"הוא חייב להשתנות!" המחיר הכבד של להיות צודקת

לאחרונה נשאלתי הרבה שאלות שעוסקות ב"איך אני משנה את בעלי", או "איך אני מסבירה לו כמה הוא טועה" והכי חשוב "איך אני גורמת לו לטפל בבעיות שלו כי הוא לא מסכם לשמוע עליהן".

וחשבתי שזה הזוי כמה כולנו אמונות על המנטרות של 'אל תנסי לשנות את העולם, הלוואי ותצליחי לשנות את עצמך', וכמה כולנו נופלות שם שוב ושוב.

כמובן שאף אחת לא שאלה באמת עם המילים 'איך אני משנה את בעלי', אבל חוץ מהמילים המפורשות הללו היה את כל מרכיבי השאלה שהרעיון שלה הוא איך אני יוצרת שינוי אצל אחרים.

במבט ראשון, יש הרבה כאב ומצוקה בשאלה.

הנה, קחו דוגמא הכי קלאסית שיש, נראה לי אני מקבלת אותה אחת ליום: בעלי קם מאוחר ומפריע לי מאוד ש:הוא לא עוזר לי עם הילדים / הדוגמא האישית שלו על הילדים / חוסר האחריות / שהוא מפספס תפילה במניין / כי מבחינתי זו עצלות (מחקי את הלא רלוונטי)

אנחנו מדברות על מציאות שמאפיינת גברים והרבה הרבה פחות נשים, כי מה לעשות, באמת אין עלינו והעולם יתמוטט אם לא נחזיק אותו.

אבל במבט מפוקח ועמוק יותר, אנחנו נשים לב שקיימת בנו שיפוטיות.

מה זו שיפוטיות? זה להחליט מי צודק ומי אשם. מה נכון ומה לא נכון.

אבל בזוגיות, ברגע שיש לנו אשם וצודקת (כי שוב, מה לעשות, בלעדינו העולם מתמוטט ואנחנו צודקות תמיד) יצאנו עם זוגיות מופסדת.

אז שיפוטיות וזוגיות לא הולכים ביחד.

כשבעלה של דיני קם מאוחר ומאוד אכפת לה שהוא מפסיד תפילה במנין, זו אכפתיות שיוצאת מתוך ראיית מבט צרה של 'אני יודעת מה נכון ומה צודק'.

דיני אולי לא יודעת, אבל ככל שאכפת לה ומפריע לה יותר, היא בעצם יותר ויותר שיפוטית, מה שאומר שהיא לא תרוויח מזה כלום ולא יווצר שום שינוי.

כשיוסי הודיע לאשתו שזו הפעם האחרונה שהיא מדברת איתו על ה-ADHD שלו ומשכנעת אותו ברוב טובה, להירשם למאמן קשב מומחה שהיא בררה עליו במאמצים מרובים, הוא בעצם מנסה לצאת כל הזמן מהעיניים האלה שלה שמגדירות אותו כבעיה ואותה כפותרת בעיות נאצלת.

הוא מנסה בכל מחיר לצאת מבית המשפט, גם אם זה אומר שהוא יאבד את הכל.

רוצות זוגיות יציבה וזורמת? תתחילו להפנות את עיני השופט על עצמכן. ולא, המשפט 'אני מטפלת בעצמי והגיע הזמן שגם הוא יעשה עם זה משהו' עדיין נקרא מיקור חוץ.

גבר רוצה לעשות שינוי ממקום מוצלח וגאה. ממקום של 'אלוף אתה, אין לי מושג איך הייתי עושה את זה בעצמי'.

הוא שונא להיות ילד שעושה בעיות ועוקב אחר הפתרונות של אמא אווזה מסורה.

והאמת? גם אנחנו כבר כל כך עייפות מלהחזיק כל הזמן את המושכות.

אחת התופעות המדוברות יותר בהקשר של זוגיות עם קש"ר היא תסמונת 'הורה ילד': בן הזוג האייצ'די נתפס כפחות אמין ואחראי בקשר, והשני הוא זה שמנהל ולוקח אחריות על הזוגיות וחיי המשפחה.

אבל להיות אמא לילד שלא ילדת זה אתגר מסוג אחר לגמרי, וכשהילד הזה גדול ואמור להיות בכלל העוגן והיציבות שלך, זה נהפך להיות שוחק ומסוכן.

אז אני לא הולכת לכתוב לכן עכשיו להרפות, כי זה קשה מאוד להרפות מהחבל כשיש בצד השני מישהו שעדיין לא הוכיח את עצמו עבורך.

אבל היציאה מאזור השפיטה והביקורת היא הצעד הראשון בדרך לשחרור.

כי ההבנה שלא בטוח שמה שאני חושבת ורוצה חייב בהכרח להיות צודק ונכון, פותחת פתח לראייה רחבה יותר שמסכימה להביט למורכבות בעיניים ולומר: יכול להיות שיש אצלך התנהגות שאפשר להסתכל עליה אחרת.

ולהסתכל אחרת זה להסכים לשחרר את המחשבה השופטת שיודעת הכל ותמיד צודקת.

מי אני?

נחמי פרנקל, נשואה לקצב וריקוד כבר 17 שנים תוססות.

אמא ל-7 מתוקים, שכמה מהם ממש דומים לאבא המדהים שלהם.
מהפן המקצועי – מרצה, מנחת סדנאות עם כלים מעולם הטיפול, יועצת נישואין, ובעלת תואר במדעי החברה והתמחות בהפרעת קשב.

מאמינה, מניסיון, שזוגיות עם קש"ר יכולה להיות מדהימה, מחוברת ומלאת סיפוק,

אבל היא דורשת גישה אחרת.

לפודקאסטים של זוג וקש"ר הזוגי (תכיני טישו לדמעות צחוק), או המקצועי,

התקשרי לקו זוג וקש"ר 0733023619 (גם באתר זוג וקש"ר)