הכרת המציאות בכוללים: לדמותו של אברך

בפרק זה נדון בשאלת האכזבות. מצוי מאוד שאשה מאוכזבת מרמת ההתמדה של בעלה. זה לא מה שהיא תכננה. 

האכזבה הזו נחלקת לשני מצבים: א. אכזבה מוטעית, הנובעת מחוסר היכרות עם אברכים ובחורי ישיבות. ב. אכזבה המבוססת על המציאות, כאשר הבעל באמת פחות שייך ללימוד.

ראשית כל נדון בחלק הראשון: אכזבה הנובעת מחוסר היכרות עם עולם האברכים.

בחורות רבות מדמיינות בעל נעלה ומרומם, שחוץ מתורה אין לו בעולמו כלום, וכשהן מתחתנות ומגלות שבעליהן הצעירים הם אנשים רגילים לחלוטין, שאוהבים ללמוד אבל בהחלט אוהבים גם דברים נוספים – הן מאוכזבות קשות.

ציפיות מהבעל שיהיה גדול הדור

בכדי להרגיש את האתגר, אצטט מכתב שהתקבל, שגם אם יתכן שהוא מוקצן מעט – הוא בהחלט משקף אוירה:

"מי יבין את הכאב של מי שהשקיעה כה הרבה והמיתה עצמה, כולל מחיקת צרכים בסיסיים מרצון, למען המטרה הנכספת… הכניסה כרטיס ל"כספומט" המבטיח ת"ח גדול הדור – ולא יצא!

בהרצאות ששמענו היטיבו לתאר את הבעל שיהיה לנו – כמו ר' עקיבא אייגר, שכשלקחוהו לבקר במוזיאון והושיבוהו על כסא שהיה שייך בעבר לאחד הקיסרים, ישב ר' עקיבא דקות ארוכות שקוע, ולא ירד מהכסא. העסקנים קראו לו: "הרב…" ר' עקיבא התנער ממחשבותיו, ראה שהוא יושב על כסא גבוה ומפואר ושאל: למה עדיין לא מביאים את התינוק?

המרצה ספרה לנו סיפור זה, ולאחריו ביקשה: "אל תכעסי אם תמצאי בביתך את הפטיש במקרר, כי כנראה כשבעלך רצה להחזיר אותו למקום – הוא כנראה חשב על סוגיה (!)"

ואחרי כזו אידיליה, אם בעלה של התלמידה הנ"ל משתמש בפטיש וגם שם אותו במקום – מסתמא היא תרגיש שהוא לא מספיק שקוע והיא מקריבה קרבנות שווא…

נשים צעירות רבות מייחלות לראות את בעליהן שקועים בלימוד ברמה כזו ששום דבר אחר לא מעסיק אותם, ומצפות שהם יהיו אנשים רוחניים נעלים ומרוממים. כשזה לא קורה בדיוק כפי שהן ציפו, ובעליהן הם נורמלים לחלוטין – הן מאוכזבות מהתנפצותו של החלום. כשהן פוגשות בעל שמבין בעניני העולם הזה ואפילו נהנה מהם, מעודכן, יש לו מושגים רחבים בצורה מפתיעה, ו-כן, הוא אוהב גם לנוח או לעסוק בשעות הפנאי בדברים שאינם לימוד תורה – הן מרגישות מרומות.

יודגש: לא מדובר על נשים שבעליהן אינן לומדים היטב. להיפך, מדובר על נשים שזכו לבעל אברך רציני ו"שטייגניסט" בשפה המדוברת, ואף על פי כן – הן אינן מרוצות מבעליהן, מדרגות את הצלחת הבעל בלימוד במקום לשמוח בו שמחה פשוטה וחלקה, ועורכות השוואות מול בעלים של אחרות, השוואות שמקטינות את דמות הבעל בעיניהן.

מה מרגיש הבעל האברך

מנקודת מבטי כראש כולל לאברכים צעירים רבים, ובוגר של עשרים שנות לימוד כאברך כולל, עלי להציג את התמונה ממבטם של האברכים: אברכים צעירים רבים, שטייגניסטים ורציניים, מתלוננים על כך שלאשה שלהם יש כביכול "עודף" אהבת תורה.

אברך צעיר אמר לי:

חבר שלי מגיע הביתה, רוצה קצת לנשום, אתה יודע, לבשל משהו, לשטוף, להיות חלק מהבית שלו. אשתו אומרת לו: "לא, לא, תלמד, אני אעשה הכל". אין לו אויר. מה הולך פה? לדעתי, בסמינר מכניסים להם המון על על אהבת תורה אבל זה בלי קשר למציאות. מי שלאשתו יש אחים גדולים – מילא, הם כבר שפשפו אותה. אבל אם התחתנת עם בכורה – נפלת… 

המשפט הזה קצת מוגזם ומאוד כוללני, אבל הוא מחובר היטב למציאות.

מה הרקע לחוסר התיאום בציפיות?

מטבע הדברים, כאשר שומעים על דבר מסוים רק מבחוץ, הוא נשמע הרבה יותר גבוה ואידיאלי ממה שהוא באמת.

אשה צעירה לא נכנסה מעולם לישיבה. מאין לה לדעת על הקשיים האפרוריים של היום היום? על חוסר החשק לפעמים, על הרצון לעשות עוד דברים חוץ מללמוד? באמת, אין לה מהיכן לדעת.

ובכן, כדי ליידע את האשה על המציאות, נכתב הפרק הזה.

תלמיד חכם – אבל בשר ודם

אברך רציני שעמל בתורה וגדל להיות תלמיד חכם – הוא בשר ודם, ולא אמור להיות פרוש וקדוש. יש לו צרכים פשוטים, רצונות רגילים, והתמודדויות אנושיות הפוגשות אותו כמו שהן פוגשות כל אדם. ועם כל זה הוא אברך בן עליה.

אשה צעירה מעודה לא הרגישה את הקשיים והאתגרים של בחורי ישיבות, ולא הכירה על בשרה את המורכבות של המציאות. בהמשך חיי הנישואין, אם באמת יש קשר שיתופי בין בני הזוג כפי שצריך להיות – היא מתחילה להכיר ולהרגיש את הקשיים. אבל בהתחלה זה לא מוכר, ובפרט אם אין לאשה הצעירה אחים בחורי ישיבות. מבחוץ הכל נשמע פנטסטי ומושלם. בפנים – יש עולם של התמודדות. 

נקודה נוספת שצריך לדעת: יש הבדל בין היחס של אשה ללימוד תורה ליחס של גבר. אשה מרגישה שלימוד תורה הוא משהו קדוש, כמו תפילה, וגבר מרגיש שלימוד תורה הוא חלק מהחיים עצמם. זו הסיבה לשינוי ביניהם ביחס אל הרצינות הנדרשת בשעת הלימוד; בעיניה – לענות לפלאפון באמצע לימוד זה כמו להפסיק באמצע תפילה, ובעיניו – לא.

לא רק פרישות היא שלמות

עד כאן דיברנו מצד המציאות. האמירה הייתה: הבה ננחת לקרקע ונכיר את המציאות כמות שהיא. הגברים בדרך כלל לא רק רוצים ללמוד ותו לא. יש מלאכים כאלה, אך הם יחידי סגולה. אך יש עומק נוסף בדברים:

כל הציפיה מהבעל שיהיה פרוש כדי שיהיה גדול בתורה – בטעות יסודה. הפרישות הטוטאלית מחיי העולם אינה הצורה היחידה של הגדלות. גם בקרב יחידי הסגולה יש סגנונות שונים, ופרישות מהעולם אינה בהכרח הדרך היחידה לצמיחה. לא זה המדד לגדלות.

בסיפורים רבים על גדולי ישראל אכן מודגש הענין של הניתוק מחיי העולם הזה, וניתן למצוא פעמים רבות תיאורים מסוג "הוא לא ידע איך פותחים את המקרר". אך יש לדעת שזה מאפיין רק סוג מסוים של גדולי תורה, ובדרך כלל הם גם תלויים רבות באופי מולד. יש כאלה שגדלים בתורה בצורה כזאת, ויש רבים אחרים הגדלים בתורה בצורה אחרת לחלוטין.

מרן הגר"ח קנייבסקי זצ"ל היה דוגמה לגדול בתורה המנותק מהמציאות, אך אביו מרן הסטייפלר היה דוגמה הפוכה בתכלית. למרות התמדתו הנפלאה הוא הכיר את העולם היטב, יותר מכולם. הוא יעץ לאנשים עצות דקות בתחומי הנפש, הוא הדריך אנשים בשאלות פרקטיות בצורה מדהימה. גם ברמה המעשית הפרקטיקה שלו באה לידי ביטוי – היו לו ידי זהב והוא הרכיב רהיטים בביתו, כפי שמספרת נכדתו בספר "בית אמי".

מישהו יכול לומר מי גדול ממי?

אלו ואלו דברי אלוקים חיים. שבעים פנים לתורה, ואינספור דרכים לעבודת השם!

כך, שגם אם הבעל מניח את הפטיש במקום, ואפילו קופץ ל"טמבור" כדי לקנות כיור חדש למטבח, ואפילו, שומו שמים, מרכיב את הכיור בעצמו – אין לראות בזה שום חיסרון…

ציפיה לניתוק מהחיים – פוגעת קשות בקשר

יש כאן נקודת עומק נוספת, הנוגעת לעצם ביסוס הקשר:

האם ראוי ונכון שאשה תצפה מבעלה להיות מנותק מהחיים?

הציפיה מהבעל שלא תהיה לו נוכחות בחיי העולם הזה אלא רק במסגרת של התורה – היא ציפיה שגויה במהותה. היא סותרת את הבסיס התקין והבריא של חיי בני זוג.

על מה מבוסס הקשר של בני זוג?

הארכנו בזה רבות בפרקים הקודמים בסדרה, והצבנו את היסוד לפיו חיים של בני זוג הם חיים משותפים: "לא טוב היות האדם לבדו". השיתוף הוא הנקודה המרכזית של הנישואין. חיים בשנים, חיים של ליווי הדדי.

מה זה אומר "חיים משותפים"?

יש רמה בסיסית של שיתוף חיצוני במטלות, כגון: אני אעבוד ואתה תלמד; אני אכין את האוכל בלילה ואתה תחמם אותו בצהרים. אבל שיתוף פעולה במטלות הוא רק הפן המעשי של הליווי ההדדי. העומק היסודי יותר בנפש הוא – שיתוף פנימי בצרכים ובהרגשות, בעולם הפנימי של האדם. לחיות ביחד את החיים הטבעיים, להכיר ולאפשר ולכבד את הצרכים הנפשיים והרגשיים, את התחביבים, את החיים הנורמליים.

חיים ביחד, מבינים ומאפשרים את הצרכים ההדדיים, ונותנים להם מקום בבית.

אם הגישה לחיי הנישואין היא מלאת ציפיה שהבעל ילמד בצורה שתנתק אותו מהחיים עצמם, החיים הרגילים והטבעיים שכל אדם רוצה בהם מטבעו – מאבדים את הבסיס של הקשר, ולא יוצרים חיים משותפים תקינים. 

לא כולם חיים בדרגה שכל רצונותיהם מסתכמים רק בתורה ועבודת ה'. יש יחידי סגולה כאלה שבאמת אין להם טעם בשום דבר בחיים חוץ מתורה. אך הם בודדים ממש. בדרך כלל, כמעט כל האנשים בעולם (כולל גדולי עולם) זקוקים לחיים נורמליים, ואם בבית אין לגיטימציה להיות מה שהם באמת – כל אחד ימצא את הדרך לחיות לבדו את החיים הרגילים: היא עם חברותיה, והוא עם חבריו.

וכך הם עלולים לאבד את היסוד הגדול והיציב לבניית בית תקין, נעים ושמח. אין כאן חיים משותפים.

והנה מכתב שהתקבל:

"נשים רבות לא מסוגלות לראות את הבעל נח, מתבטל, מספק צורך נפשי או פיזי שלו, או מתעסק בענין מעניני הבית כמו ניקיון או בישול וכדו'. הן לא מבינות שהבעל צריך ורוצה להיות שותף עם אשתו בעשיה של הבית, ולא להרגיש כספר בספריה".

בדרך כלל, ברוב מוחלט של המקרים, אי אפשר לצור קשר עמוק בלי שיש שיתוף במרקם החיים הטבעי של הבית. אם הבעל מנותק מהווי הבית, וכשהוא בבית אשתו דוחפת אותו רק לפתוח ספר – כמעט תמיד הדבר יפגע בטבעיות של הקשר ובאיכות של השיתוף.

כפי שהזכרנו, יש לציין שיש מקרים מיוחדים שבהם הבעל בוחר מרצונו בדרך של פרישות, ואז השיתוף מוצא לו אפיקים אחרים, על ידי הרבה עמל והשקעה, כפי שמוכר וידוע מהסיפורים על מרן הגר"ח קנייבסקי והרבנית. זו דרך ליחידי סגולה ואינה מודל לחיקוי. בכל מקרה יש לזכור את היסוד: ויתור על עומק הקשר אינו אופציה, ובוודאי לא מטרה.

עד כאן דובר על המציאות הכללית בעולם הכוללים, וההכרה בכך שהחיים צריכים להיות נורמליים, ואין סיבה להתאכזב כאשר מגלים שהבעל הוא בן אדם.

אך כאמור בתחילת הפרק ישנם מקרים אחרים, שבהם האכזבה כן מבוססת על המציאות. הבעל אכן לא מונח בלימוד כראוי, והכיוון שלו בחיים שונה מהכיוון שאליו האשה התכוננה בשנות בחרותה.

זהו אכן אתגר לא קל, ובזה נעסוק בס"ד בפרק הבא.

לסיכום:

הלחץ סביב הלימוד של הבעל ומידת פרישותו או חיבורו אל העולם הזה – אינו תורם מאומה ללימוד, ואף מזיק לבניין הקשר.

יש לדעת כי למדנים ומתמידים רבים לא יכולים לתפקד כאשר יש לחץ סביבם, ואף לא מתוך ניתוק מחיי העולם הזה. הלימוד צריך להיות מתוך שחרור, והבית צריך להיות משוחרר ונעים. רק כאשר משחררים את הבעל והבית מהלחץ – יכול להיבנות קשר אמיתי, קשר של בני זוג, שיתוף מלא והדדי בחיים. הקשר הזה הוא זה שיביא את ההתמדה בלימוד וההצלחה הרוחנית, גם של הבעל וגם של האשה.

להשלמת הדברים נביא כאן את דבריו של אחד מגדולי דורנו הגאון הגדול רבי יהודה סילמן שהתפרסמו בשמו במגזין מסוים:

"כל אישה צריכה לקבל הדרכה שלא כל מה שהיא חלמה חייב להיות במציאות, כשהוא לומד היא תגיד לו "אני כ"כ שמחה לראות שאתה לומד". לא יותר מזה. היא לא יכולה להפוך להיות המשגיחה שלו בבית. זה לא מועיל וזה מזיק.

היא לא צריכה להיות עצובה. היא צריכה להוציא מהראש את מה שהיא חשבה כשהיתה בחורה – שכל בעל זה בערך אביי ורבא. רוב האברכים שבאים הביתה מחפשים לעצמם קצת לנוח ולראות דברים קלים. יש אחוז מסויים שהוא ברמה למעלה מזה, אבל להגיד שהממוצע שכל אברך בא הביתה ומחפש רשב"א ללמוד, זה לא נכון. זה לא מוזר שהוא לוקח קומיקס, הוא מחפש לנוח.

הכל בנוי על זה שחושבים שאברך לומד 15 שעות ביום, והאמת היא שאברך ממוצע לומד 8 שעות וכשהוא בא הביתה זה זמן שפחות או יותר חופש שלו, יש 30% שלומדים גם בבית, היא צריכה להכיר בעובדה שגם בעלה נקרא בן תורה, אז הוא לא יהיה חזון איש.

מה שהבחורות חושבות לפני החתונה זו תמונה לא נכונה מה נקרא בן תורה. התמונות שהן מדמיינות זה נכון לאחוז אחד במדויק, ול 10-20% בערך. כל מדריכה צריכה להגיד את המציאות לכל כלה, ובטח שהשווער והשוויגער לא צריכים להעיר".

המאמר נכתב על ידי הרה"ג ר' יעקב בוצ'קובסקי שליט"א, ראש כולל "דורשי ציון" ור"מ ישיבת "תורת רפאל", מחבר הסדרה הנודעת "בעצתך תנחני".

הסדרה לקוחה מתוך ספריו של המחבר, בהסכמתם הנלהבת של גדולי ישראל זצ"ל ויבלחט"א, ובראשם מרן הגרי"ג אדלשטיין זצוק"ל.

להצטרפות לקבלת מאמר שבועי על הפרשה ואקטואליה, ולקבלת החוברת "דרכי ישרים" העוסקת באתגרי התקופה, לחצי כאן >>>

לשמיעת הרצאות לנשים מהרב שליט"א בקול הלשון, לחצי כאן >>>