איזה טיפול עבד ולאיזה אני לא אחזור…

אז הנה אני כאן,

כדי לענות לכן ולעצמי רגע במבט על, ב"זום אאוט".

כזה שרואה רגע את המסע מרחוק, דווקא עכשיו כשיצאתי ל"הפסקה".

כשעצרתי רגע, בכוונה או שלא, למלא מצברים (או לראות איך הם מתרוקנים..)

נעצרתי לרגע, אולי כדי קצת להילחם בעצמי.

רגע כדי לזכור שהמלחמה היא שלי וחלק מהכוחות שיש לי זה המרחב והבחירה לבחור את העזרה, את העיתוי, את הכיוון.

נראה לי שלקח לי הרבה שנים וניסיונות מרים כדי להבין את מה שנשמע כל כך פשוט.

אני רגע אומר, שכשאני מתארת קצת מהחוויות שלי במסע הזה או מסיקה מסקנות זה לא שולל ומכליל שום סוג טיפול כזה או אחר, ובטח זה לא מייצג יותר מאשר את עצמי.

אם כי, היום כמי שפוגשת מטופלים שמגיעים לפעמים מותשים מ"מסעות" לא קצרים, אני יכולה לשמוע אותם מדברים גם את עצמי.

אז איך זה התחיל? איפה הייתה "הנחת אבן הפינה"?

כן, זה קרה ביום אחד שדמעות התחילו לרדת בלי הפסקה. זוכרת איך במשך שבוע אני בוכה בלי לדעת על מה. בכל מקום, עם קשר בלי קשר, לילה יום, אחה"צ בשמש קודחת, במכולת. העיניים פשוט זולגות והלב איתו ביחד. ככה בלי מילים.

חוץ מזה שהדמעות האלו היו לא מתחשבות והרבה מביישות, אני כנראה גם צריכה להודות להן שהן לא השאירו לי ברירה והוליכו אותי לקבל עזרה ולבדוק על מה.

כן זה היה הרגע הראשון שהנפש התחילה לדבר.

הרגע הראשון בו היא נכנסה ל"דרך לא זרועה".

ככה בחוסר אונים, בלי לחשוב הרבה אני מדביקה על עצמי את הכותרת "צריכה טיפול",

כשזה ממש לא היה טרנדי מבחינתי. כשממש לא ידעתי הרבה על האפשרויות.

עשיתי מה שאמרו לי. שאלתי דמות שהכרתי שהייתה עבורי מקצועית, ו"בום" הייתי מונחת שם.

הלוואי שזאת הייתה רק פעם אחת שזכיתי לבלות אצל מישהי כזאת שהגדירה את עצמה כ"מטפלת רגשית".

הלוואי שיכולתי אז למדוד, לסמן את הטעויות שהיום משגעות אותי.

הלוואי שהייתי יודעת אז שכשרע לי זה לא סימן רק  שאני בעייתית עוד יותר, ואולי צריכה לשלם להן תעריף 3.

למשל, לא ידעתי למה זה היה קשה לי כשמישהי מהן פתחה לי את הדלת וקיבלה אותי בחיבוק. כנראה שהיא נחמדה ואני לא. לא?

לא הבנתי למה נהייתי חולה אחרי פגישה עם זאת ש"איפשרה" לי בטוב לב להמשיך את הפגישה הראשונה לשעה וחצי, ושכנעה אותי שאספר את הטראומה הראשונה "שעולה לי בראש" .

היה לה גם דימוי למה כדאי מיד ומהר: "זה כמו מחט שכדאי לסיים עם הדקירה וזהו" – נפשי האמינה בתום. רצתה גם להתנהג יפה בפעם הראשונה, וככה שוב נתנה למישהו לעשות בי כרצונה.

היא בטח לא התכוונה להרע. אבל לי זה היה רע. בעיקר זה שלא ידעתי כמה זכות יש לי להקשיב לעצמי, להיות יכולה לבחור.

לא ידעתי אז מה המשמעות וההבדל של איש מקצוע שלמד לימודי טיפול לבין מי שיודע להגדיר את עצמו כך.

עוד משהו למדתי על עצמי, למדתי מה אני זקוקה מהטיפול. למה אני הולכת אליו.

אולי אם הייתי שואלת את עצמי בעבר בשביל מה אני רוצה טיפול, הייתה לי רשימה שבטח בראשה היו יעדים של "להצליח להיות יותר טובה ל.. ול…"

"להפסיק עם…"

להיות יכולה בקלות ל…"

היום בראש הרשימה אני יודעת שאני צריכה "מקום".

אני יודעת כמה זה יקר ולא פשוט.

מקום שיעזור לי לפגוש את מה שבתוכי.

מקום שיקשיב לכל חלק וחלק שבתוכי, גם אלו השקטים. אלו ששכחו מה יש להם לומר.

שגם יעשה סדר, שגם יגלה כוחות. שגם יספר סיפור שיאפשר לי לראות את העבר ולחיות את ההווה.

אני יודעת שזה מה שבסוף מסייע לי להיות אמא טובה יותר, אישה טובה יותר ועם מצב רוח יציב יותר.

אבל לפני כל הציונים בתעודת המחצית, אני יודעת שהנפש פשוט צריכה את זה:

שיהיו איתי איפה שאני.

אז לפני שהגדרת הטיפול הייתה ברורה לי, עברתי בין טיפולים שעזרו לי להגדיר אותה.

הייתי בכאלו שעסקו בשיטות טיפול לטיפול ממוקד, בעיקר בסימפטומים, ואני לא אפרט אותם. רק אומר שלקח לי זמן להבין שזה לא עושה לי טוב.

כנראה שלא הייתי בשלב של לנסות למגר סימפטומים. הנפש הייתה צריכה שיקשיבו לסיפור שהם מספרים.

וכל ניסיון כזה היה עבורי חוויה קשה שהיה לי קשה להבין אז למה.

וכן, כשהגעתי לטיפולים דינאמיים (שגם בהם יש מנעד רחב..) התחברתי יותר. התמקמתי והתחלתי לתפור סיפור ולבנות תהליך של התקשרות, אמון בעולם והכרות עם עצמי.

ו –

חוץ משיטת טיפול ויעדי טיפול. יש גם את הבנאדם שאותו את פוגשת, שאיתו את אמורה לחלוק, שלו את אמורה להסכים לתת להחזיק חלקים מנפשך. מותר לך להרגיש אם את מוכנה, מתחברת. 

הייתי אצל פסיכולוגית קלינית נחשבת ומנוסה, ומרוב שידעתי שהיא מקצועית וגדולה לא העזתי לומר לעצמי כמה לא טוב לי שם, ולמה אני כל כך מחכה שתתבטל איזה פגישה.

האשמתי את עצמי בשקט הקשוח שהיה שם.

אני שתקתי והיא איתי. דמיינו כמה זמן אפשר להחזיק מעמד ככה. היא הצליחה מפגש שלם.

גם אני – אם לזאת תקרא הצלחה.

הצלחתי גם להאשים את עצמי. כי מה? היא בטח מבינה יותר ממני וכנראה זאת הדרך הכי חדשנית ומאפשרת…

אז מה?

לאיזה טיפול כדאי לי ללכת עכשיו?

הלב יודע מצוין. רק נקשיב לו.

אם ננסה לסכם לנו את הדבר, שבטח לא אצליח להפוך אותו לבהיר ופשוט,

היום כולנו יודעות קודם כל לבחור איש מקצוע אמיתי (עם תואר שני בטיפול, פסיכולוג, עו"ס קליני),

ומכאן יש מרחב בחירה גדול, גם כשזה מרגיש מצומצם.

גם כשנגיד לעצמנו "איפה אני אמצא עכשיו מטפלת?"

ואין לנו כל כך את מי לשאול, ואנחנו לא נפרסם את ה"דרושה" שלנו בעיתון.

וכשאנחנו סופסוף מקבלות המלצה אנחנו מיד שועטות אליה (או מפחדות להעיז לפנות ונשארות בחיבוק ידים במיטה…)

אז לא משנה כמה המציאות מספרת לנו מרחב בחירה מצומצם,

אני רוצה לזכור שבתוכנו יש זכות ואפשרות בחירה (ואוהו כמה זכותנו להתרפא בדיוק דרך החוויה הזאת…)

יש את הבחירה לפני הטיפול – איזה גישת טיפול, מה מתאים לי כרגע.

ויש את הבחירה היותר מורכבת – תוך כדי. מותר להרגיש שזה לא מתאים.

זה לא אומר שמשהו אצלי בהכרח לא מאפשר.

כן הייתי מנסה גם את האפשרות לבדוק את זה. לפעמים כדאי להעלות את זה עם המטפלת את התחושות, את המחסום וכו' ולבחון את זה.

וזה בסדר לחשוב שעכשיו אני רוצה לעבוד על משהו מסוים, לקחתי איזה גישת טיפול שהאמנתי בה ופתאום זה פשוט עושה לי רע. מותר לנפש לשנות דעה, מותר לעוד חלקים לדבר וזכותנו וחובתינו להקשיב לכולם.

ומה עם קבוצה?

עבורי זה היה מרחב מרפא עם עוצמה ענקית.

זה היה מרחב עוצמתי לחוות ביחד רגשות חבויים. עוצמתי לקבל מקום בתוך קבוצה – משפחה שמחזיקה.

לפעמים זה גם היה מדי עוצמתי – לחוות גם כאב של אחרות.

לא תמיד הרגשתי שאני פנויה לעבודה בקבוצה.

בקבוצה – אתה נתרם ותורם. אתה מטופל ומטפל אתה נותן לחוות ומקבל חוויות.

זה ייחודי ומאפשר, ויחד עם זה – גם כאן צריך לבחון, להרגיש לפני ולפעמים תוך כדי – איך זה בעבורי.

ולשאלת מי שמרגיש לה שזה העיתוי (כמוני…) לגבש קבוצה (כי אנחנו כבר קבוצה 😊)

משיחה עם שבי היקרה שבוחנת את זה מעוד זוויות אחראיות,

אנחנו מנסות למצוא גוף שדרכו יהיה אפשר להתחבר.

תעקבו. מקוות שלא נאכזב.