ילד בפיג'מה בבית הכנסת או: מיהו הנורמלי?

אני זוכרת את השיחה המקדימה שהייתה לי עם שבי (כן כן, ה"אמא" של שבי רגע) לפני שהתחלתי לכתוב את החלק השני של "רצוף אהבה".

השיחה הייתה מאוד פילוסופית, בדיוק לטעמי, והנושא המרכזי שלה היה מי מחליט מה נורמלי ומה לא….

מילדותי זכור לי הסיפור שאולי היה ואולי לא אבל הוא נכון במובן מסוים, על מלכת אנגליה שבקרה בבית חולים פסיכיאטרי או כמו שקראנו לו בילדותינו – "בית משוגעים" והיא אמרה לחוסים שם: "נכון אתם הנורמליים, אבל אנחנו הרוב"…

אולי זה היה כמו שאמרנו, אולי לא, אבל כל כך הרבה "דברים משוגעים" נהפכו ללחם חוקינו פשוט כי זה הרוב ואולי הרוב קובע…

לא אשכח איך סיפרתי לה על אישה מקסימה שפגשתי בבית הכנסת באחת השנים בראש השנה, היא הגיעה עם תינוק על הידיים לבוש ב-סליחה- גופייה. ילדה מתוקה כבת 9 עם שמלה יפה אבל לא כל כך נקייה, ומחזור חדש וגדול, הילדה הרכיבה משקפיים עם עדשות עבות במיוחד…

האמא עצמה לבשה בגד מחנות מאוד "נחשבת". איך אני יודעת? הייתי שם שבוע קודם, עם בנותי, ראיתי אותו…. לראשה היתה מטפחת מעט מרושלת, והיא עצמה עם שקית מלאה חטיפים, התברר שיש עוד שני ילדים בחוץ.

לשבחה יאמר, שהדבר שהיה לה הכי חשוב זה שהילדים לא יפריעו לתפילה, היא עמדה בפתח וזינקה עם כל ציוץ החוצה.

"את יכולה לעשות לי טובה?" היא לחשה לי, "הבת שלי לא רואה כל כך טוב," היא הצביעה על הילדה הגדולה. "קשה לה עם אותיות קטנות, קשה לה לעקוב אחרי התפילה ממש לבד, היא תוכל להיות לידך? תראי לה קצת איפה אוחזים?"

הסכמתי כמובן, והראתי לילדה מדי פעם במחזור, עניתי לשאלות שנשאלו בתנועת יד :"מה אומרים עכשיו והאם צריך לעמוד ואיך אומרים 'קדושה'…."

ילדה חמודה ממש. המאמץ שלה להסתדר ולהתפלל נגע ללב, לא יכולתי שלא להעריך את האומץ….

כשיצאתי לרגע, לראות מה עם הבן הקטן שלי, ראיתי את האמא יושבת על המדרגות הצמודות לבית הכנסת  כן, עם אותה שמלה יוקרתית מחנות "נחשבת". 

"איזה יופי," היא חייכה אלי, "פתחו את החלונות. כנראה למבוגרים היה קר מהמזגן, אני יכולה לשמוע מפה את חזרת הש"ץ…."

התינוק עם הגופייה זחל לידה, בתוספת מכנסי טריקו "שחורים" היא ראתה שאני מסתכלת וצחקה:

"שמתי לו מכנסי זחילה, מצאתי בבזאר מכנסיים עם רגליות במידות גדולות, הכי נוח… את הבגדים היפים אני שומרת לביקורים אצל סבא וסבתא, עכשיו אני לא רוצה להיות לחוצה אם הוא מתלכלך או לא, מנסה להשגיח עליו וגם קצת להתפלל…" היא התרצנה לרגע, "ממש תודה שאת עוזרת לבת שלי, היא כל כך רצתה להתפלל בבית הכנסת, אמרתי לה שה' יזמן לנו אישה טובה שתעזור לה, כל הנשים נרוא לי כל כך חשובות ועסוקות כאלו, לא העזתי לבקש, אבל ראיתי את הבת שלך זאת עם המכשירי שמיעה, ידעתי שתביני…"

נכנסתי חזרה. התחילו "נתנה תוקף".

פתאום בכיתי נורא, לא בגלל "מי יחיה ומי ימות".

הפעם בגלל "אמת כי אתה הוא יוצרם ואתה יודע יצרם"….

לרגע עברו בראשי כל המתפללות, כולנו כן גם אני, בבגדים שווים, פאות מסורקות שעולות הון, כולנו מתפללות, בוכות מנסות לכוון, להתחבר…

האשה ההיא, לא ניסתה, היא היתה מחוברת, ממש. עושה את מה שנכון.

כמו למשל "להלביש" את הבת שלה על אישה שהיא לא מכירה, כי הבת שלה בסופו של דבר היא ילדה של הקב"ה, של עם ישראל, ומישהו צריך לעזור לה ללמוד להתפלל בבית הכנסת…

כשהילדונת אמרה בחיוך ביישני "תודה רבה ושנה טובה".

 החיוך שלי שהחזרתי לה היה חם באמת.

 כמו לחיצת היד עם אמא שלה, שניערה קודם את השמלה משיירי הבמבה.

 "תגידי לבת שלך שתבוא גם מחר." ביקשתי.

"את מבינה?" אמרתי בזמנו לשבי אחרי התיאור המפורט, "פעם הייתי חושבת שזו אשה "לא נורמלית".

 כלומר אני לא מתכוונת חלילה למשוגעת, אבל מי מביא ילד עם גופיה ומכנסי זחילה לבית הכנסת?

 ומי מצניח ילדה שלא יודעת להסתדר עם שמחזור בתוך עזרת הנשים (ושמלה לא נקיה)??

אבל משהו בעיניים שלה, בחיוך שלה, היה נקי כל כך, פשוט כל כך, אמיתי, שכל ה"מה יגידו" פתאום לא משנה…

סחה לי אתמול יועצת חינוכית מדהימה, שנכנסה לכיתה שיש בה ילדה על הרצף כדי לדבר עם שאר הבנות.

למה היא מדהימה?

כי בפשטות היא הסבירה לי, שהיא דיברה קודם עם הבת, ביקשה את רשותה לדבר עם הכיתה, שאלה אותה אם היא מעדיפה להיות נוכחת או לא.

"אני לא עושה דברים כאלה מאחורי הגב," היא הסבירה לי, "זה לא הגון, ולא נכון, בסוף דברים זולגים והנזק רב על התועלת…"

"נכנסתי לכיתה ושאלתי אותם את השאלה הזו: מי מחליט מה נורמלי ומה לא?"

היה שקט בהתחלה, הילדות, נערות אפשר להגיד, לא ידעו מה לומר.

אחר כך התפתח דיון מעניין, אחר כך אפשר להסביר דברים,

אבל מה נורמלי ומה לא נשאר תלוי בחלל האוויר.

ומי קובע?

זו באמת שאלה…

לתגובות, ולכל הפרטים על הסדנא שלי –

בתיה, או בעצם שולמית: [email protected]