"אם הייתי מודעת לזה לפני החתונה הייתי יורדת מהשידוך". התגובות שלכן השבוע >>>

התגובה של יעל על שידוכים עם כדורים – מה כדאי לעשות??

היי זה שאלה מעולה. אני נשואה באושר עם בעל שעבר משבר כבחור לקח כדורים ועלה על דרך המלך בהוראת רב הפסיק בהדרגה לקראת השידוכים ונחשב לבחור מעולה הוא לא סיפר לי כלום בהוראת רב ממש מיוחד. ולכל מי שידה קלה על המקלדת לשפוט אנשים או רבנים במצב זה. כדאי שתפסיקו. חצי שנה אחרי החתונה הוא התחיל להרגיש קושי רגשי בארוחת ערב סתמית אחת סיפר לי את התהליך הנל וחזר לקחת את הכדורים. בתחילה כעסתי מאד שלא סיפרו לי וכו. כן, כמו שכתבו כאן כדורים זה עסק מסובך ויש להם השלכות ברמה הזוגית וכו..
אבל ,אני יודעת חד משמעית שאם הייתי מודעת לזה לפני החתונה הייתי יורדת מהשידוך אני הבחורה שהכי פחדה מכל מה שתווית נפש קשורה אליו. ואני מודה על זה היום להשם שלא ידעתי כי הייתי מפסידה את הבעל שלי שיש לו מעלות רבות כ"כ מעבר לקושי הזה.
שואלת יקרה מאד! את אמא מדהימה ומסורה שרוצה לבנך את הכי טוב וקודם כל שתדעי שהוא יקבל בדיוק מה שמגיע לו זו לא קלישאה זו אמת מוכחת וזה יגיע בדרך מדהימה, בלי ספק! ולעניין הלספר או לא.
לכו לרב אבל רב עם כתפיים רחבות מאד שבקיא בנושא ולא פחות חשוב מכיר את בנך טוב. אם אין רב כזה שווה לחפש וליצור קשר מתמשך לשם זה. רב שאפשר יהיה לשאול אותו שאלות בכל הנושאים גם אחרי חתונה.
זה כ"כ משמעותי וחשוב.
בהצלחה ענקית לך ולכל מי שמתמודדת עם עניין כזה.

התגובה של אחת על חו"ל (כמעט) בלי אנטישמיות

ברוך ה' אני לא מכירה את חו"ל.
כן מעריכה על ההדגשה שבתחילת הדברים שלך:
(בגלל שזה לא מלכתחילה, חשוב לי לציין שזה לצורך ממש, אחרי תקופה קשה, ככה אנחנו משתדלים לא לצאת מהארץ).
אשריכם! כמעט נגמרו האנשים מהזן הזה!
ה' ייתן לכם הרבה כח וס"ד!

התגובה של אמא לכמה ילדי קשב מופלאים על זעקת הילדים

אני יכולה להעיד מקרוב כמה תרופות לקשב הן ממש אינדיבידואליות לכל אחד. יש לי 3 ילדים שלוקחים (היה עוד אחד שנגמל כבר. יש לזה הסבר רפואי שרופא הסביר לי ולא כאן המקום). אחד לוקח ריטלין וצריך לקחת פעמיים ביום (פעם ל-8 שעות ופעם ל-4 נוספות. הוא בחור ישיבה רציני ולא מוכן לוותר. טוען שמרגיש הבדל ב'לימוד' (עגה ישיבתית) וזה לא שוה להפסיק לקחת). עוד אחד לוקח פעם ל-8 שעות קונצרטה ופעם ריטלין ל-4 שעות. עוד אחד לוקח אטנט ל-8 שעות. כולם בחורי ישיבות. כולם לוקחים מתוך מודעות מה קורה עם מה קורה בלי ובוחרים לחיות עם. לכל אחד היתה תקופת הסתגלות והחלפנו גם תרופות עד שהגענו לתרופה ולמינון הנכון. אגב, בהקשר למה שאומר הצוות החינוכי: אומנם הם לא תחליף לאבחון אבל יש להם ניסיון עשיר. לאחד מהם הרב'ה המליץ על אטנט, אבל כמובן בקופה לא מאשרים מיד כי זה יקר יותר אבל זה מה שהוא לוקח היום וע"פ ההסבר של הנוירולוג מלכתחילה היה כדאי לתת לו את זה בגלל סוג המאפיינים שהיו לו (מאפייני קשב משתנים מילד לילד) רק שבגלל הקופה וכו' לא התחיל עם זה. כלומר: הרב'ה ידע מה הוא אומר בהתאם למאפייני הקשב שזיהה אצל הילד ומה שלא התחלנו בזה זה בגלל הקופה וכו'… אז שוב: לא במקום אבחון. אבל אל תזלזלו בצוות החינוכי. יש לניסיון הרבה מה לומר בתופעת הקשב דווקא משום שנחשבת להפרעה מתעתעת וכ"כ משתנה מאיש לרעהו.
מקוה שעזרתי.

התגובה של מרוטלנת עם אבחון על זעקת הילדים

אז אני כותבת לכל אותן נשות ההוראה והאמהות המדהימות שקראו את הנ"ל והצטמררו.
אובחנתי בגיל כמעט 18.
החיים שלי עד אז היו סבל נוראי
היו לי המון חברות, באמת המון. שעם רובן רבתי מפעם לפעם
קשר מדהים עם ההורים אבל כנ"ל, המון מריבות וכעסים והתנהגות דווקאית מרגיזה מצידי.
אחים ואחיות מקסימים, אבל נהגתי להתכסח איתם על בסיס יום יומי.
מריבות בלתי פוסקות עם הצוות החינוכי בסמינר, על הכל ועל כלום.
קיבלתי ציונים גבוהים מאוד (למרבה התיסכול של המורות שלא הבינו איך אפשר לפתור 3 יחידות במתמטיקה בלי שהייתי בשיעור…)
הייתי מוכשרת, הרוח החיה
אבל מדי חיה
כל הזמן הרגשתי, חזק חזק חזק.
ושכל כך מרגישים חזק, ולא יודעים לווסת את זה – קורה משהו.
הייתי בוכה המון, מתוסכלתתתת נורא, שונאת את עצמי, בטוחה שמשהו בי פגום מהשורש, שאני גלגול של חתולה או גוי רשע כל כך.
שנאתי להתפלל, שנאתי ללמוד, שנאתי לקום, שנאתי ללכת לישון, לא סבלתי את עצמי ולא היה לי מקום רגוע וטוב בעולם.
(טוב, זה נשמע נורא. היו לי גם חלקים מקסימים בחיים. אבל זו התחושה הכללית)

תכלס,
בגיל 18 נשלחתי אחר כבוד לאבחון קשב
התוצאה – הפרעת קשב וריכוז כולל היפר ואימפולסיביות – קשה.
וואי, נשמתי לרווחה. איזה כיף. לא אני האשמה כאן.
מצויין.
ואז הגיע הריטלין\אטומיק\ויואנס\פוקלין\אטנט ושאר המשפחה
וההקלה הייתה דרסטית כ"כ ומדהימה כ"כ.
לא אומרת שהתרופות הן גן העדן שהייתי בוחרת לעצמי
גם היום (כמה שנים מאז) אני עדיין במסע לחפש את התרופה שלא תאבד לי את התאבון ליומיים ושאני אוכל לישון בלילה ולא אסתובב כארי בכלובו ושלא תעשה לי חרדות או סטרס או דופק מהיר או התקפי חרדה.
אבל,
אבל!!!!!!!!
כל יום אני מודה לה' ולשליחיו הטובים
שמצאו פיתרון לבעיה שלי, גם אם לא מושלם, וגם אם אניצ ריכה עוד המון עבודה גם אחרי.
השקט המוחי הקצת מתסכל הזה – עדיף פי מיליון מהרעש הנוראי של 'בלי'.

מניסיון, ארוך כואב ומתוק.

זהו.

התגובה של מישהי על אמהות קשב!

רופא מבוקש מאוד אמר לי בברור:
אם לא הנושא הכספי
כל ילד היה מתחיל עם פוקלין
ורק במידה ולא מתאים- היו עוברים לתרופות האחרות
לצערינו הסיבה היחידה שבגללה מתחילים דווקא עם ריטלין
זה בגלל המחיר שלה…

בגדול, התרופות מחולקות ל-2:
תרופות ממריצות, ותרופות לא ממריצות

תרופות ממריצות:
בקטגוריה של תרופות ממריצות יש 2 משפחות, שמהם נגזרות הרבה סוגי לקיחה:
המשפחה הראשונה היא ריטלין (שכוללת את: ריטלין רגיל, קונצרטה, LA, פוקלין וכו')
פוקלין אמור להיות עם הכי פחות תופעות לוואי, אבל כמובן לא תמיד.
אני אישית חושבת שאין מחיר שהוא גבוה מדי בשביל לחסוך סבל מילד
מה גם שהוא אמנם עולה פי כמה יותר מהתרופות ה"פשוטות", אבל כשמסתכלים על המחיר שלו בפני עצמו-
זה סכום סביר לגמרי, לעומת כל הוצאה הכרחית אחרת
לא משהו שאמור לשנות את המאזן הכלכלי…
המשפחה השניה היא משפחת האטנט- שכוללת גם היא כמה תרופות

תרופות לא ממריצות:
אני מכירה רק את הגואנפצין והאטומיק
אני חושבת שאטומיק עוזר יותר לריכוז ו"רעש במוח"
(איך חברה אמרה לי? פתאום אני לא שומעת צרחות בראש כל הזמן)
ולעומתו, גואנפצין עוזר יותר לויסות, אבל קצת פחות יעיל במקרה של קושי "טהור" של ריכוז
(לפעמים מביאים גואנפצין יחד עם אחד מהממריצים, כדי לתת מענה ל-2 הקשיים בו זמנית)

אותו הרופא אמר לי,
שאחרי ניסוי לא מוצלח של 2 תרופות שונות מהתרופות הממריצות
בעיקר במידה והקושי של תופעות לוואי התבטא בשינויי מצב רוח קיצוניים, התפרצויות וכו'-
הוא ממליץ לנסות את הגואנפצין

התגובה של שירה על חופשת לידה

קודם כל מזל טוב ושיהיה בשעה טובה.
בעז"ה את תהיי במרכז, אחרי לידה ראשונה בדר"כ האמא והתינוק תופסים את המרכז.
דבר שני- אני מציעה לשחרר, לכל אחת מאיתנו הקב"ה סידר "אחרי לידה" עם שינויים ובלת"מים מסוגים שונים, (במיוחד במהלך ה6 שנים האחרונות).
אין לך מושג איך זה הולך להיות. תשאירי לך מקום בלב ובדעת ותסמכי על הקב"ה.
לא סתם הוא סידר את תאריכי הלידה שלכם קרוב……..
אגב- אני ילדתי את הבן החמישי שלי בדיוק בתקופה שאחותי הקטנה והאהובה ילדה את בנה הבכור.
אחותי כמובן שהתה בבית הורי חודש, וזה המקום והזמן לזה,
אבל אני במקביל קיבלתי 0 התעניינות.
0 עזרה. קרסתי, נקרעתי.
התקופה הזו שברה אותי מכל בחינה אפשרית והשפיעה לטווח רחוק כמעט על כל תחום בבית ובמשפחה הקטנה והצעירה שלי.
לא ציפיתי להיות במרכז, אפילו לא רציתי לשהות שם יום אחד.
כן קיוויתי לארוחה מבושלת, לפחות אחת.
כן כאבתי שהורי ראו את התינוק לראשונה בברית ואחר כך כשהוא כבר יכל לחייך בפה מלא….(וגם אז תשומת הלב שלהם הייתה נתונה לנכד המוז'יניק).
לאחותי פירגנתי, מכל הלב, קניתי לה, אפילו בישלתי לה (ואני הייתי יולדת בעצמי).
באתי לבקר בזמן שבקושי יכלתי ללכת והייתי צריכה להתמודד עם ערמת פצפונים מלבד הרך הנולד.
התקופה הזו הייתה קשה אבל ככה ה' סידר לי וקבע משמים.
את מתלוננת שאחותך "תמיד לה קשה יותר מכולם, תמיד מגיע לה יותר, אצלה כל דבר קטן הופך לוויכוח, ובנוסף להכל היא רגישה מאוד"
אבל מותר לך לראות צד נוסף בסיפור הזה.
הקב"ה פקד אותה בדיוק כשם שפקד אותך ושני התינוקות הן יצירי כפיו של הקב"ה
בדיוק כשם ששתי האמהות זכאיות למנוחה.