מומלץ להדפיס את הקטע וללמוד מהדף המודפס, בצד שמאל למעלה יש כפתור הדפסה.
—
אחד הנושאים שזוכים לתשומת לב רבה בימים שקודם לתשעה באב הוא לשון הרע (הוצאת דיבה או דיבור מזיק), ובצדק. ניתן לסכם את לשון הרע בקצרה כשנאת חינם המתבטאת במילים. בימים אלו אנו מדברים על רעתה של לשון הרע ודנים בדרכים להתמודד עמה. מובן מאליו שככל שהבנתנו ברורה יותר מהיכן באה לשון הרע, כך גדל הסיכוי שנוכל לשים לה קץ. לשם כך, הבה ננסה להתבונן בדברים המובילים אנשים לדבר רעה על זולתם.
פעמונים, רימונים, ולשון הרע
נוכל ללמוד רבות על שורש לשון הרע מתוך התבוננות באחת מתרופותיה הקלאסיות. הגמרא מספרת שבגדיו המיוחדים של הכהן הגדול יכולים לכפר על חטאים שונים.[1] ליתר דיוק, נאמר בה שהמעיל, הגלימה התכולה שלבש הכהן הגדול, מכפר על חטא לשון הרע. כיצד קשורים השניים זה לזה? בשולי המעיל היה טור המורכב לסירוגין מפעמוני זהב ומרימונים הטוויים מחומרים שונים.[2] אומרת הגמרא:
אמר הקדוש ברוך הוא, יבא דבר שבקול ויכפר על מעשה הקול.
כלומר: יבוא דבר שיש בו קול [המעיל, שפעמוניו השמיעו קול בעת הליכת הכהן הגדול] ויכפר על מעשה שנעשה בקול [לשון הרע].
ר' יצחק עראמה[3] מבאר שהכפרות שפועלים בגדי הכהונה אינן תרופות פלא. אין אדם יכול, למשל, לדבר לשון הרע כאוות נפשו ואז פשוט לצפות ש"ניצל בזכות הפעמונים" של מעיל הכהן! אלא, כל בגד טומן בחובו מסר הנוגע לאותו חטא מסוים, ואם ייקח האדם מסר זה אל לבו, יוכל הדבר לסייע לו להימנע מן החטא מלכתחילה. מהו המסר של המעיל המסייע למנוע לשון הרע?
כפי שהזכרנו, לצד כל פעמון מצוי רימון. הגמרא במקום אחר[4] אומרת לנו שהרימון הוא ביטוי לכל הטוב שיש בעם ישראל:
אפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון.
אמירה זו נשמעת תמוהה במקצת. כיצד יכול אדם להיות בעת ובעונה אחת גם "ריק" וגם "מלא מעשים טובים"? התשובה היא שבכל אדם יימצאו תמיד נקודות חיוביות לצד השליליות. אם תבחר להתעלם מן הנקודות החיוביות, ותוכל לראות רק את השליליות, תראה את האדם כריק. אז עלול אתה לבוא לדבר דיבה על חברך, משום שאתה מרגיש שאין בו שום דבר טוב לומר עליו. לשם כך הציבה התורה רימון לצד כל פעמון, כמו לומר: כאשר אתה "מצלצל בפעמונך" ומשמיע קול על יהודי אחר, ראה שיהיה זה "קול של רימון". יש שפע של טוב בזולת, אם רק מוכן אתה לראותו. זהו התריס בפני לשון הרע – והנתיב לכפרתה.
העין והלשון
מתברר – ואין זה מפתיע – שדיבור שלילי הוא תוצר ישיר של ראייה שלילית. הפה אומר את אשר רואות העיניים. חשוב לזכור זאת כאשר אנו מבקשים להשתפר בתחום לשון הרע: אם באמת אנו מבקשים לדבר טוב יותר על הזולת, הדבר יבוא רק דרך שיפור ראייתנו, כדי שנוכל לראות בו את הטוב. אם אדם משיג את הדרך הנכונה שבה יש להביט בבני אדם, לשונו תדאג לעצמה. אך אם אינו עושה כל מאמץ לשנות את ראייתו, סיכוייו להימנע מדיבור שלילי מוגבלים ביותר. ראייה שלילית של הזולת היא לשון הרע הממתינה להתרחש.
פרשיות תזריע ומצורע דנות בהלכותיה המורכבות של הצרעת, הבאה – וזה משמעותי – כעונש על דיבור לשון הרע. לקראת סוף פרשת תזריע, הכתוב מתאר בגד שהוסגר בשל שינוי צבע, ועתה נבדק שנית כעבור שבוע:
וְרָאָה הַכֹּהֵן אַחֲרֵי הֻכַּבֵּס אֶת הַנֶּגַע וְהִנֵּה לֹא הָפַךְ הַנֶּגַע אֶת עֵינוֹ... טָמֵא הוּא[5]
אף שהתרגום הפשוט של הביטוי "לֹא הָפַךְ הַנֶּגַע אֶת עֵינוֹ" הוא "הנגע לא שינה את צבעו", המילה "עין" פירושה המילולי אבר הראייה. הכתוב מודיע לנו שהמטרה היסודית של נגע הצרעת היא "להפוך את העין" של האדם מראייה שלילית לראייה חיובית. כל עוד לא אירע הדבר, נגע הצרעת טמא, שכן שורש הבעיה נותר ברובו ללא מענה.
ראשים וזנבות
רעיון זה יאיר לנו אמירה של חז"ל במקום אחר בנוגע לאחת מסיבות החורבן. הגמרא אומרת שירושלים חרבה משום שלא הוכיחו אלו את אלו. הגמרא מביאה לרעיון זה את הפסוק באיכה[6] האומר: "הָיוּ שָׂרֶיהָ כְּאַיָּלִים". הגמרא דורשת את הדימוי: כשם שהאיילים מניחים ראשם כל אחד בצד זנבו של חברו, כך נהגו גם השרים באותו דור.
ההבנה הפשוטה של אמירה זו היא שהמנהיגים באותה עת "הרכינו את ראשם", ולא טיפלו בעניינים שהיו זקוקים לתיקון או לשיפור. אולם ה"משך חכמה" מוסיף נדבך נוסף של משמעות, ומבאר שיש שתי דרכים שבהן אדם יכול לקבל תוכחה:
- הוא יכול לשמוע דברי מוסר מאדם אחר. דרך זו תהיה יעילה אם האדם תופס את זה שמוכיחו כמצוי בדרגה גבוהה משלו, עד כדי כך שהוא רשאי להוכיח אחרים.
- הוא יכול לקבל השראה מדוגמה של אדם אחר. סוג זה של תוכחה יבוא דווקא ממי שהוא רואה בו שווה או עמית לו, שכן רק אז יאמר: "מצבינו כה דומים; אם הוא מסוגל לנהוג כשורה, גם אני מסוגל!"
הגמרא מספרת שבתקופה שקדמה לחורבן ירושלים, אף אחת משתי צורות התוכחה הללו לא הייתה יעילה. באשר לדרך הראשונה, איש לא שעה לדברי תוכחה מפי תלמידי חכמים או חכמים, שכן אישים אלו לוגלגו והושפלו, עד שאיש לא ראה בהם ראויים להוכיח.[7] באשר לדרך השנייה, איש לא לקח דוגמה חיובית מעמיתיו, שכן כאשר התבוננו בזולת, הבחינו האנשים אך ורק בחסרונותיו. זהו הדבר המובע באמירה שראשו של כל אחד היה בצד זנבו של חברו. הראש מייצג את מעלותיו הגבוהות ביותר של האדם, ואילו הזנב מייצג את חולשותיו וחסרונותיו. כאשר כל אדם "מניח את ראשו בצד זנבו של חברו", כלומר מתמקד בחסרונות הזולת, לא מצא איש שום תכונה חיובית לחקות. אם בכלל, כאשר ראייה שלילית כזו שלטה, הבחינו האנשים רק בחסרונות זה של זה, ודבר זה אף חיזק את חסרונותיהם שלהם! אם היית שואל: "האם אתה חושב שתוכל לקבל מעט השראה מחבריך? האם עמיתיך מעוררים בך השראה?", ייתכן שהתשובה הייתה: "ממה יש לקבל השראה? ראית את הזנב שלו? הוא כמעט כולו זנב; אני אפילו לא מצליח לראות את הראש שלו!"
להביט באדם המלא מעלות טובות ולראות בו רק ריקנות, להתבונן באדם שלם ולראות רק את זנבו – זוהי ראייה המולידה לשון הרע. זוהי גישה המובילה לחורבן.
עצים ושיחים
לאחר שהתחקינו אחר שורש בעיית לשון הרע עד לראייה השלילית, נעבור עתה לבחון מהיכן באה ראייה זו. מהו הדבר שיוביל אדם לראות בחברו היהודי אך ורק את הריקנות שבו? גם כאן נוכל להפיק תובנה רבה מתהליך ההחלמה של מי שלקה בצרעת. כהקדמה לשובו של אותו אדם אל העיר לאחר תקופת בדידותו מחוץ לעיר, אומר הכתוב:
וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר... וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב[8]
מה משמעות הכללתם של פריטים אלו בתהליך טהרתו של המצורע? יתר על כן, מאחר שלעץ הארז הרם ולשיח האזוב הנמוך ולחוט הצבוע בתולעת יש בבירור אסוציאציות מנוגדות, מדוע הובאו כולם יחד?
מקובל בדרך כלל שאחת הסיבות העיקריות לדיבור לשון הרע נובעת מכך שאדם מרגיש שהוא טוב מזולתו, ולכן מבליט את פגמיהם וחסרונותיהם בהתאם. אולם רעיון זה טעון בחינה נוספת. אדם הבטוח באמת ובתמים בעליונותו אינו חש בדרך כלל צורך להוכיחה כל העת. עשיר אינו מדגיש כל הזמן עד כמה עניים אחרים. מדוע שונה מצב זה? התשובה היא שאף שאדם היה רוצה מטבעו להאמין שהוא מושלם, אי-שם בעומק לבו יש חלק בו היודע שאין זה נכון, ושאשליית העליונות הזו היא מיתוס ובדיה. בה בעת, חלקים אחרים בו היו רוצים להוסיף ולהאמין שהדבר אמת. לפיכך, כדי לאשש את סיפור-השלמות שיצר, עליו להזין אותו על ידי התמקדות בפגמי הזולת, ובכך להוכיח לעצמו שהוא באמת טוב מהם. זהו הדבר העומד מאחורי הדחף להביט בזולת ולראות רק ריקנות, והוא מניע משמעותי מאחורי תופעת לשון הרע. ואכן, בעניין זה ניתן לומר שכאשר אדם מבליט את פגמיו של הזולת, הוא חושף על עצמו יותר משהוא חושף על מושא דבריו המשמיצים. למרבה הצער, מעגל זה עלול להיות בלתי פוסק, מן הטעם הפשוט שאותו חלק באדם שאינו מאמין בסיפור הזה, לעולם לא יאמין בו.
תופעה זו, של אדם המנסה להוכיח לעצמו דבר שהוא יודע היטב כי אינו אמת, עשויה להיראות משהו קומי, ומבחינות רבות אכן כך. אך פגמיהם וכישלונותיהם של בני האדם הם לעתים קרובות קומיים רק במובן הטרגי ביותר של המילה.
שותפות בלתי צפויה
רעיון מפתיע מצוי בספר המוסר הקלאסי "חובות הלבבות",[9] הכותב שכאשר יגיע עת הדין של מעלה, עלול אדם למצוא את עצמו נדרש לתת דין על חטאים שמעולם לא עבר, ומקבל שכר על מצוות שמעולם לא קיים. כאשר יבקש האדם הסבר, ייאמר לו שהחטאים שעליהם הוא נידון הם של אותם אנשים שעליהם דיבר לשון הרע. כתוצאה מכך, ירש חלק מחטאיהם של אותם אנשים. ולהפך, המצוות שהאדם מזוכה בהן עשויות לבוא מאנשים שדיברו עליו לשון הרע. אף ש"חובות הלבבות" אינו מפרט כמה צריך אדם לדבר על חברו כדי להתחייב בעונש זה, ולא כמה חטאים בדיוק מועברים, עצם הרעיון תמוה ביותר. כיצד זהו עונש הולם על דיבור לשון הרע? על אף חומרתו של חטא לשון הרע, מדוע יביא הדבר לכך שאדם ייאלץ לתת דין על חטאיו של אחר?
הרב זאב פריינד שליט"א[10] מבאר שמאחר שהמניע לדיבור לשון הרע הוא לבסס את עצמו כצדיק על ידי הבלטת החטאים שהוא רואה בזולת, מתברר שדרך חטאיהם הם נעשים שותפים לו במעמד הצדיק שלו! משום כך, אך הוגן הוא שיישא בחלק מחטאיהם עבורם, וכמו כן, הם זכאים לחלק במצוותיו.
לשון הרע ומרמה
הפסוק הידוע בעניין לשון הרע מצווה אותנו "נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה". הפסוק שלאחריו קורא לנו "סור מרע ועשה טוב".[11] קריאה פשוטה של פסוקים אלו מלמדת שעלינו לטפל תחילה ב"לשון הרע" בטרם נוכל לעבור לתחומים אחרים של התנהגות מוסרית – להימנע מרע ולעשות טוב. אך מדוע כך? יתר על כן, לאיזו מרמה מתכוון הפסוק הראשון? מי מרמה את מי, וכיצד זהו הגשר בין לשון הרע לבין כל שאר הדברים שהוזכרו בפסוק השני?
בוודאי נכון לומר שכאשר אנו מבקשים לשפר את דיבורנו, אנו מתמקדים הרבה יותר בהימנעות מ"לשון הרע" מאשר בהימנעות ממרמה. הרי כמה פעמים אנו עוסקים במרמה? המציאות היא שאנו עושים זאת בתדירות שבה אנו מדברים "לשון הרע". בכל פעם שאנו עוסקים ב"לשון הרע", אנו מנציחים את המרמה בתוך עצמנו, ומשכנעים את עצמנו שאנו מושלמים. כל עוד אנו מקיימים אשליה זו, איננו יכולים באמת להימנע מרע או להתחייב לעשות טוב, משום שבמחשבתנו אנו מאמינים שכבר השגנו את שני הדברים הללו.
עלינו להתמודד תחילה עם טבעה ההרסני של הרכילות, וכן עם ההונאה העצמית המלווה אותה, כדי להבין שיש עוד רע להימנע ממנו ועוד טוב לשאוף אליו. משהשגנו זאת, נוכל אז לגשת אל השגת יעדים אלו באופן משמעותי.
מתוך התבוננות, יעלה מכל האמור לעיל רעיון מופלא; והוא, שהדרך לחדול מלהתמקד בפגמי הזולת היא לקבל את הפגמים שבתוך עצמנו. בהיעדר לחץ לקיים דמות של שלמות, יתמוסס הצורך לזהות את חסרונות הזולת ולהתעכב עליהם.
זוהי המשמעות שמאחורי המרכיבים השונים ב"ערכת הטיהור" של המצורע המחלים. נאמר לו להביא עץ ארז – המשקף את מעלותיו וחוזקותיו – יחד עם אזוב וחוט שני צבוע מתולעת – המייצגים את נקודותיו הנמוכות, חולשותיו וכישלונותיו. באמצעות זה הוא מכיר בכך שכמו כל אדם אחר, יש בו מעט משניהם. קבלת אמת זו לא רק תשחרר אותו מהקדשת כל תשומת לבו לפגמי הזולת, אלא גם תאפשר לו להפנות את מרצו אל תכונותיו השליליות שלו, ולהתחיל לתקנן ולשפרן.
* * * * * * *
רעיונות נוספים: גדולות, נפלאות ואיוולת
הרמב"ם מסיים את דיונו בסוף הלכות צרעת בדוגמה בולטת הנוגעת למרים. כפי שמספרת התורה, מרים נענשה בצרעת על שדיברה על משה, אף שהיה אחיה הצעיר שאותו הצילה, כוונותיה לא היו זדוניות, והיא לא אמרה דבר נורא במפורש. ואף על פי כן, היא נשאה בתוצאות דבריה.[12] לאחר מכן נוקט הרמב"ם קל וחומר:
על אחת כמה וכמה לאותם אנשים רשעים וטיפשים המרבים לדבר גדולות ונפלאות [על אחרים].
ראוי לציין שהרמב"ם מכנה את המדברים לשון הרע "אנשים רשעים וטיפשים". מינוח זה תמוה במקצת; בעוד שניתן להבין כיצד לשון הרע מטביעה בדוברהּ חותם של אדם רשע, באיזה מובן הוא גם טיפש?
יתר על כן, האופן שבו מתאר הרמב"ם את לשון הרע, "גדולות ונפלאות", הוא אולי התיאור התמים ביותר שניתן להעלות על הדעת לדברי דיבה. אילו נאמר לאדם שאחרים מדברים עליו "גדולות ונפלאות", כנראה שלא היה נעלב, אלא היה מדמה מטבע הדברים שנאמרו עליו רק דברים טובים. ובכל זאת, אצל הרמב"ם משמש ביטוי זה כתיאור של לשון הרע. מדוע?
הגדרתו של טיפש היא מי שמשוכנע שהוא יודע יותר מכפי שהוא יודע באמת. כאשר אנו מדברים על הזולת, אנו עשויים לומר "פלוני עושה כך וכך", בהתבסס על דבר-מה שראינו. האם ראינו זאת יותר מפעם אחת? אם לא, מה מוביל אותנו להאמין שאבחנה אחת זו מייצגת דפוס שלם? יתר על כן, לעתים קרובות, מה בכלל ראינו באמת? אולי היינו עדים רק למסגרת קטנה אחת מתוך תמונה גדולה יותר, שבלא ההקשר שלה אנו מפרשים אותה שלא כהלכה. ובכל זאת אנו ממשיכים לדבר בביטחון. מהיכן בא אותו ביטחון? הוא נובע מטיפשות – ביטחון עצמי המשכנע אותנו שדי בפיסת מידע אחת כדי להבין את המצב כולו ואת האדם כולו. נטייה זו, להסיק מסקנות מקסימליות מראיות מינימליות, היא מה שנוכל לכנות "גדולות". אנו טווים ויוצרים סיפורים גדולים ממה שראינו למעשה, שלעתים קרובות אינו אלא שבר קטן.
יתר על כן, אפילו כאשר אנו מתבוננים במעשי בני אדם, לעולם איננו יכולים לדעת באמת מה מתרחש בתוכם. איננו מודעים למאבקיהם, לבעיותיהם או לנסיבותיהם; אנו רואים אך ורק את ההתנהגות החיצונית. כל השאר נותר נסתר.
בעברית, המילה "נפלא" עניינה דבר שהוא מעבר [להשגה]. כאשר אנו מתמקדים אך ורק בשכבה החיצונית ביותר – בהיבטים הנראים לעין – אנו מניחים שאנו יודעים את כל השאר, הנסתר ומעבר ליכולת ידיעתנו, המכונה "נפלאות". שוב, זהו מעשה של איוולת. מי יכול לדעת באמת אדם אחר? כיצד נוכל לטעון שאנו מבינים את מלוא מהותו? ובכל זאת, התשובה המוטעית והיהירה היא לעתים קרובות: "אני יודע משום שאני אני, ולכן אני יודע". היגיון חסין, אולי, במוחו של האומר מילים אלו, אך כל השומע אותן מבין שהן מבטאות את מחשבותיו של טיפש.
הדבר אירוני במיוחד, שכן המדברים לשון הרע עושים זאת לעתים קרובות כדי להציג את עצמם כחכמים – הן דרך ניתוחם החודר של אישיות קורבנם, והן דרך הערכתם הקטלנית של פגמיו וחסרונותיו. מועיל לזכור שהרמב"ם הציג את כל הדרשות הללו כאינן אלא תרגילים ביוהרה, בצדקנות עצמית, ומעל הכול – באיוולת.
כאשר נחליט להפנות את מרצנו הרחק מהנצחת מיתוס של שלמות;
כאשר נצליח לשחרר את עצמנו כדי שנוכל לראות את הטוב בזולת;
כאשר נהיה חכמים דיינו להכיר במה שאנו יודעים ובמה שאיננו יודעים עליו; אז אולי נהיה בדרך להפוך את לשון הרע באמת לנחלת העבר.
[1]זבחים פ"ח ע"ב.
[2]פסוק לג.
[3]עקדת יצחק, שער נא.
[4]ברכות נ"ז ע"א.
[5]ויקרא יג, לה.
[6]איכה א, ו.
[7]בעניין זה אומרת הגמרא (שם) שירושלים חרבה משום שביזו את תלמידי החכמים.
[8]ויקרא יד, ד.
[9]שער הכניעה פרק ז. הספר "כתנות אור" לר' מאיר אייזנשטט (פרשת מצורע) מביא רעיון דומה בשם "ספר חסידים".
[10]שבת ומועדים, פרשת מצורע.
[11]תהילים לד, טו-טז.
[12]ראה במדבר יב, א-יב.
המאמר מתורגם מתוך ספרו של הרב ברנשטיין שליט"א: FROM RUINS TO REDEMPTION
