לא רוצה!!!

גיל ההתבגרות הולך ויורד, ואל תשאלו אותי למה. 9! (זה כיתה ג'!) כך לדעת החוקרים של ימינו (אגב, הם גם סבורים שהוא מסתיים בגיל 25!) ומה? מה זה אומר לנו? זה צועק לנו להתכונן לקראתו עם פרחים, אהבה והמון סבלנות.

למה סבלנות? הרי ככל שילד גדל, אנחנו מאבדים את הסבלנות, כבר לא מדברים לאט, כבר מצפים שיבין לבד ומהר, וגם יתקדם לפי קצב הגדילה שהיה עד כה. ולכן אמרתי סבלנות, כי עכשיו יצוצו עיכובים חדשים מסוג אחר, לא על רקע של חוסר הבנה או יכולת נמוכה, אלא על רקע של מערכות יחסים, ואם אנחנו נתכונן לזה, זה יעבור בקלות רבה יותר ואולי אפילו נהנה מתהליך הצמיחה.

ההנחה הבסיסית היא שילד בגיל ההתבגרות צריך למרוד, זה חייב לקרות. בשקט או בקולות, ברקים ורעמים, ומה הוא המרד הזה? מרד הוא קריאת תיגר על ערכי ההורים! אמאל'ה! הערכים שלנו?! היהדות?! האמונה?! השבת?! יכול להיות אבל לא חייב, אילו הם ערכים שעדיף שלא יחשבו כערכים של ההורים דווקא, אלו ערכים שעשויים להיתפס כערכים אוניברסאליים וחברתיים, מוחלטים ויושבים טוב, אם עשינו עבודה חינוכית טובה, של הסברה חיבור חוויה ודוגמא אישית, והתפללנו הרבה!!! (כי כידוע, אין לאף אחד ביטוח) אז אורך החצאית יישאר בדיון עם בורא עולם ולא עם אמא… אבל למרוד חייבים! זה חלק מתהליך ההתפתחות וההתבגרות, לחשוב אחרת, לא להסכים, ולהחליט לבד. על עצמי.

אם ככה, אז בואו נשאיר בתודעה שלנו מציאות כזו, של שטחים שבהם הילד יכול למרוד, ששם הוא יכול להראות לנו שאינו חושב כמונו, "דווקא לנו!", הוא בעל חשיבה עצמאית ואנחנו לא נקבע לו! לא רוצה לאכול בריא! לא חשוב לי חדר מסודר! מקלחת? למה כל יום בעצם? הסוודר הזה לא יפה בעיני (או בעיני החברים), ואני לא אלך איתו! מתמטיקה? איכס! אני שונאת את המורה הזו! ואין לי מה ללבוש, את חושבת שזה יפה, אני לא!

כמה טוב שיש ערכים אחרים שאפשר למרוד בהם, תתמוגגי לך בשקט על כל ביטוי קיצוני ומחריד מסוג כזה, ותרגיעי את המתח שלך תוך שימוש פנימי בסיסמת גיל ההתבגרות. ככה, ממקום של ידיעה ושלווה, פשוט תני לו למתבגר שלך לנצח אותך! השאירי לו את הטעם המתוק של המרד, זה מאפשר לו לחוש בעל דעה וטעם אישי, ולדעת שיש מרחב לעצמאות, ונכון, שזה לפעמים עולה כסף (הסוודר חדש ויקר), דורש התמודדות והכלה (הארון ההפוך ללא תקנה), ובעיקר מחייב סבלנות (הסרבנות הזו משגעת אותך).

אולי אחרי שתפנימי את החוקיות שבמרד כעובדה מחייבת, יהיה לך קל יותר לקבל לעומתיות מצד המתבגרים שלך, אולי כך תוכלי אפילו לשמוח בכל מרד שיתגלה, כי אם כבר מרד אז עדיף בכאלה עניינים 😊. התובנה הפנימית שלך היא שצריך לאפשר את זה, ולתת לזה ביטוי, אז הבה נאתר את ההזדמנויות שלנו להתגמש. לקבל את הסרבנות ולכבד אותה לפעמים. לא נשייך כל חוסר הסכמה כ"אי כיבוד הורים", אלא נראה בה שלב התפתחותי משמעותי שבו המתבגר מנסה לקבל מקום למחשבות, לדעות, ולרצונות שלו. נלמד את עצמינו לכבד את השלב הזה ולאפשר אותו, ונלמד את הילד איך למרוד מתוך כבוד. זה נראה בערך כך:

אין סיכוי, אני לא מתקלח היום.

אתה לא רוצה להתקלח היום?

לא.

למה?

כי אין לי כוח וקר לי.

אני חושבת שיותר נעים להיות בחברתך כשאתה נקי וריחני, אתה חושב כמוני?

לא.

טוב, אז מתי תתקלח?

מחר!

בסדר, אני סומכת עליך…

הדיאלוג הזה בא לכבד את המחשבות והרצונות שלו, לתת להם מקום וגם הסכמה. והנה, הוא קיבל עצמאות והחליט על עצמו – בעצמו. ואת אפשרת לו את המרחב הזה. ולא הפכת את ניסיון המרד לזירת התגוששות. חוק שלושת הכפים (בפתח) עובד חזק מגיל זה ואילך: כבוד כבוד וכבוד.

אם אמרת את דעתך והוא סתר אותה, נתת לו את האפשרות למלא צורך התפתחותי של מרד. השלווה שלך כלפי הסרבנות שלו מאזנת אותו חזרה. הרגיעי את החרדה, הפסיקי לדאוג, וותרי על ערכים כרגע (כאלו שאפשר לוותר עליהם, כמו: סדר, מקלחת, תזונה וכו'), לצורך אותם הערכים הללו ממש "ביטולה זהו "קיומה", אם ערך האוכל הבריא נעשה בכפייה, מתפתח אנטי כלפי אותו ערך, אז מה? לשחרר? כן, את רק תסבירי ותאפשרי והוא ימרוד ויאכל דווקא ג'אנק, ביום מן הימים הוא יבחר בזה בעצמו. רק הסירי דאגה מלבך ועימותים מביתך.

אני מסתייגת ומדגישה: חשוב להבחין בין ערכים לבין תקנות וחוקי עזר, בית מתפקד עם תורנויות וכללים, הוא יותר צורך, פחות ערך, בגיל המרד קוראים תיגר על ערכי ההורים, לא כל משגה או אירוע נכנס לקטגוריית המרד של גיל ההתבגרות, התחמקות מתורנות בגלל ספר מתח, אינה מרד, היא מעידה, היא התחמקות, אבל לא מרד, רוב הילדים משוכנעים שעליהם לבצע תורנות ולתרום את חלקם במשפחה, בשביל לקרוא לזה מרד, צריכה להיות כאן התנגדות רעיונית ואידיאולוגית שגורמת לילד לסרב או להמרות את פיך. הדגשה של "אני חושב אחרת". אם את מטיפה למשל ל"סדר" כערך, מחויבות, ולא כצורך שימושי זה נהיה נושא שעלול להפוך לזירה.  

למי ששמה לב, יש כאן גם נצירת אש וגם מודלינג, הילד שלך לומד לשאול ולהתעניין בכנות את סובביו על רצונותיהם ומחשבותיהם, הוא לומד דרכך איך מכבדים "לא" של אדם, אמא שמתחשבת ברצונות וסקרנית לגבי מחשבות של ילדיה (ולא משתמשת במשפטים סוציופתיים כגון "לא מעניין אותי כלום, אין לא רוצה, כנס מיד"),  תשמע בקרוב את השיח המתחשב הזה בין הילדים ואף כלפיה, גם הם ילמדו לעבור ממשפטי קריאה לסימני שאלה, "למה זה חשוב לך? למה את לא רוצה?" כמובן שהטון והמנגינה קובעים את המשמעות.

אם הבת שלך מצהירה: "אני לא מסדרת את החדר הזה!" ואת רק חוזרת ברכות על המשפט שאמרה עם סימן שאלה, לא תימהון, לא כעס, לא איום: "את לא רוצה לסדר את החדר?" את נותנת מקום לאישיות שלה, היא לא חייל, לא עובד כפייה, רק אדם עם רצונות ומחשבות שצריכות יחס אנושי ואוזן קשבת, "למה?" את מזמינה אותה להסביר תוך הקשבה אמיתית לאיזושהי מצוקה שגרמה לה להצהיר כך, יש סיכוי גדול מאוד שלאחר שתקשיבי בסקרנות לקושי/לתסכול/לייאוש/להתנגדות, גם אם לא תסכימי לסירוב ולא תאפשרי את המרד, היא תסתפק בזה, בהקשבה בהבנה, ותסדר את החדר בכל אופן.

 אין ספק שזה שווה ניסיון, אבל גם אם לא, ואת תחליטי כן לאפשר לה למרוד. בעיני, הערך המוסף של הקניית מיומנויות תקשורת בין אישית על הדרך, הוא החשוב מכל. החדר שלא סודר ישכח ולא יכנס לספר דברי הימים, אבל החוויה שנרכשה:  איך מקשיבים, מסתקרנים, מכבדים מרחב, ומקבלים "לא", תחקק על לוח הנפש, הדור הבא עוד ייהנה ממנה. וגם הדור הקודם.

להארות, הערות ושאלות –

יעל סלע היא מנתחת התנהגות ומומחית להדרכת הורים וצוותי הוראה, בתחום מניעת נשירה אקלים משפחתי ובית ספרי, הנעה ומוטיבציה.

יעל סלע – [email protected]