די! מתי תהיו מרוצים??…

החברה ההיא מהעבודה, שכל הזמן מתלוננת, והמון דברים אינם מוצאים חן בעיניה, כמה מתחשק לך להיפגש איתה או לשבת במחיצתה? והבת שלך? זו שרוטנת ומקטרת ומכניסה את כולם ללחץ ולמועקה? תתפלאו, אבל בכל בית יש את הרוטן התורן, שתפס את משבצת ה'קוטר הראשי' וכל הסביבה שלו יודעים שהוא אינו מרוצה מהרבה דברים או ממשהו מסוים שחוזר על עצמו, אין ספק שהאווירה נעכרת בחברת יצורים כאלה, בין בחברת מבוגרים ובין בחברת ילדים.

אם המתלונן הסדרתי הוא גם בעל מעמד השפעה או כריזמה, אז מעבר לאווירת מועקה סביבו, יש גם השלכות, בצורת שכנוע  של אחרים, או הוספת מתלוננים למעגל ויצירת תחושה כללית של חוסר סיפוק ומרמור רב.

מחקרים מראים ששימור עובדים לאורך זמן במקום עבודתם הוא פונקציה של מידת שביעות הרצון של העובד, ולא, לא מגובה המשכורת, אלא מיחסי העובד עם המנהל כתנאי ראשון, ובמקום השני, שביעות הרצון מהאווירה ומהיחסים בצוות, רק אחר כך נדון השכר והתנאים.

הבית שלנו הוא משק שיתופי לכל דבר. גם אנחנו רוצים לשמר ככל הניתן את החברות בו! אימהות, אתן הבוסיות, קחנה את המחקר הזה לתשומת ליבכן. השקיעו ביחסים עם הילדים ובאווירה הנעימה הרבה יותר מאשר בתנאי התגמול והנוחות, אוכל מושקע? לא על חשבון המצב רוח שלך, בית מצוחצח? לא במחיר של זמן איכות ופניות… ודאי תהיינה לך דוגמאות רבות לרשימה הזו, כולנו עסוקות לאורך כל היום בתעדוף משימות, הזמן קצר והמלאכה מרובה, ובהישרדות כמו בהישרדות, הגוף בוחר את מה שהכי חשוב וסוגר שיברים למערכות פחות חיוניות.

אנחנו צריכות להיות משוכנעות שמערכת היחסים היא המערכת החיונית והמשמרת! היא ה'הכי חשוב' שלנו, כך שבזמני לחץ, הבחירה שלנו תהיה אוטומטית. יחס וזמן איכות לפני פינוקים ואוכל איכות. אבל אם אין קמח אין תורה? נכון, קמח, זה ביטוי לאוכל, ולאו דווקא ממולאים, מה ההבדל ביניהם? הזמן שלך! הוא המצרך היקר בסיפור הזה, הפניות, איפה הראש נמצא בזמן של הילדים? האם יש בו פיסת מחשבה עבור כל אחד מהם? הקשבה? שיח קרוב ואוהב? התעניינות בחוויות היום? בתחושות? ובצרכים?

יחס הוא צורך שחייב להתמלא!

נמלא אותו בכיף, ביוזמתנו, סביב אירועים חיוביים והתנהגויות נאותות? נקבל ילדים רגועים מרוצים, מחייכים, פנויים להתפתחות, מחוברים, שייכים ויציבים.

נתעלם ממנו? (מהצורך המהותי ביחס), נקבל ילדים סוערים, מתלוננים, מתבכיינים, לוחמים ומתרחקים, מנותקים ובורחים.

המתבגרת שלך, זו שכועסת על כל המשפחה שבלגנה לה את הסלון, זו שמנסה לחנך את האחים בצעקות ובדרישות אגרסיביות, יכול להיות שהיא רק אומרת, "שימו לב למאמץ שלי לסדר כאן, הסדר הזה אינו מובן מאיליו, מישהו טרח עליו ולא קבל תגמול".

הילד ש"שבר את הכלים" ובעט בלגו בתסכול רב כי הקטנצ'יק מתערב לו, יכול להיות שהוא אומר לך: 'כבר שעה שאני מעסיק אותו לצדי, מתחשב בו ואפילו משחק איתו תוך כדי שמירה על מה שבניתי, את לא שמה לב שיש לך שקט? שאני מתאמץ לשחק למרות ההפרעות שלו'. הוא רוצה להיות מתוגמל על כך, הוא צריך הערכה ויחס.

"אדם מוכן לסבול כל איך אם יש לו עבור מה" (ויקטור פרנקל). גם את מתמודדת עם קשיים ועומס בגבורת יתר ואפילו בחיוך כשאת יודעת שרואים את המאמצים שלך ושמעריכים אותך על כך.

ובחלק הפרקטי, של איך עושים את זה? ממש כמו תפילה, שהיא משבצת מוקדשת לפסק זמן מכל המטלות והמרוץ, לשם התייחדות עם בורא עולם, תוכלי לייצר לך פסק זמן קבוע עם כל ילד בזמן שמתאים לך, אולי לפני השינה, אולי כשהוא חוזר מהלימודים, אולי אחרי הצהריים, זמן  שאת מפנה בו מקום במחשבה שלך, ממלאה את המקום הזה לרגע רק בילד האהוב, נזכרת בכל הדברים הטובים שמאפיינים אותו ומפתחת שיחה מתעניינת ממש כמו חברה. לזה קוראים תשומת לב, את שמה את ליבך שם ממש לכמה רגעים, ומעניקה בכך לבנך, תחושת חשיבות שייכות ואהבה.

צריך רק לפקוח את העיניים ולהבחין בהשלכות של המעשה הקטן הזה. אדם שמרגיש אהוב ומוערך, אינו צריך לתפוס מקום דרך חסר ומצוקה, תלונות או מרמור. הוא רגוע ובטוח במקום שלו, יודע שהוא שמור לו ולא דואג או מנסה להשיג אותו בכוח. זה נכון כלפי עובדים במקום עבודתם, כלפי בני זוג, וודאי שכלפי ילדים, שהם תלויים ממש ביחס המבוגרים אליהם. הם חיים מהאינטראקציה הזו עם המבוגרים האחראיים וההתפתחות שלכם מושפעת ממנה באופן ישיר.

ואם אינך משוכנעת לגמרי את מוזמנת לעשות לך מחקר קטן בבית, הוא ייתן לך כוח להמשיך:

רשמי לך קו נתוני בסיס, כגון: יענקי – 5 תלונות ביום, 4 מריבות ו3 ויכוחים עם אמא, בממוצע (מצחיק אבל מציאותי). כך עבור כל ילד במשפחה, אפשר בהחלט להתמקד בהתנהגות אחת או לרשום התנהגויות אחרות שקשורות בתשומת לב אמא. ואפשר גם להתמקד בילד אחד בלבד, ערכי את זה בטבלה, כך שתוכלי לעדכן מדי יום מספרים חדשים, ולראות בעיניים את הירידה הדרסטית עד לספרה 0, איך?

עכשיו, במשך שבוע, הקפידי על "סבב צומי" מדי יום. כלומר: עד שעת השינה, עלייך להאכיל במנת צומי אמיתית כל אחד מהילדים. לא טיול פרטי, לא שעתיים של פגישה, לא אטרקציה או חוויה משותפת, רק לב ומחשבה, זה יכול לארוך אפילו רק דקות ספורות, ותלוי יותר באיכות ובעוצמת הפניות שלך והתוכן של הרגעים היפים והאישיים הללו. בסוף היום, שחזרי את האירועים בבית את האינטראקציות והשיח, וסמני בטבלה בעקביות את המספרים (כמות האירועים לפי הערכים שבחרת). תיווכחי בעצמך איך העסק הולך ונרגע, המספרים בטבלה צונחים בהדרגה וההתנהגות המעצבנת הולכת ונכחדת, תגלי שמשום מה, החבר'ה שלך כבר אינם מוצאים סיבות לריב, להתחצף או להתלונן, המשמעות של זה היא: ילד שבטוח במקום שלו, מרגיש אהוב ורצוי, פנוי לתפקד ולהתחשב ולתת מקום לאחרים, לזה קוראים אוירה טובה, ואת אמא יקרה, את היא זו שמשרה אותה במיזם עצמאי של חסד טהור, "הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית" ילדים שבעים – הם ילדים רגועים.

להארות, הערות ושאלות –

יעל סלע היא מנתחת התנהגות ומומחית להדרכת הורים וצוותי הוראה, בתחום מניעת נשירה אקלים משפחתי ובית ספרי, הנעה ומוטיבציה.

יעל סלע – [email protected]