אבלות על החורבן – לקראת הבנה וחיבור

מומלץ להדפיס את הקטע וללמוד מהדף המודפס, בצד שמאל למעלה יש כפתור הדפסה.

00

הקדמה: חורבן רחוק מדי?

כשאנו באים אל הרעיון של אבלות על חורבן בית המקדש, אנו ניצבים בפני בעיה. בית המקדש חרב לפני כאלפיים שנה. מעולם לא היינו עדים בעצמנו לפארו ולכל מה שהתרחש בו. כיצד, אם כן, אנו אמורים להתייחס אל חורבנו באופן משמעותי וישיר? כמובן, אנו מבינים שהחורבן היה דבר נורא; אך המעבר מהבנה זו אל אבלות ממשית עליו נראה מעט רחוק.

השאלה עלולה להתחזק כשאנו מביאים בחשבון שיש כל כך הרבה טרגדיות אחרות בתולדותינו שאנו יכולים להתחבר אליהן, רבות מהן מן הזמן האחרון וחלקן מתרחשות עדיין בהווה. זוועות השואה עודן מהוות פצע פעור בגופו של עמנו, ומעשי הרצח של מחבלים בארץ ישראל הם מקור מתמשך של צער וכאב. טרגדיות אלו ואחרות כמו רק מאפילות ומקטינות עוד יותר את מקומו של החורבן כסיבה להתאבלות.

השתלשלויות החורבן

הגמרא מספרת על אישה מסוימת שהתגוררה בשכונתו של רבן גמליאל, ובנה נפטר בטרם עת בהיותו צעיר. בלילות הייתה האישה יושבת ובוכה על בנה, וקול בכייה היה נישא ומגיע לאוזניו של רבן גמליאל. כששמע את קולות אבלה, היה רבן גמליאל עצמו מתחיל לבכות על החורבן.[1]

גמרא זו נראית קשה מעט להבנה. מדוע בכייה של האישה על אסון מות בנה תגרום לרבן גמליאל לבכות על חורבן בית המקדש?

המפרשים מבארים כך: בית המקדש, מלבד היותו המקום שבו אנו עורכים את העבודה (עבודת ה') לפני ה', הוא גם מקום החיבור העליון ביותר בינינו לבינו, והצינור שדרכו יורדת הברכה אל העולם ממרום. בהיעדר צינור זה, הברכה מתמעטת מאוד, ועם ישראל נותר חשוף יותר לפורענות ולפגעים. רבן גמליאל הבין שאילו היה בית המקדש קיים, אסונות כמו זה שאירע לאישה זו קרוב לוודאי לא היו מתרחשים. לפיכך, כששמע את בכייה על שאירע לה, נזכר במקורם של אסון זה וכל האסונות מסוגו, והתאבל על החורבן.

גמרא זו מלמדת אותנו לקח עמוק. כל אסונות הגלות שאירעו לאחר החורבן הם עצמם השתלשלויות של החורבן. כשאנו חושבים על החורבן, אין אנו אמורים לדלג ולהתעלם מכל מה שאירע מאז – דיכוי, אפליה, השמצה, השפלה, מסעי הצלב, האינקוויזיציה, עלילות, פוגרומים, השואה, טרור, וכל דבר אחר. כולם חלק ממנו, ואכן, הם מהווים את הגשר שדרכו אנו מסוגלים בסופו של דבר להתייחס אל החורבן כאל הסיבה לכל האבלות הזו. מסיבה זו, בתשעה באב, היום המיוחד לאבלות על החורבן, אנו אומרים קינות על דברים אחרים שכשלעצמם לא אירעו בתשעה באב, כגון מסעי הצלב וזוועות אחרות. בכל יום בשנה שבו אירעו מאורעות אלו, שורשם בחורבן של תשעה באב.

אכן, מנקודת מבט זו, עם כל שנה חולפת של גלות, לא זו בלבד שהחורבן אינו נעשה רחוק וקטן יותר, אלא הוא נעשה גדול יותר, שכן הטרגדיות ושברון הלב של שנה נוספת בגלות נוספו כעת אל כל מה שהחל בחורבן לפני כל אותן שנים.

ראוי לציין גם שכאשר אנו אומרים שתשעה באב הוא שורש כל פורענות שבאה אחריו בגלות, אין הכוונה דווקא לפורענות בקנה מידה לאומי, הנוגעת לכלל עם ישראל. האישה שבמעשה של רבן גמליאל חוותה אסון ברמה האישית, ובכל זאת בכה על החורבן, שכן גם אסונותיהם של יחידים מקורם בחורבן בית המקדש.

מרכיבי הגלות

האבלות על החורבן אינה מוגבלת לטרגדיות ולאסונות שפקדו את עם ישראל בגלות. באמת, העולם כולו לקוי כל עוד לא נבנה בית המקדש מחדש. נוכחותו ומסרו של ה' נתונים ברובם להתעלמות מצד אומות העולם, ובכך נשללת מהן היכולת לחיות חיים משמעותיים ואלוקיים. עם ישראל, שגריריו של אותו מסר, מנודים ומושפלים.

אפילו מבחינת תפקודו הבסיסי, העולם – ללא הברכות שהיה בית המקדש ממשיך אל תוכו – רחוק מכפי שהיה אמור להיות. מסיבה זו, למשל, אנו מתפללים על בניין בית המקדש בברכת המזון לאחר אכילת לחם. מה עניינה של בקשה זו לברכה הנאמרת לאחר סעודה? משום שאנו מכירים בכך שאפילו המזון שזה עתה אכלנו אינו כפי שהיה אילו היה בית המקדש קיים.

בקצרה, פעמים רבות במהלך הגלות היו הדברים קשים עבורנו, ואפילו באותם זמנים שבהם הם נטולי בעיות יחסית – ואולי אף "טובים" – במונחי גלות, עדיין הם רחוקים עד מאוד מכפי שהם אמורים להיות.

לילה ויום

אם הרעיון האמור בעניין החורבן נכון לגבי מצבו הגשמי של העולם, על אחת כמה וכמה שהוא נכון לגבי מצבו הרוחני. העולם ללא בית המקדש אינו אלא צל של מה שהיה אמור להיות, הן מבחינת מודעותנו לה' והן מבחינת קשרנו עמו. בעניין זה מספר המדרש על שיחה שהתקיימה בין עם ישראל לבין הנביא ירמיהו בעת חורבן בית המקדש הראשון:

אמרו העם לירמיהו: "אין בנו כוח לבכות על החורבן יום ולילה כאחד. בוא ונחלק את הזמנים; אנו נבכה בלילה, ואתה תבכה ביום."[2]

מה פשר הדבר שלעם לא היה כוח לבכות יום ולילה, ומה עומד מאחורי חלוקת הזמנים הללו ביניהם לבין ירמיהו?

רבי שלמה גנצפריד[3] מבאר ש"לילה" ו"יום" מתייחסים למצבים שונים בגלות:

• "לילה" מתייחס לזמנים חשוכים, שבהם עם ישראל חווה את הקושי והדיכוי של הגלות.
• "יום" מתייחס לזמנים שבהם הדברים מתנהלים יחסית בטובה עבור העם בגלות. הם מסוגלים להתפרנס בכבוד, ליהנות ממידה מסוימת של הצלחה, ולחיות בשלום לצד שכניהם הגויים.

"העם" שבמדרש, פשוטי העם, מייצגים את הכוחות הנמוכים שבאדם, המעריך את מצבו במונחים ארציים בלבד. לעומת זאת, הנביא ירמיהו מייצג את כוחותיו הגבוהים של האדם, שראייתם שוקלת את המצב גם במונחים רוחניים. לפיכך, הכוחות המיוצגים על ידי העם יכולים לקונן על הגלות רק בלילה. הם רואים רק את מצביה הקשים מבחינה גשמית של הגלות כסיבה לאבלות. אולם הכוחות המיוצגים על ידי ירמיהו בוכים גם ביום, מתוך הכרה שאפילו כשהדברים שלווים ומשגשגים יחסית בגלות, עדיין יש סיבה רבה להתאבל על היעדר ההזדמנות הרוחנית והקשר הרוחני שם.

אבלות על החורבן – תהליך ותכלית

כשאנו שוקלים את השאלה מה אנו מבקשים להשיג באמצעות האבלות על החורבן, עלינו להבחין בין המוקד לבין התכלית. מוקד האבלות הוא החורבן עצמו – התמודדות מלאה עם האובדן וכל שהוא הביא עמו, והכרה בו. אולם התכלית של עשיית זאת אינה לשם עצמה – להתבוסס באומללות העבר כדי להישאר תקועים בעבר. אלא, רגשות האובדן הנובעים מן ההתאבלות על החורבן יכולים אז לשמש בסיס ודחף עבורנו להחליט להביא מצב זה אל קיצו. בעניין זה, האבלות על החורבן נפרדת מיסודה מן הצורה האחרת של אבלות המוכרת לנו, דהיינו על פטירה, חלילה, של קרוב משפחה. שכן בעוד שתהליך האבלות עצמו זהה בשני המקרים – דהיינו הכרה בְּמה שאבד וקינה עליו – כשמגיעים לתכלית האבלות מתגלה ההבדל ביניהם: במקרה של שכול אישי, התכלית היא לספוג את האובדן, ואילו במקרה של אבלות על החורבן, התכלית היא להשיב את מה שאבד.

במילים אחרות, אף שאנו יודעים שתשובתנו היא שתביא את הגאולה, אותה תשובה עצמה מתאפשרת על ידי העיסוק באבלות על החורבן. אכן, מנקודת מבט זו, נוכל לומר שהאבלות על החורבן היא למעשה הצעד הראשון בתהליך שיוביל אל הגאולה.

רעיון זה יבאר את דברי הנביא הידועים בנוגע למה שיעלה בגורל ימי הצום של החורבן לעתיד לבוא:

כה אמר ה' צבאות, צום הרביעי [י"ז בתמוז] וצום החמישי [תשעה באב] וצום השביעי [צום גדליה, בחודש תשרי] וצום העשירי [עשרה בטבת] יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים.[4]

הפסוק מודיע לנו שימי צום אלו יהפכו לעתיד לבוא למועדי שמחה. אמירה זו נראית תמוהה מאוד. מן הסתם, לעתיד לבוא, ימי אבלות אלו לא יהיו עוד נחוצים, ואולי אף ניתן יהיה לבטלם; אך מדוע שיהפכו למועדים? הסיבה היא שאם ינוצלו כראוי, ימי אבלות אלו עצמם הם כלי להבאת הגאולה העתידה! בהיותם מן הגורמים לגאולה, בדין הוא שייחגגו במלואם כאשר תבוא.

אבלות בונה

רעיון זה מקבל ביטוי מרהיב בביאורה של הלכה ידועה הנוגעת לאבלות על החורבן. ידוע לנו שכל מנהגי האבלות בטלים בשבת, בין בשלושת השבועות, בין בתשעת הימים, ואפילו אם שבת זו היא יום תשעה באב עצמו. מדוע כך הדבר? ברמה הפשוטה, הביאור הוא שקדושת השבת גוברת על ענייני האבלות. אולם השל"ה הקדוש מציג גישה שונה לחלוטין לעניין זה.[5] כידוע, בשבת אסורה כל מלאכה. אחת מל"ט המלאכות היא הבונה. פעולת הבנייה הראשונית כרוכה בחפירת הקרקע כדי להניח את יסודות המבנה; וגם זו אסורה כחלק מן המלאכה. בענייננו, יסודותיו של בית המקדש העתידי נבנים מתוך רגשות האבלות על החורבן במהלך הגלות. לפיכך, אומר השל"ה, האבלות על החורבן אסורה בשבת מדין מלאכת הבונה!

מזה מאות שנים אנו חופרים את אותם יסודות. היקף היסודות עומד ביחס לגודלו ולפארו של הבניין שייבנה עליהם. הבה נקווה שדורנו יעשה את חלקו בחפירה, על ידי עיסוק משמעותי בחורבן, כדי שנזכה לראות את נקודת המפנה שלה כולנו מצפים – שבה נעבור מחפירה כלפי מטה לבנייה כלפי מעלה!

[1]סנהדרין ק"ד ע"ב.

[2]ילקוט שמעוני, ירמיהו, רמז רע"ט.

[3]בעל "קיצור שולחן ערוך", בספרו "אפריון" על התורה.

[4]זכריה ח, יט.

[5]מסכת תענית, "נר מצווה".

המאמר מתורגם מתוך ספרו של הרב ברנשטיין שליט"א: FROM RUINS TO REDEMPTION