יום הולדת שמח?

כל הסיפורים במדור אמתיים לחלוטין, רק הפרטים טושטשו.

מהחיים

נעמי נראית סבתא שכל אחת הייתה רוצה לאמץ. עגלגלה במידה שמתאימה לחיבוקים סבתאיים טובים, לבושה בפשטות, חביבה, ידיה מעידות על היכרות קרובה מאד עם בצקים, לשות, קולעות, משמשמות,  מספרות על מטבח חמים, משפחתי ומזמין.

היא ממש מסוג הנשים שאת רק מחכה שהיא תבוא ותפתח את הפה.

אז קרבנו אליה את המקרופון, היא לא כל כך ידעה איפה לוחצים, וכשפתרנו את הענין זכינו לסיפור המתוק הבא:

”יום הולדתי השישים ושלוש חל בשבת. עכשיו תבינו, 63   זה גיל סתמי, לא עגול, לא מעברי, לא צעיר ולא זקן. סתם גיל חסר חן  וזהות. 

חשבתי אצלי בלב שהנה לי הזדמנות טובה לחגוג את יום ההולדת בדיוק כמו שאני אוהבת. בשקט, בביתי הקט, בלי אף מוזמנים, אחגוג לי את יום ההולדת עם סיום שני ספרי תהילים, אח, ברוך השם יש הרבה על מה להתפלל.

ידעתי שאין סיבה למסיבות הפתעה מלחיצות מאחר ולא  מדובר בגיל מעניין במיוחד, את החובות שלהם  הילדים שיהיו בריאים מילאו יפה מאד בגיל  שישים  ובחתונת הכסף.

דמיינתי את עצמי אחרי הדלקת נרות. השולחן ערוך כמו שאני אוהבת בחד פעמי, ריח של חריימה מהפלטה, אני מתרווחת על הספה עם ספר תהילים מבואר, עונג שבת אמיתי!

 בכוונה לא הזמנתי אף זוג לשבת, ילדים גדולים, שיסתדרו.

 במגירה הסודית ליד המיטה הכנתי לעצמי  ספר מעניני הפרשה שאני חולמת  הרבה זמן לקרוא  ולרוב לא מגיעה אליו.

יום שישי עבר עלי בהכנות מתוקות ורגועות.

אמנם היו סימנים מחשידים, אבל בגיל שלי סימנים הם בעיקר בעור הפנים, מי סופר, מי שם לב.

באופן מוזר, המוז’יניקית שלי  עזרה לי בחריצות מופלאה.

שטפה כלים.

קיפלה מפיות.

אפילו הכינה עוד עוגה.

 אני התכוננתי ברוגע להדלקת נרות מוקדמת, מעבירה בראשי את כל התפילות על הנחת.

ואז זה קרה.

 בבת אחת נפרצה הדלת.

 גדוד עליז וקופצני במיוחד התגלגל אל תוך הבית.

הנחת בכבודה ובעצמה.

 אני תוקעת עיניים נדהמות  בדלת ורואה זרם בלתי פוסק של אנשים המורכב מבנים-בנות-חתנים-כלות-נכדים-נכדות פלוס כמה וכמה תינוקות מקשקשים, לא נגיד כמה מחשש עינא בישא.

כל זה נכנס אלי הביתה עם צונאמי של קריאות רמות מעורבבות:

“מזל טובבבב!”

“יומולדת שמח!”

“אמאאאא!”

“סבתאאאא!”

“שכחנו את המוצץ!”

“איפה שמים את העוגה?”

“יש פה מקום לעגלה?”

“יוסי תשים את  הפשטידה על הפלטה!”

”סבתא אפשר להוציא את המגנטים?”

“אמא, את בהלם? הצלחנו!!!”

מה זה הצלחתם… זו מילה עדינה.

אני מצידי הרגשתי על סף התקף לב.

 שיהיו בריאים, לא שמעו על זה שבגילי זה כבר מסוכן כל ההפתעות האלה?

ולמה לא התייעצו איתי, מה, אני ילדה קטנה?

עוד לא הספקתי לעכל והמטבח שלי כבר התמלא במגשים-מגשים של אוכל ועוגות נוטפות סוכר לא לגילי, הילדים המתוקים התחילו להטביע את הויטרינה באצבעות שלהם.

את הכלות אני כבר שומעת מתגוששות בשקט ביניהן למי תפוס החדר הפינתי ללא הקומתיים, ובתוך כל זה אני מתאמצת למרוח על פני המתעגלות חיוך סבתאי מושלם ונוטף משפחתיות, ומחפשת באוצר המילים הנעלם כרגע אילו מילים מבטאות שמחה ואושר אין קץ על הפתעה נדירה ומיוחדת שכזו.

בליבי כבר נפרדתי משני ספרי התהילים שתכננתי לסיים, והבנתי שבמקרה הטוב יישארו לי שני פרקים. וגם הם ייאמרו כנראה תוך כדי חיפוש מוצץ והפרדת שני נכדים שרבים על  בימבה.

 והספר הטמון במגירה – גורלו להישאר גנוז עד יום ההולדת הבא.

אודה ואבוש:  סעודה שלימה לקח לי להתאושש מאבלי הפרטי על השקט שנגזל ממני.

ריחפתי בין שירי ׳היום יומולדת׳ בקולות לא שוים, לבין שאלות של הנכד: ׳סבתא את כבר זקנה?׳ לבין האבל הקטן שלי על היום הרוחני שנחמס ממני.

אבל לאט לאט, משהו התרכך.

אולי זה היה הבן שלי שאמר פתאום: “נו אמא, את שמחה, נכון?”

אולי זו הייתה אחת הכלות, שהכניסה לי לצלחת חתיכת דג ואמרה: “הפעם את לא קמה. אנחנו מארחות אותך”.

ואולי הנכדה התורנית, כפרה עליה, ששמה עלי את הראש וקראה: ׳תתא׳. אין, זה תמיד עושה את העבודה.

 לאחר שינת לילה שהתקצרה משמעותית מהלו"ז המקורי, קמתי לבוקר רענן של תובנות.

הבנתי שהמשפחה המדהימה שלי באמת ובתמים רצתה לשמח אותי לכבוד יום הולדתי, ומה משמח יותר ממשפחה חמה ונחת?

אז החלטתי לשאוב מהנ"ל מלוא חופניים.

ואם כבר יש פה כל כך הרבה פיות,  קולות ונשמות – למה שאוותר על התהילים?

אחרי הסעודה חילקנו בין הצוות המתוגבר את פרקי התהילים.

לזה פרק, לזו שניים, לילדים הקטנים פסוקים קלים.

יחד השלמנו ספר שלם.

ויחד עם זה, משהו בתוכי נהיה שקט ושלם.

הבנתי שהקב”ה יודע טוב ממני מהי מתנת יומולדת.

—

מהבמה

בשיקוף- העמדנו את נעמי מול מראה, שמשקפת לה את עצמה.

 ה"מראה" היא בעצם שחקנית שמבצעת את אותן תנועות שנעמי עושה מולה.

נעמי מתבוננת במראה ורואה אישה שאוהבת מאד את המשפחה, נותנת לה את כל כולה, אבל בסתר ליבה מבקשת לעצמה פינה קטנה של שקט.

המראה שזו נועה, מבצעת בצייתנות את בקשותיה של נעמי, אבל כשנעמי מתחילה להנות מהתגשמות משאלתה- "המראה" מקבלת פתאום עצמאות וחיים משלה והופכת למשפחה עליזה שפורצת לטריטוריה האישית.

אל נועה מצטרפת מירי שממחישה את המשפחה והרוח.

ואז קורה היפוך תפקידים: נעמי בעל כורחה הופכת בעצמה להיות מראה של ה"מראה", והפעם היא מחקה את התנועות שהמראה בדמות משפחתה עושה מולה.

 התנועות מתחלפות כאשר המראה סוחפת את נעמי אל תוך הרצונות שלה ובעצם "מחליטה" בשבילה, ולבסוף נעמי מסיימת בתנועות של השלמה מרצון.

היא מבינה מתוך ההסתכלות במראה, שאולי הרצון המקורי שלה לא התממש, אבל גם מה שקרה בפועל מבטא  רצון חזק שלה – נחת ממשפחה אהובה.

—

לקחת הביתה

תרגיל חימום טוב לפתיחה.

כולן נעות בחדר לקצב מוזיקה.

מישהי נעצרת בפתאומיות וכולן צריכות להיעצר בעקבותיה.

כמה שניות לעצירה וצריך להמשיך לזוז, ושוב עצירה.

הרעיון הוא שכל כמה זמן צריך לעצור ואז לחזור להסתובב בלי לתאם, אלא פשוט לעצור ולעשות את זה ביחד.

תרגיל מעולה כדי לתרגל עבודת צוות משותפת, לשים לב מה קורה בסביבה ולוותר על האגו.

—

משפט פלייבקיסטי

אלתור טוב – להסכים לא לדעת

התחברת? צחקת? רוצה לראות את זה קורה בלייב?

אם את רכזת תרבות – את מוזמנת לדבר איתי.

ואם את לא – פשוט תשלחי את הפוסט הזו לרכזת בקהילה שלך ותבואי למסור ד”ש במופע 🙂