התגובה הכי מרגשת שקיבלתי לפוסט האחרון הייתה זאת:
"לגבי המייל האחרון, שינית לי את דעתי.
אני באופן כללי, מעריכה את המורות והגננות
כמו שאני מעריכה את המזכירות והפאניות בערך.
לא מבינה למה הן תמיד בוכות ומתלוננות על כל במה אפשרית על התנאים והמשכורת
יש להן חודשיים חופש-למי יש את הפריבילגיה הזאת?
קשה לכן בעבודה? יופי, גם לנו! ואנחנו לא בוכות כל היום.
אבל אחרי שקראתי את מה שכתבת, אני יוצאת לקנות להן מתנות סוף שנה מכל הלב!
עזרת לי לראות אותן מזווית ראיה חיובית ומעריכה מאוד!
אשרייך!"
היה שווה לשלוח את הניוזלטר ליותר מ-18,000 הנשים שברשימה – רק בשביל התגובה הזאת.
ראשית, אני חושבת שכל הנשים מתלוננות על העומס בעבודה, רואים את זה בפורום כל הזמן.
המילה הנכונה היא אולי לא מתלוננות, אלא משתפות בקשיים, שזה לגיטימי לגמרי.
אבל איכשהו כשהמורות משתפות בקשיים יש איזושהי תגובה נזעמת שעולה מיד: "יש לכן חודשיים חופש, תשתקו!" בדיוק כמו שכתבה המגיבה המדהימה פה.
ובכלל – יש תחושה שכולנו יודעות מה מורות עושות. כולנו נפגשנו במורות בחיינו, ואנחנו בטוחות שלרובן, בטח לוותיקות, יש שיעורים וחומר מוכן כבר שנים…
אז האמת היא שלא. כל מי שלא הייתה מורה בעצמה – אין לה מושג מה מורות עושות, וככל שהכיתה גבוהה יותר, שהמקצוע הנלמד חשוב יותר, ובטח למחנכות – זה תובעני יותר.
גילוי נאות: הייתי (גם) מורה בתיכון בעבר, ככה שאני כן מכירה את זה מקרוב. ולמרות שהיום אני עובדת 8-9 שעות ביום, כולל עבודה בבין הזמנים, אין שום השוואה לרמת הקושי…
ואולי אני אכתוב פה על אחותי. מחנכת בכיתה ט' (כבר יותר מ-15 שנה) שהשנה הייתה צריכה ללמד תוכנית חדשה לחומש במדבר שכוללת מקרא, רש"י ומראי מקומות של מפרשי עיון נוספים, כשהשיא הוא מבחן ארצי מסכם בסוף שנה. (מטעם איגוד הסמינרים כחלק מתכנית 'אש תמיד', שעיקרה הוא להקנות היקף וחיבור בכל החומשים – למעט חומש ויקרא – לבנות הסמינרים בארבע שנות תיכון.)
ובקצרה: המורות של כיתה ט' היו צריכות להעביר את כל החומר הזה לבנות שבקושי יודעות ללמוד למידה משמעותית, בטח לא בהיקף כזה.
ראיתי את אחותי מהצד: לאורך כל השנה היא הייתה עסוקה בעיקר בדבר אחד: בהכנת שיעורים / מבחנים / בדיקה שלהם / חידונים / העשרות (כולל אם נשארה לה חצי שעה פנויה לפני הדלקת נרות…), עם לחץ מטורף של הקניית החומש בקצב אינטנסיבי, הכל בבהירות ובמהירות לבנות בנות 15.
אחותי קיבלה הערכה מהסמינר על העבודה המסורה שלה, וסיימה גם עם סיפוק אדיר ועם ידיעה של חומש במדבר על בוריו – זה הבונוס האמיתי של המורות! (ואגב, היא גם לא ממש נחה חודשיים, יש מחנה, אתנחתות, פגישות עם הורים, אסיפות היערכות, וכמובן – חידוש החומרים לשנה הבאה), אבל היה לי חשוב להביא את הקול שלה כדי להראות את העמל של המורות, וזה כמובן פסיק קטן. יש להן עוד מקצועות ללמד, ויש את עיקר עבודות החינוך – שימת לב לכל ילדה/נערה, שיחות עם הורים, נשות מקצוע ועוד…
ובלי קשר – הלוואי שיהיה לכל ענפי המשק יותר ימי חופש – בעיני זה קריטי ממש!
אבל על זה נדבר בפעם הבאה…
בשורות טובות,
שבי
הפוסט הוא חלק מהניוזלטר שלנו שנשלח פעמיים בשבוע – ביום שני וחמישי.
רשומה ולא קיבלת? תבדקי בקידומי מכירות או בספאם.
עדיין לא רשומה? בואי שבי איתנו : )בלחיצה כאן
