למה העלייה במשקל לא אומרת שאת כישלון? או: מחקר ההרעבה במינסוטה

בשנים הראשונות שלי כעצמאית עסקתי בייעוץ לאורח חיים בריא. 

אחרי לימודים מקצועיים, ליוויתי עשרות נשים לירידה במשקל בדרך מאוזנת ובריאה. 

עם השנים למדתי להבין שהדרך הזו לא מתאימה לרבות מאיתנו. נשים שוב ושוב מדווחות על דיאטות חוזרות ונשנות שמסתיימות באותו מקום של תסכול וחיפוש אחר הפתרון הבא.

יצאתי למסע, והיום אני מכירה דרך אחרת, של קשיבות ואכילה מתוך חיבור פנימי לצרכים שלנו. בעזה"ש בסדרת המאמרים הבאה אחלוק איתכן תובנות, מחשבות, סיפורים מהשטח ומאמרים מקצועיים שתומכים בגישתי החדשה. שווה לעקוב.

היום אני הולכת לספר לכן על מחקר שנמשך כשנה ושינה את חייהם של הנחקרים בו (אם נדייק, 36 גברים צעירים ובריאים) הרבה יותר מכפי שציפו.

המטרה הייתה לבדוק מה קורה לגוף ולנפש כשלא מקבלים מספיק מזון, והאם אפשר להתאושש מהמצב הזה כשחוזרים לאכול רגיל. המטרה שירתה את ממשלת ארה"ב בסיום מלחמת העולם השניה.

בתחילת המחקר אכלו המשתתפים כרגיל, שזה אומר שהם צרכו כ 3,200 קלוריות ליום, במשך כמה חודשים. 

בהמשך, הם נדרשו להסתפק בכמחצית מכמות הקלוריות שצרכו קודם (סה"כ כ 1,600), במשך כמה חודשים נוספים.

בהתחלה זה אולי היה נראה כמו שינוי בתפריט. אבל בהדרגה התברר שמשהו הרבה יותר עמוק מתרחש.

[אם נחזור שניה לימינו, נגלה שכמויות המזון שמופיעות בחלק מתוכניות ההרזיה עשויות להיות דומות לכמות שאכלו משתתפי המחקר בתקופת ההגבלה, כ 1500 קלוריות לגבר, ועוד פחות מכך לאישה. כלומר פחות מניסוי שנועד לחקור הרעבה!]

הגוף התחיל להשתנות.

חום הגוף ירד, הדופק הואט, חילוף החומרים במנוחה השתנה, מסת השומן הצטמצמה ומסת השריר נפגעה. המשתתפים סבלו גם מנשירת שיער משמעותית.

אבל השינויים לא נעצרו בגוף, גם הנפש התחילה להגיב למחסור. וההשפעות היו דרמטיות.

חלק מהמשתתפים סבלו מדיכאון ומחרדה. אחרים חוו עצבנות, כעס ואדישות. הופיעו גם מחשבות טורדניות, והאוכל התחיל לתפוס מקום הולך וגדל. הם מצאו את עצמם מתעניינים יותר ויותר במתכונים, קוראים על אוכל ועוסקים בהכנתו. במקביל, חלקם איבדו עניין במפגשים חברתיים ובקשרים עם אנשים.

חלקם אף נפלטו מן המחקר לפני שהגיעו לקו הסיום, בגלל התנהגויות של גניבת והסתרת מזון (שפגעה באמינות המחקר).

מקרה מעניין במחקר היה, כשעורך המחקר, פרופסור אנסל קיז, החליט להציע ארוחת בונוס למשתתפים, בשביל להעלות את המורל, לאחר כשבועיים בניסוי. 

הארוחה היתה מפנקת במיוחד וכללה מעל 2,000 קלוריות בנוסף לתפריט הרגיל. הארוחה כללה גם תפוז לקינוח. 

כשהוחזרו המגשים בסיום הארוחה, אף אחד מן המשתתפים לא היה מסוגל להשליך את קליפות התפוז לפח, וכך נאכלו גם קליפות התפוזים.

אם נחשוב לרגע, הדחף לאכול את הקליפות לא היה תוצאה של רעב, הרי הם סיימו הרגע ארוחה עשירה במיוחד. אפשר להניח שהדחף היה תוצאה של חסך פסיכולוגי..

בשלב הבא במחקר המשתתפים הורשו בהדרגה לחזור לאכול באופן חופשי, אבל החזרה לא הייתה פשוטה כפי שאולי אפשר היה לצפות.

חלק מהגברים חוו אכילה מוגברת מאוד, עד כדי בולמוסי אכילה. הגוף, שעבר תקופה ממושכת של מחסור, נדרש לזמן כדי להתאושש. אצל חלק מהמשתתפים, הקשיים סביב האכילה לא הסתיימו עם תום תקופת ההרעבה. הם נמשכו גם לאחר מכן, ובמקרים מסוימים אפילו שנים.

מחקר מינסוטה, שנחשב לאחד המחקרים המשמעותיים בתחום, הראה שהרעבה ומחסור אינם משפיעים רק על המשקל או על המראה החיצוני. הם עשויים להשפיע על מערכות הגוף, על חילוף החומרים, על מצב הרוח, על המחשבות, על ההתנהגות ועל היחסים שלנו עם אוכל ועם הסביבה.

מחשבה רווחת שאני פוגשת בקרב נשים שעשו דיאטות היא: "הדיאטה היתה טובה, ירדתי במשקל, הרגשתי נהדר, הגוף הגיב מעולה, אבל אז.. נכשלתי, לא הצלחתי להתמיד, אין לי משמעת עצמית…"

רופא מומחה ברפואת עודף משקל ניסח את זה מדויק: "הדיאטות למיניהן הוכיחו את עצמן לאורך השנים ככישלון חרוץ. אבל מלמדים אותנו מכל הזוויות להאמין בהיפוכו של דבר: שהדיאטות מצליחות, אלה אנחנו שנכשלים." (The diet fix, פרידהוף, 2014)

הגוף והנפש פועלים בסינרגיה. כשאנחנו משנים באופן משמעותי את כמות המזון שאנחנו מקבלים, ההשפעה יכולה להתבטא בתחומים רבים של החיים.

מבחינה נוירולוגית – המוח משנה את האופן שבו אנו חושבים על אוכל.

מבחינה הורמונלית – הכימיקלים האחראים על רעב מתגברים, ואלה האחראים על השובע יורדים.

מבחינה פיזית – חילוף החומרים מאט כדי לשמר את האנרגיה שפוחתת בעקבות הפחתת האכילה.

אלו שינויים שנועדו להגן עלינו ברמה ההישרדותית.

הגוף שלנו לא מבדיל בין דיאטה יזומה לבין רעב כפוי.

אילו הגוף היה מדבר בזמן שאנחנו בדיאטה, היינו שומעות אותו מדווח על התגייסות מלאה לאגירת מזון, פירוק תאי שריר שחשובים כרגע פחות מתאי החירום-שומן, האטת קצב השימוש באנרגיה נכנסת, עידוד המוטיבציה והתיאבון לאכילה מוגברת ברגע שהיא מתאפשרת וכו'. כל הדברים שהיינו רוצות בדיוק הפוך בשביל מראה רזה יותר..

ויתור על דיאטה אינו אומר ויתור על החלום לרדת במשקל, אלא על הדרך הרגילה והמוכרת להגשמת מטרה זו. אם את מזהה את עצמך מתקשה להתמיד בדיאטה, עסוקה באוכל לאורך היום, או חווה אכילה מוגברת לאחר תקופה של צמצום, לא תמיד נכון להסביר את מה שקורה בחוסר משמעת עצמית. לפעמים, חלק מההסבר נמצא דווקא בתגובה הטבעית של הגוף והנפש להגבלה. 

אולי הגיע הזמן להפסיק לראות בכל קושי באכילה כישלון אישי, ולהתחיל לשאול מה הגוף שלנו מנסה לומר לנו..

–

להורדת המדריך למה כל מה שאני יודעת על תזונה לא עובד לי, לחצי כאן>>

חוסמת? שלחי בקשת הצטרפות למייל: [email protected]