לעזור לה לחזור ולנשום בצורה חלקה. מפגש עם חברה? שיעור ספורט? ספר? לצאת לראות קצת ירוק? שחייה לילית?
אל תדלגי על השלב הזה, רגעי ההפוגה האלו חשובים לך ולבית כולו – במיוחד שאנחנו יודעים כמה השקט שברירי.
בשורות טובות וימים רגועים!
שבי
הפוסט הוא חלק מהניוזלטר שלנו שנשלח פעמיים בשבוע – ביום שני וחמישי.
רשומה ולא קיבלת? תבדקי בקידומי מכירות או בספאם.
עדיין לא רשומה? בואי שבי איתנו : ) בלחיצה כאן
