גם לך נמאס לפעמים?

"די! נמאס לי! אני חייבת לעשות משהו! אני לא יכולה יותר!!!"

אם יצא גם לך לומר את זה לעצמך, לילדים לבעל או לחברה טובה, את במקום מצוין. עכשיו האנרגיות שלך מגויסות ואת מרגישה היטב ששווה כל מאמץ, ובלבד שיהיה שינוי. אז הנה, קחי לך מפת דרכים למסע, לבל תלכי את או האנרגיה שלך לאיבוד.

ראשית, הגדירי את ההתנהגות שגרמה לך להכריז על שינוי דחוף, מה זה הדבר הזה שגרם לך לאבד את כל האנרגיות והעשתונות? ואל תגידי לי "החוצפות האלה", כי זו הגדרה רחבה מדי, והיא משתנה מבית לבית ואפילו מאבא לאמא, אל תגידי לי "השכבה שאורכת שעתיים" – אלא הגדירי: מה בדיוק קורה שם שמתיש אותך? גם לא "המריבות האלה, של הילדים", איזה? את מתכוונת למכות? או גם הוויכוח שלפני כן? ואם הוא רק מציק בלי לשים לב? זה ילד מסוים או כל החבורה?

אם את מתכננת שינוי את צריכה דבר ראשון לצאת בהודעה לאומה (הגיל הצעיר שלהם, לא פותר אותם משותפות בתהליך השינוי), אבל כדי להסביר להם באופן מדויק, מה הדרישות שלך, את חייבת להגדיר לעצמך ואז להיות ברורה איתם.

האם חוצפה אצלך זה להגיד לאמא "לא רוצה!", או גם להתווכח אם זה התור שלי היום? להתפרץ לתוך דברייך? להרים את הקול? להתעלם? להגיד 'טוב' ולשכוח? להתלונן על ההחלטות שלך? להאשים אותך? מה במיוחד קורה אצלך? ומה הכי מרגיז אותך? אחרי שהגדרת לעצמך למשל שאינך מוכנה שירימו עלייך את הקול, יסרבו לך או שיתווכחו על בקשות שלך, את צריכה להפוך את הניסוח ללשון חיובית של עשה במקום לא תעשה. ההצהרה שלך תהיה משהו כמו: "מדברים עם אמא בטון מכבד ושקט, או: לבקשות של אמא מצייתים באופן מידי". אפשר גם לומר שתשמחי להסביר או להתדיין לאחר שמבצעים את הבקשה, אם שואלים בצורה רגועה ומכבדת…

ועכשיו משקיעים אנרגיה בשני ערוצים במקביל עם דגש על השני:

בערוץ הראשון זוכרים את ההצהרה שלנו ולא מקיימים מו"מ תחת אש, כלומר, לא עונים לילד שמרים את הקול על אמא, ולא מתווכחים עם מי שפותח דיון על תפקיד או משימה. רק מזכירים בשקט את המנטרה שלעיל.

בערוץ השני, המרכזי, תופסים "על חם" ילד או ילדה שבמקרה, אפילו בלי כוונה, פנו אל אמא בטון ראוי ובשיח מכבד, ואומרים לו: "ככה אני אוהבת להקשיב לך!", "בטון הזה, נעים לי לשוחח איתך", "כשאת שואלת בצורה מכבדת ולאחר שעשית, אני אוהבת להסביר לך". עדיף לצעוק את זה בקול כך שכל הילדים ישמעו, כדאי לספר על זה לאבא כשיגיע, או אפילו להתקשר במיוחד לסבתא ולגלות לה איזה שינוי מרגש התרחש כאן. ואפילו אם את מצפה לשינוי מילד אחד בלבד, מרקרי את ההתנהגות הנכונה אצל שאר הילדים, צייני אותה כשהי מתרחשת, שבחי בקול כך שגם הוא ישמע, זה יהיה המודלינג שלו, והוא יבין שככה מקבלים פה את הלב של אמא.

יכול להיות שהוא עדיין ינסה את הרגליו הקודמים, יתכן כי ההתנהגות שאת רוצה לראות נעלמת תתגבר ותהיה מוגזמת. אל תיבהלי! זה סטטיסטי והסתברותי, כלומר טבעי לחלוטין, כך הגיוני שיהיה, כשמשהו לא עובד לנו כמו שהיה עד כה אנחנו קצת משתוללים ומקצינים, ורק אז מחשבים מסלול מחדש, דמייני את המעלית שלחצת לה על הכפתור להזמין אותה, והיא? מתמהמהת, אף רחש לא נשמע, ואור אינו מהבהב, את חושדת שהיא תקולה לוחצת שוב, ממתינה, ועכשיו? לוחצת שוב ושוב, חזק יותר ויותר… בסוף את מבינה שהיא לא תגיע כעת, ומתחילה לטפס ברגל.

ילד שרגיל להגיב בתסכול יקצין את התגובה, אצל המאתגרים שביניהם, עלולים להיות אפילו נזקים, כמו זריקת חפצים טריקת דלתות או הרס אחר (שלמי את המחיר בגבורה 😊, זכרי כי את משלמת הון על חינוך באופן כללי, יצטרף ההפסד הזה לשאר ההוצאות), התגובה שלנו צריכה להיות אדישות מוחלטת, אפס צומי! ונחת רוח לפחות למראית עין, זכרי שזה חלק מהתהליך והוא יחלוף לבסוף ויביא לך איכות חיים. אם את מתעקשת לתדלק את ההתנהגות הזו לטפח את ההסלמה, ולשמר אותה: העירי לו, כעסי עליו, והתמלאי חרדה וזעם. אם את רוצה שהיא תיעלם? התעלמי!

העיקרון המרכזי שבכל התיאוריה ההתנהגותית, מתמקד בך כמבוגר האחראי שלוקח אחריות על האירוע כולו, חדל להיות מגיב ונגרר ומתחיל להיות יוזם ומוביל. את יוזמת את השינוי כולו: החל מהגדרת ההתנהגות הספציפית שאותה את הולכת להכחיד, המשך ביוזמת הסיטואציות שיאפשרו לך לחזק ולהחמיא על ההתנהגות הנאותה, וכלה בהתעלמות מאותן התנהגויות שאמורות להיכחד.

לא פעם, אנחנו פוגשים הורים שמבלבלים בין ענישה להתעלמות מהתנהגות לא נאותה. אם את לא עונה לילד כשהוא בא לבקש דבר מה, או מתעלמת מקיומו ולא משוחחת איתו לאחר התפרצות או עימות, את מענישה אותו. כי את מתעלמת מהילד עצמו ולא מההתנהגות, אנחנו שואפים לכך שהילד יבין שהוא אהוב ורצוי, ורק ההתנהגות הספציפית הזו אינו מניבה לו תשומת לב או נוכחות מכל סוג שהוא. ההבנה הזו מצריכה מאיתנו סבלנות כי זה נראה אבסורדי להתעלם מהתנהגויות מרגיזות ומזיקות ולהמשיך עסקים כרגיל. והתפיסה המסורתית דורשת ענישה על כל הגזמה או קריאת תיגר, אבל אצלינו, זה הרצפט, והוא עובד. והוא מביא תוצאות יפות יותר לטווח ארוך יותר וללא נזקים והשלכות של ענישה שדורשות שיקום ארוך (עייני בטור "ענישה? שה!).

אני מחדדת ומדגישה שאין כאן אמירה שלא להעניש בכלל. יש כאן תהליך מסוים לרכישת התנהגות חלופית באווירה טובה שמעודדת את הבחירה של הילד במה שמשתלם לו. אבל גם אם את בוחרת להעניש על ההתפרצות והוונדליזם, עשי זאת בקור רוח ומינימום יחס והתעסקות, כדי שלא יחשב לו כרווח של נוכחות ותשומת לב, בעקבות ההתנהגות הלא נאותה.

להארות, הערות ושאלות –

יעל סלע היא מנתחת התנהגות ומומחית להדרכת הורים וצוותי הוראה, בתחום מניעת נשירה אקלים משפחתי ובית ספרי, הנעה ומוטיבציה.

יעל סלע – [email protected]